החרם הערבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היסטוריה כלכלית של מדינת ישראל
Einstein paper money.jpg

החרם הערבי הוא אמצעי של לוחמה כלכלית שבו משתמשות מדינות ערב כחלק ממאבקן במדינת ישראל. החרם החל בשנת 1945, עוד לפני הקמת מדינת ישראל‏[1]. בשנת 1951, בעקבות החלטה של הליגה הערבית, כי אף מדינה ערבית לא תקיים יחסים כלכליים עם חברות המקיימות יחסים כלכליים עם מדינת ישראל, הוקם בדמשק משרד המעקב של החרם‏[2][3]. בשיאו, הוטל החרם על כ-8,500 חברות (כולל פורד וקוקה-קולה), אך כיום השפעת החרם נמוכה ביותר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמצים לחרם על עסקים בבעלות יהודית החלו עוד בשנת 1921‏[4]. החרם המקורי אסר על קיום קשרים עסקיים עם עסקים יהודיים בארץ ישראל. חלק מהערבים-הפלסטינים שלא הקפידו על קיום החרם הותקפו פיזית במהלך מאורעות תרפ"ט. חרמות נוספים הוטלו על ידי הקונגרס הסורי-פלסטיני, אשר הוקם ב-1921 על ידי גולים פלסטינים וסורים ומטרתו להשפיע על תנאי המנדט שניתן באזור ארץ ישראל‏[5] (1933), איחוד העבודה הערבי (1934) והנהגת הערבים הפלסטינים (1936). בשנת 1945 הוכרז חרם רשמי מטעם מועצת הליגה הערבית. המטרה הרשמית הייתה תמיכה בערבים הפלסטינים מול הציונות, אולם בפועל נעזרו המדינות הערביות בחרם כדי למנוע הפצה של מוצרים יהודיים בשטחן, הפצה אשר מנעה התפתחות של הכלכלות המקומיות. נטען כי אף שהחרם היה מיועד כלפי מוצרים יהודיים הרי שבפועל נמנעו באותם ארצות מקבלת מוצרים ערביים שמקורם בארץ ישראל.

היקף החרם[עריכת קוד מקור | עריכה]

החרם חל על שלוש סוגי חברות:

  • חרם על חברות ישראלית - איסור ייבוא של סחורות ישראליות למדינות ערב. למרות החרם, סחורות ישראליות מגיעות למדינות ערב דרך מדינה שלישית, המוצרים המיוצאים אינם מסומנים ככאלה שיוצרו בישראל ולעיתים מסומנים ככאלה שמיוצרים במדינה אחרת. קשה לאמוד את היקף הסחורה המיוצאת דרך מדינה שלישית. אחת המדינות הבולטות שמשמשות ליצוא למדינות ערב היא קפריסין.
  • חרם על חברות המנהלות קשרי עסקים עם ישראל - מטרת החרם היא צמצום קשרי המסחר בין ישראל לבין שאר מדינות העולם שאינן מדינות ערב. אחד מהשגי החרם היה ביטול החוזה של חברת "רנו" הצרפתית עם חברת "קייזר-אילין תעשיות" הישראלית להרכבת מכוניות "רנו" בישראל.‏[6] עד תחילת שנות התשעים לא נמכרו בישראל מכוניות יפניות מהחברות הגדולות כמו הונדה, ניסאן, מזדה, מיצובישי וטויוטה. דבר שהביא לפריחה במכירת החברה (אז חברה קטנה) סובארו שנמכרה בישראל לצד דייהטסו וסוזוקי היפניות. חלק רשתות מזון אמריקאיות הגדולות נמנעו מפתיחת סניפים בישראל עד לשנות התשעים ובהן חברת פפסיקו יצרנית המשקאות פפסי ופיצה האט.
  • חרם על חברות, המנהלות עסקים עם חברות, שיש להן קשרי עסקים עם ישראל - ממד זה של החרם לא פעל מעולם, קרוב לודאי בגלל הקושי לישמו.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החוק נגד השתתפות בחרם

ב-1977 אושר בארצות הברית חוק לפיו יוטל קנס על חברות אמריקאיות המשתפות פעולה עם החרם הערבי. למען המעקב אחר יישום חוק זה, נפתח בארצות הברית משרד בשם Office of Antiboycott Compliance, המהווה חלק ממשרד המסחר האמריקני.

התפוררות חלקית של החרם הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזה הקוראת לחרם על תוצרת ישראלית

בעקבות הסכמי השלום עם מצרים וירדן, התחייבו מדינות אלה להפסיק להפעיל את החרם. כ"תגמול" על הפסקת החרם על ישראל, גורשה מצרים מהליגה הערבית לתקופה של 10 שנים. מלחמת המפרץ גרמה לביטול החרם הלא ישיר לגבי חברות אמריקאיות במדינות המפרץ וזאת בשל ההגנה האמריקאית על האזור כנגד עיראק. גם הסכמי אוסלו תרמו להתפוררות החרם, כאשר מדינות ערב הרחוקות מישראל החלו מתעלמות חלקית מהחרם ומקצתן אף פתחו משרדי אינטרסים בישראל. פורמלית מעטות ממדינות ערב ביטלו לחלוטין את החרם הערבי, ביניהן מצרים שהוזכרה לעיל, ירדן בעקבות הסכם השלום בשנת 1994 ומאוריטניה, אולם ההקפדה על החרם ובמיוחד על החרם הלא ישיר (המימד השני והשלישי) נמוכה בהרבה מכפי שהייתה עד תחילת שנות התשעים.

בחריין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להקל על אישור הסכמי סחר חופשי בין בחריין וארצות הברית הכריזה ממשלת בחריין באוגוסט 2005 על הפסקת השתתפות המדינה בחרם הערבי (אך ללא נורמליזציה ביחסים עם מדינת ישראל). ההתנתקות מעזה נתנה לבחריין כיסוי להקפאת החרם. למרות ההתנתקות, ההחלטה נתקבלה בביקורת קשה בציבור בבחריין, וב-11 באוקטובר 2006 הפרלמנט הבחרייני הצביע (בהצבעה לא מחייבת) בעד חזרת בחריין להשתתפות בחרם‏[7].

ערב הסעודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הצטרפות ערב הסעודית לארגון הסחר העולמי ב-11 בדצמבר ב-2005, התחייבה ערב הסעודית לציית לחוקים של הארגון, ביניהם האיסור על קיום חרם על מדינות אחרות החברות בארגון, בהן ישראל. התחייבות זאת ניתנה לאחר 12 שנים של משא ומתן על תנאי ההצטרפות‏[8].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חיה רגב וד"ר אביגיל אורן, החרם הערבי, באתר מטח
  2. ^ דוד ליפקין, מזרח תיכון חדש?, באתר nrg‏, 20 בדצמבר 2005
  3. ^ ליאור גרינבאום, ‏העולם הערבי מתעלם מאיומי החרם על חברת נסטלה, באתר גלובס, 10 ביולי 2006
  4. ^ Divest-from-Israel Campaigns Violates the Federal Antiboycott Law, כתבה באתר Boycott Watch, ה-28 ביולי 2004
  5. ^ Syrian–Palestinian Congress, אתר וויקיפדיה האנגלית
  6. ^ ישראל נוימן, חברת "רנו" נכנעה לחרם הערבי וניתקה קשריה עם ישראל, דבר, 18 באוקטובר 1959, המשך
  7. ^ [1](הקישור אינו פעיל, 14.6.2010)
  8. ^ סעודיה מבטלת את החרם הכלכלי על ישראל, באתר ynet‏, 15 בנובמבר 2005