משתמש:החכמולוג/ארגז חול
קרב הינו מצב של לחימה במסגרת עימות מזוין בין שני צדדים או יותר, כאשר המטרה של כל צד היא להכניע את האויב. קרבות ילחמו בדרך כלל במסגרת מלחמה או במסגרת פעילות צבאית אחרת וניתן להגדירם בזמן ובמקום מסוימים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעוד שקרבות יבשתיים קימיים משחר ההיסטוריה, ויש תיעוד של קרבות ימיים החל מהאלף השני לפנה"ס, קרבות אוויריים החלו להיערך רק במאה ה-20.
עד למאה ה-20 נדיר היה שקרב ספציפי ימשך מעבר ליום אחד, אך עם התפתחות המלחמה המודרנית, התארכו הקרבות המודרניים לשבועות ואף עד לחודשים.
סוגי קרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרבות יבשתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרב יבשה הוא קרב אשר מתרחש על היבשה ובדרך כלל מתרחש בין כוחות רגלים וכוחות שריון. סוג אחר של קרב יבשה הוא קרב שריון שבו משתתפים אך ורק כוחות שריון כגון טנקים ונגמ"שים.
קרבות יבשתיים היו מאז תחילתה של המלחמה בהיסטוריה האנושית. הקרב היבשתי הראשון המתועד הוא קרב קדש בין מצרים העתיקה להאימפריה החתית ונערך בלבנון.
בתחילה קרבות היבשה היו בעיקר התנגשות של גושים עם תמרונים מעטים כשהגוש המחומש והגדול יותר בדרך כלל ניצח. מצביאים גדולים כגון אלכסנדר הגדול, חניבעל ויוליוס קיסר הישתמשו בתימרונים כדי להשיג הכרעה בקרב ושיכללו את הקרבות היבשתיים לכדי רמת אומנות.
במאה ה-13 היה ג'ינג'יס חאן הראשון שהישתמש בלוחמה פסיכולוגית כשטבח ערים שלמות. מאות שנים מאוחר יותר, השתמשו מדינות רבות בקרבות בלוחמה פסיכולוגית. בנוסף, דגל צבאו של ג'ינג'יס חאן בניידות, ריכוז מאמץ, תמרון, הפתעת האויב והתקפה בלתי-פוסקת, דבר שמזכיר את לוחמתו של הוארמאכט במלחמת העולם השנייה.
בסביבות המאה ה-15 החלו להחליף בהדרגה הרובים והתותחים את החרבות והקשתות בתהליך שנמשך מאות שנים. עד לתחילת המאה ה-20 כל הצבאות המובילים בעולם כללו ברובם כלי נשק חמים ורק מקום מועט אם בכלל ניתן לכלי נשק קרים כגון חרבות וקשתות.
השינוי המשמעותי הבא בטקטיקת הלחימה היה בתקופת המלחמות הנפוליאוניות. עד אז בקרבות הישתתפו 100,000 חיילים לכל היותר. בתקופת המלחמות הנפוליאוניות הונהג לראשונה גיוס חובה וקרבות כללו מאות אלפיי חיילים. נפוליאון עשה מהפכה בחשיבה הצבאית של אז ודגל בטקטיקה של השמדה יעילה של כל כוחות האויב.
כמאה שנה אחר כך, היתרחשה מלחמת העולם הראשונה שבה הומצא הטנק וחיל הפרשים נעלם כמעט לגמריי משדה הקרב. רובה של מלחמת העולם הראשונה כללה מלחמת חפירות ואסטרטגיית שני הצדדים הובילה לקפיאון אסטרטגי נטול תימרונים ובעל אלפיי הרוגים מיותרים. קרבות מסוימים כמו הקרב על הסום מהווים דוגמא עד היום לקרבות מיותרים שכללו מאות אלפיי הרוגים לשווא.
מלחמת העולם השנייה לעומת זאת, הייתה מלחמה שבו הופיעו חילות הטנקים ובשבועות נכבשו מדינות. אסטרטגיית הבליצקריג שדגלה בהכרעה מהירה, ניידות, ריכוז כוחות למען מטרה משותפת, שימוש בשיריון למען הבקעת מערכיי האויב והפתעה הופיעה. בשתי המלחמות, הופיעו קרבות של מאות אלפיי ומיליונים של חיילים בקניי מידה שהעולם לא ראה לפני כן.
כיום, נדמה שעידן הקרבות המאסיביים תם, כשעיקר המאבקים ממוקדים נגד ארגוני טרור הלוחמים בשיטת הגרילה המתמקדת בפיגועים ולא בקרבות ישירים.
קרבות ימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – טקטיקה ימית
קרב ימי הוא קרב אשר מתרחש במקור מים כלשהו (בדרך כלל ים או אוקיינוס) בין כלי שיט ימיים קרביים כגון ספינות קרב וצוללות.
הקרבות הימיים התחילו בים התיכון והיוו בעיקר שורה לא מסודרת של ספינות שמנסות לנגח אחת את השנייה ולפשוט אחת על סיפונה של השנייה. הראשונים שפיתחו תורה ימית היו הפיניקים שעשו זאת במאה שמינית לפנה"ס . הספינות בעת העתיקה היו תלת חתרית, ארבע חתרית וחמש חתרית. השינוי המשמעותי הראשון היה של הרומאים שהפעילו גשרים שחיברו בין האוניות ולאחר מכן פשטו על הספינה האויבת. במאה השביעית גילו ההאימפריה הביזנטית את האש היוונית שהייתה אש נוזלית ששרפה את אונייות האויב. במאה ה-16 החלו להישתמש בתותחים אך מספרם היה מצומצם עקב תפיסת המקום של המשוטים וניגוח האויב עדיין היה הטקטיקה העדיפה. הספינות בימי הביניים ותחילת העת העתיקה היו בעיקר דרומון, גלרה, גלאס, וקוג. במאה ה-15 החל השימוש בספינות מפרש ובעיקבותן נטשו את השימוש באיילי ניגוח והופיעה טקטיקת הטור העורפי שבו היסתדרו הספינות אחת אחריי השנייה וירו בספינות האויב. אך גם אז עדיין הישתמשו בפשיטות עקב חולשתן של התותחים להטביע ספינות גדולות. ב1862 היתרחש קרב האמפטון רודס שהיה הקרב הראשון של שתי ספינות שריון. בעידן זה, נבנו ספינות שלמות מברזל והוספו להם מנועי קיטור כך שלא נזקקו עוד למפרשים. על הספינות היו עשרות תותחים של 11 עד 18 אינצ'ים ובמרכז צריחים ובם התותחים הראשיים. כלי השייט העיקריים בעת זהו היו אוניית מערכה, דרדנוט, משחתת, סיירת וצוללת. כיום מהוות נושאות המטוסים והצוללת את כלי השייט העיקריים.
קרבות אוויריים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – קרב אוויר
קרב אוויר הוא קרב המתרחש באוויר בין שני מטוסי קרב.
הקרבות האויריים החלו במלחמת העולם הראשונה. בתחילה המטוס יועד לתצפית אך מאוחר יותר קיבלו הטייסים רובים ומקלעים כדי לפגוע במטוסי אויב וב1915 הם הומצא התקן המסנכרן את ירי המקלע עם סיבוב להבי המדחף. לקראת מלחמת העולם השנייה הישתפרו המטוסים במידה ניכרת והופיעו מטוסים כגון הספיטפייר והמסרשמיט Bf 109. תמרון חשוב היה "Thach Weave" (מארג תך, על שם ממציאו ג'ון ס. "ג'ימי" תך). תמרון זה דורש שני מטוסים: מוביל ואיש-כנף, הטסים במרחק 200 רגל אחד מהשני. כאשר מטוס זירו התביית על הזנב של אחד המטוסים, שני המטוסים פונים זה כלפי זה. אם הזירו עקב אחרי מטרתו המקורית במשך הפניה, אזי הוא נמצא בעמדה בו איש-הכנף יכול ליירטו. ב1942, המציאה גרמניה את מטוס הסילון הראשון בעולם, המסרשמיט Me-262 ובכך פתחה את עידן הסילון. בעידן המודרני הדגש הוא על טילים. כיום המטוסים העיקריים בחילות האוויר המתקדמים הם: F-16 פייטינג פלקון, F-15 איגל, F-22 ראפטור, מיראז' 2000 והמיג-35.
נתינת שמות לקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמותיהם של קרבות ניתן להם בדרך כלל על שם מאפיין גאוגרפי של אזור הקרב, כגון שם של עיר סמוכה, אזור או נהר - כך למשל קרב קרני חיטין וקרב גטיסבורג. לעתים הצדדים הלוחמים נותנים לאותו קרב שני שמות שונים, למשל קרב גליפולי נקרא על ידי הטורקים קרב צ'אנאקאלה. במקרים מסוימים שמות מקומות נהיים מזוהים עם שמות קרבות שהתחוללו במקום, כך למשל במקרים של פרל הארבור והאלמו. כאשר במקום מסוים נערך יותר מקרב אחד באותה מלחמה נהוג למספר את הקרבות, כך במקרה של הקרב בבול ראן (הראשון והשני).