משתמש:Haimlevy/דת ברומא העתיקה
הדת ברומא העתיקה הייתה, במקורה, פוליתאיסטית דבר שתאם את המסורות הדתיות באירופה בתקופת הברזל. עם זאת, מתחילתה הושפעה הרפובליקה הרומית מאוד מיוון ההלניסטיתוחלק גדול מהדת המתועדת של רומא שלפני הנצרות היא [סינקרטיזם]] של הדת הילידית עם הההלניסטית
הרומאים החשיבו עצמם כדתיים מאוד וייחסו את הצלחתם כמעצמה עולמית לאדיקות הקולקטיבית שלהם (pietas) ובשמירה על יחסים טובים עם האלים. לפי ההיסטוריה האגדית ניתן לשייך את רוב המוסדות הדתיים הרומאיים למייסדיה, במיוחד לנומה פומפיליוס (Numa Pompilius), המלך הסביני השני של רומא שנשא ונתן ישירות עם האלים. דת ארכאית זו הייתה הבסיס של ה- mos maiorum, "דרך הקדמונים" או בפשטות "מסורת" שהייתה מרכזית בזהות הרומית. למילה religioשהיא ממוצא לטיני, למרות שאין עליה עדות לפני המאה הראשונה לפנה"ס יש משמעות של שמירה קפדנית על ה- mos maiorum.
משרות הכהונה בדת הציבורית הוחזקו על ידי חברים במעמדות העליונים. ברומא העתיקה לא היה עיקרון מקביל ל"הפרדת הכנסייה והמדינה". בזמן הרפובליקה הרומאית (509-27 לפנה"ס) אנשים לנבחרו לתפקידים ציבורים וכן כיהנו כמגידי עתידות או אנשי כהונה בכירים. כוהנים התחתנו, ניהלו משפחות והיו פעילים מבחינה פוליטית. יוליוס קיסר נעשה פונטיפקס מקסימוס לפני שנבחר לתפקיד קונסול. מגידי העתידות קראו את רצונם של האלים ופיקחו על קביעת הגבולות כשיקוף הסדר האוניברסלי ובכך עודדו את ההתפשטות הרומאית כעניין הנובע מגורל אלוהי. מצעד הניצחון הרומאי היה בבסיסו תהלוכה דתית שבה הגנרל המנצח הציג את אדיקותו ורצונו לשרת את רצון הציבור על ידי הקדדשת חלק מהשלל שלו לאלים, במיוחד ליופיטר שגילם שלטון צדק. כתוצאה מהמלחמות הפוניות (264 לפנה"ס עד 241 לפנה"ס, כאשר רומא נאבקה לבסס עצמה כמעצמה שלטת, רבים מהמקדשים נבנו על ידי מגיסטראטים במטרה לקיים את שבועתם לאל על שהבטיח את ניצחונם הצבאי.
הדת הרומאית הייתה, אם כן, מעשית וחוזית ומבוססת על העיקרון "אני נותן כדי שאתה תוכל לתת" (do ut des). הדת נשענת על ידע ועל הצורה הנכונה לתפילה, ריטואל והקרבת קרבנות, לא על אמונה או דוגמה. למרות שבספרות הלטינית נשמרו דיונים למדניים על טבע האלוהות ויחסה למעשי בני האדם. אפילו הספקן הגדול ביותר בקרב האליטה האינטלקטואלית ברומא, כמו קיקרו שהיה מגיד עתידות ראה בדת כמקור לסדר חברתי. הדת ברומא העתיקה הייתה, במקורה, פוליתאיסטית דבר שתאם את המסורות הדתיות באירופה בתקופת הברזל. עם זאת, מתחילתה הושפעה הרפובליקה הרומית מאוד מיוון ההלניסטיתוחלק גדול מהדת המתועדת של רומא שלפני הנצרות היא [סינקרטיזם]] של הדת הילידית עם הההלניסטית
הרומאים החשיבו עצמם כדתיים מאוד וייחסו את הצלחתם כמעצמה עולמית לאדיקות הקולקטיבית שלהם (pietas) ובשמירה על יחסים טובים עם האלים. לפי ההיסטוריה האגדית ניתן לשייך את רוב המוסדות הדתיים הרומאיים למייסדיה, במיוחד לנומה פומפיליוס (Numa Pompilius), המלך הסביני השני של רומא שנשא ונתן ישירות עם האלים. דת ארכאית זו הייתה הבסיס של ה- mos maiorum, "דרך הקדמונים" או בפשטות "מסורת" שהייתה מרכזית בזהות הרומית. למילה religioשהיא ממוצא לטיני, למרות שאין עליה עדות לפני המאה הראשונה לפנה"ס יש משמעות של שמירה קפדנית על ה- mos maiorum.
משרות הכהונה בדת הציבורית הוחזקו על ידי חברים במעמדות העליונים. ברומא העתיקה לא היה עיקרון מקביל ל"הפרדת הכנסייה והמדינה". בזמן הרפובליקה הרומאית (509-27 לפנה"ס) אנשים לנבחרו לתפקידים ציבורים וכן כיהנו כמגידי עתידות או אנשי כהונה בכירים. כוהנים התחתנו, ניהלו משפחות והיו פעילים מבחינה פוליטית. יוליוס קיסר נעשה פונטיפקס מקסימוס לפני שנבחר לתפקיד קונסול. מגידי העתידות קראו את רצונם של האלים ופיקחו על קביעת הגבולות כשיקוף הסדר האוניברסלי ובכך עודדו את ההתפשטות הרומאית כעניין הנובע מגורל אלוהי. המצעד הניצחון הרומאי היה בבסיסו תהלוכה דתית שבה הגנרל המנצח הציג את אדיקותו ורצונו לשרת את רצון הציבור על ידי הקדדשת חלק מהשלל שלו לאלים, במיוחד ליופיטר שגילם שלטון צדק. כתוצאה מהמלחמות הפוניות (264 לפנה"ס עד 241 לפנה"ס, כאשר רומא נאבקה לבסס עצמה כמעצמה שלטת, רבים מהמקדשים נבנו על ידי מגיסטראטים במטרה לקיים את שבועתם לאל על שהבטיח את ניצחונם הצבאי.
הדת הרומאית הייתה, אם כן, מעשית וחוזית ומבוססת על העיקרון "אני נותן כדי שאתה תוכל לתת" (do ut des). הדת נשענת על ידע ועל הצורה הנכונה לתפילה, ריטואל והקרבת קרבנות, לא על אמונה או דוגמה. למרות שבספרות הלטינית נשמרו דיונים למדניים על טבע האלוהות ויחסה למעשי בני האדם. אפילו הספקן הגדול ביותר בקרב האליטה האינטלקטואלית ברומא, כמו קיקרו שהיה מגיד עתידות ראה בדת כמקור לסדר חברתי.
עבור הרומאים הפשוטים הייתה הדת חלק מחיי היום-יום.[1] בכל בית מגורים היה מקום מקודש שבו נאמרו תפילות וניסכו לאלי הבית. מקדשים שכונתיים ומקומות מקודשים כמו מעינות וחורשות מילאו את העיר. [2] לוח השנה הרומי נבנה סביב פעיחויות דתיות. פולחנים ציבוריים אחדים ניתן היה לקיים רק על ידי נשים ונשים יצרו את מה שהוא, כנראה, מוסד הכהונה הרומי המפורסם מכולם, הבתולות הוסטליות שטיפלו באש הקדושה הרומית במקדש האלה וסטה במשך מאות שנים עד שהפולחן נאסר על ידי השלטון הנוצרי.
הרומאים ידועים במספר האלים הרב שלהם, עובדה שזכתה ללעג אצל הפולמוסנים הנוצרים המוקדמים. [3] נוכחותם של יוונים בחצי האי האיטלקי מתחילת התקופה ההיסטורית השפיעה על התרבות הרומית והציגה כמה פרקטיקות דתיות שנעשו בסיסיות כמו פולחן אפולו. הרומאים חיפשו בסיס משותף בין האלים הראשיים שלהם ואלה של היוונים ואימצו מיתוסים יווניים ואיקונוגרפיה יוונית לספרות הלטינית ולאמנות הרומית. גם לדת האטרוסקית הייתה השפעה מרכזית, במיוחד בשימוש בהגדת עתידות, משום שרומא נשלטה פעם על ידי מלכים אטרוסקים.
דתות מסתורין מיובאות שהציעו לחברים בהן גאולה אחרי המוות היו ענין לבחירה אישית עבור היחיד ומילאו אחר מצוותיהן בנוסף לקיום הפולחנים המשפחתיים ונטילת חלק בדת הציבורית. דתות המסתורין ערבו שבועות בלעדיות ודרשו שמירה על סודיות, תנאים שהרומאים השמרנים ראו בחשד כמאפיין של מגיה, מזימות ופעילות חתרנית. נעשו ניסיונות ספורדיים ולעתים ברוטליים לדכא דתות שנראה היה שהן מאיימות על הדרך המסורתית ועל האחדות, כמו למשל, במאמצי הסנאט להגביל את ההילולות ב- 186 לפנה"ס. ככל שהרומאים הגדילו את שליטתם באגן הים התיכון, הייתה המדיניות שלהם לקלוט את האלים והפולחנים של עמים אחרים במקום לנסות להכרית אותם, [4] משום שהם האמינו ששמירת המסורת קידמה יציבות חברתית. [5] אחת הדרכים בהן שילבו הרומאים עמים שונים היה על ידי תמיכה במורשת הדתית שלהם, כשהם בונים מקדשים לאלים מקומיים שעיצבו את התיאולוגיה שלהם בתוך ההיררכיה של הדת הרומית. כתובות מכל רחבי האימפריה מתעדות את הפולחנים לאלים המקומיים הרומיים שהתקיימו זה בצד זה והן כוללות הקדשות שנכתבו על ידי רומאים לאלים המקומיים. [6] בשיאה של האימפריה טופחו ברומא כמה אלים בינלאומיים ועבדו אותם אפילו בפרובינקיות הרחוקות ביור. בין השאר קיבלה (Cybele), איזיס, אפונה (Epona) ואלים כמו מיתראס (Mithras) וסול אינוויקטוס שנמצאו צפונית באימפריה עד בריטניה הרומית. משום שהרומאים לא התחייבו, מעולם, לעבוד אל אחד, או פולחן אחד הרי שסובלנות דתית לא היוותה אף פעם בעיה במובן שהיא בשיטות מונותאיסטיות מתחרות [7] ההקפדה המונותאיסטית של היהדות הציבה קשיים בפני המדיניות הרומית שלעתים הובילה לפשרה ולהענקת פטורים מיוחדים ולעתים לעימות שלא ניתן לפתרו.
בעקבות קריסתה של הרפובליקה הותאמה דת המדינה והיא תמכה במשטר הקיסרים החדש. אוגוסטוס, הקיסר הרומי הראשון, הצדיק את החידוש בשלטון של אדם אחד בתכנון מקיף של תחייה דתית ורפורמה. השבועות הפומביות בהן נשבעו לשלום הרפובליקה הופנו, כעת, לרווחתו של הקיסר. פולחן הקיסר שהורחב לפולחן הרומי המסורתי של הערצת האבות המתים. פולחן הקיסר נעשה עתה אחת הדרכים המרכזיות שבהן יכלה רומא לפרסם את נוכחותה בפרובינקיות והיא פיתחה זהות תרבותית משותפת ונאמנות בכל האימפריה.
דחיה של דת המדינה הייתה שקולה לבגידה. זה היה ההקשר של העימות של רומא עם הנצרות שהרומאים ראו אותה כסוג של אתאיזם והזיה חדשה. מהמאה השנייה והלאה התחילו אבות הכנסייה לגנות את הצורות השונות של הדתות שנהגו ברחבי האימפריה כפגאניות. [8] הנצרות נעשתה לדת הראשית במהלך המאה הרביעית ובסופו של דבר החליפה את הפולחן הקיסרי כדת המדינה ב- 391, מה שהתחיל את הירידה ההדרגתית של הפגאניזם היווני-רומי במהלך המאה שאחרי כן.
מיתוסים מכוננים וייעוד אלוהי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המסורת המיתולוגית הרומית עשירה במיוחד במיתוסים היסטוריים, או אגדות העוסקות בייסודה ועלייתה של העיר. סיפורים אלה מתמקדים בשחקנים האנושיים כשהאלים מתערבים רק באופן מזדמן. אבל יש תחושה של ארגון שנקבע על ידי ייעוד אלוהי. לגבי התקופה המוקדמת של רומא, קשה להבחין בין היסטוריה ומיתוס. [9]
לרומא היה אב קדמון חצי אל – הפליט מטרויה איניאס, בנה של ונוס, עליו נאמר שיסד את הגרעין של הדת הרומית כשהביא את הפלאדיום, הלארס והפנאטס (Penates) מטרויה לאיטליה. חפצים אלה היו ברשותן של הבתולות וסטליות. איניאס קיבל מקלט אצל המלך אוונדר, פליט יווני מארקאדיה שמיוחסות לו דתות נוספות אותן יסד. הוא הקים את המזבח הגדול ביותר להרקולס באתר שנעשה מאוחר יותר הפורום בואריום]] והוא הראשון שחגג את הלופרקליה, חגיגה עתיקה שחגגו אותה בחודש פברואר ונחגגה עד המאה החמישית לספירה. [10]
את הסתירה בין מיתוס של ייסוד על ידי טרויאני עם השפעה יוונית יישבו על ידי גנאלוגיה מסובכת והאגדה המפורסמת על ייסוד העיר רומא על ידי רמוס ורומולוס. הגרסאות הפופולריות ביותר של סיפור התאומים מציגות כמה אספקטים של מיתוס הגיבור. אמם ריאה סילביה צוותה על ידי דודה המלך להישאר בתולה כדי לשמור על הכתר אותו שדד מאביה. כל ידי התערבות אלוהית הוחזרה השושלת הלגיטימית כאשר ראה התעברה על ידי האל מרס. היא ילדה תאומים. המלך ציווה להשליך אותם לנהר הטיבר אבל הם ניצלו על ידי סדרת מאורעות ניסיים.
רומולוס ורמוס קיבלו את כתר סבם בחזרה ויצאו לבנות עיר חדשה כשהם מתייעצים עם האלים. האחים רבו בזמן שבנו את חומות העיר ורומולוס הרג את רמוס. כך נעשה רצח אח חלק אינטגרלי ממיתוס הייסוד של רומא. [11]
לזכותו של רומולוס נזקפו כמה מוסדות דתיים. הוא ייסד את פסטיבל הקונסואליה והזמין את השכנים הסבינים להשתתף בו. חטיפת הנשים הסביניות על ידי רומולוס קיבע אלימות והתבוללות תרבותית במיתוס הייסוד של רומא. כגנרל מצליח נחשב רומולוס גם כמייסד המקדש הראשון ליופיטר והציע את הספוליה אופימה, השלל הראשון שנלקח במלחמה בחגיגות מצעד הניצחון הראשון. היות ונחסך ממנו מוות של בני תמותה הוא רומם באופן מסתורי והפך לדמות שסוגדים לה. עבור הרומאים הפשוטים הייתה הדת חלק מחיי היום-יום.[12] בכל בית מגורים היה מקום מקודש שבו נאמרו תפילות וניסכו לאלי הבית. מקדשים שכונתיים ומקומות מקודשים כמו מעינות וחורשות מילאו את העיר.[13] לוח השנה הרומי נבנה סביב פעיחויות דתיות. פולחנים ציבוריים אחדים ניתן היה לקיים רק על ידי נשים ונשים יצרו את מה שהוא, כנראה, מוסד הכהונה הרומי המפורסם מכולם, הבתולות הוסטליות שטיפלו באש הקדושה הרומית במקדש האלה וסטה במשך מאות שנים עד שהפולחן נאסר על ידי השלטון הנוצרי.
הרומאים ידועים במספר האלים הרב שלהם, עובדה שזכתה ללעג אצל הפולמוסנים הנוצרים המוקדמים.[14] נוכחותם של יוונים בחצי האי האיטלקי מתחילת התקופה ההיסטורית השפיעה על התרבות הרומית והציגה כמה פרקטיקות דתיות שנעשו בסיסיות כמו פולחן אפולו. הרומאים חיפשו בסיס משותף בין האלים הראשיים שלהם ואלה של היוונים ואימצו מיתוסים יווניים ואיקונוגרפיה יוונית לספרות הלטינית ולאמנות הרומית. גם לדת האטרוסקית הייתה השפעה מרכזית, במיוחד בשימוש בהגדת עתידות, משום שרומא נשלטה פעם על ידי מלכים אטרוסקים.
דתות מסתורין מיובאות שהציעו לחברים בהן גאולה אחרי המוות היו ענין לבחירה אישית עבור היחיד ומילאו אחר מצוותיהן בנוסף לקיום הפולחנים המשפחתיים ונטילת חלק בדת הציבורית. דתות המסתורין ערבו שבועות בלעדיות ודרשו שמירה על סודיות, תנאים שהרומאים השמרנים ראו בחשד כמאפיין של מגיה, מזימות ופעילות חתרנית. נעשו ניסיונות ספורדיים ולעתים ברוטליים לדכא דתות שנראה היה שהן מאיימות על הדרך המסורתית ועל האחדות, כמו למשל, במאמצי הסנאט להגביל את ההילולות ב- 186 לפנה"ס.
ככל שהרומאים הגדילו את שליטתם באגן הים התיכון, הייתה המדיניות שלהם לקלוט את האלים והפולחנים של עמים אחרים במקום לנסות להכרית אותם, [15] משום שהם האמינו ששמירת המסורת קידמה יציבות חברתית.[16] אחת הדרכים בהן שילבו הרומאים עמים שונים היה על ידי תמיכה במורשת הדתית שלהם, כשהם בונים מקדשים לאלים מקומיים שעיצבו את התיאולוגיה שלהם בתוך ההיררכיה של הדת הרומית. כתובות מכל רחבי האימפריה מתעדות את הפולחנים לאלים המקומיים הרומיים שהתקיימו זה בצד זה והן כוללות הקדשות שנכתבו על ידי רומאים לאלים המקומיים. [17] בשיאה של האימפריה טופחו ברומא כמה אלים בינלאומיים ועבדו אותם אפילו בפרובינקיות הרחוקות ביור. בין השאר קיבלה (Cybele), איזיס, אפונה (Epona) ואלים כמו מיתראס (Mithras) וסול אינוויקטוס שנמצאו צפונית באימפריה עד בריטניה הרומית. משום שהרומאים לא התחייבו, מעולם, לעבוד אל אחד, או פולחן אחד הרי שסובלנות דתית לא היוותה אף פעם בעיה במובן שהיא בשיטות מונותאיסטיות מתחרות [18] ההקפדה המונותאיסטית של היהדות הציבה קשיים בפני המדיניות הרומית שלעתים הובילה לפשרה ולהענקת פטורים מיוחדים ולעתים לעימות שלא ניתן לפתרו. בעקבות קריסתה של הרפובליקה הותאמה דת המדינה והיא תמכה במשטר הקיסרים החדש. אוגוסטוס, הקיסר הרומי הראשון, הצדיק את החידוש בשלטון של אדם אחד בתכנון מקיף של תחייה דתית ורפורמה. השבועות הפומביות בהן נשבעו לשלום הרפובליקה הופנו, כעת, לרווחתו של הקיסר. פולחן הקיסר שהורחב לפולחן הרומי המסורתי של הערצת האבות המתים. פולחן הקיסר נעשה עתה אחת הדרכים המרכזיות שבהן יכלה רומא לפרסם את נוכחותה בפרובינקיות והיא פיתחה זהות תרבותית משותפת ונאמנות בכל האימפריה.
דחיה של דת המדינה הייתה שקולה לבגידה. זה היה ההקשר של העימות של רומא עם הנצרות שהרומאים ראו אותה כסוג של אתאיזם והזיה חדשה. מהמאה השנייה והלאה התחילו אבות הכנסייה לגנות את הצורות השונות של הדתות שנהגו ברחבי האימפריה כפגאניות. [19] הנצרות נעשתה לדת הראשית במהלך המאה הרביעית ובסופו של דבר החליפה את הפולחן הקיסרי כדת המדינה ב- 391, מה שהתחיל את הירידה ההדרגתית של הפגאניזם היווני-רומי במהלך המאה שאחרי כן.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Jörg Rüpke, "Roman Religion – Religions of Rome," in A Companion to Roman Religion (Blackwell, 2007), p. 4.
- ^ Apuleius, Florides 1.1; John Scheid, "Sacrifices for Gods and Ancestors," in A Companion to Roman Religion (Blackwell, 2007), p. 279.
- ^ R.P.C. Hanson, "The Christian Attitue to Pagan Religions up to the Time of Constantine the Great," and Carlos A. Contreras, "Christian Views of Paganism," in Aufstieg und Niedergang der römischen Welt II.23.1 (1980) 871–1022.
- ^ "This mentality," notes John T. Koch, "lay at the core of the genius of cultural assimilation which made the Roman Empire possible"; entry on "Interpretatio romana," in Celtic Culture: A Historical Encyclopedia (ABC-Clio, 2006), p. 974.
- ^ Rüpke, "Roman Religion – Religions of Rome," p. 4; Benjamin H. Isaac, The Invention of Racism in Classical Antiquity (Princeton University Press, 2004, 2006), p. 449; W.H.C. Frend, Martyrdom and Persecution in the Early Church: A Study of Conflict from the Maccabees to Donatus (Doubleday, 1967), p. 106.
- ^ Janet Huskinson, Experiencing Rome: Culture, Identity and Power in the Roman Empire (Routledge, 2000), p. 261. See, for instance, the altar dedicated by a Roman citizen and depicting a sacrifice conducted in the Roman manner for the Germanic goddess Vagdavercustis in the 2nd century CE.
- ^ A classic essay on this topic is Arnaldo Momigliano, "The Disadvantages of Monotheism for a Universal State," Classical Philology 81.4 (1986) 285–297.
- ^ See Peter Brown, in Bowersock et al, Late antiquity: a guide to the postclassical world, Harvard University Press, (1999), for "pagan" as a mark of socio-religious inferiority in Latin Christian polemic: [1]
- ^ Alexandre Grandazzi, The Foundation of Rome: Myth and History (Cornell University Press, 1997), pp. 45–46.
- ^ Beard et al., Vol. 1, 1; 189 - 90 (Aeneas and Vesta): 123 - 45 (Aeneas and Venus as Julian ancestors). See also Vergil, Aeneid.
- ^ T.P. Wiseman, Remus: A Roman Myth (Cambridge University Press, 1995), passim.
- ^ Jörg Rüpke, "Roman Religion – Religions of Rome," in A Companion to Roman Religion (Blackwell, 2007), p. 4.
- ^ Apuleius, Florides 1.1; John Scheid, "Sacrifices for Gods and Ancestors," in A Companion to Roman Religion (Blackwell, 2007), p. 279.
- ^ R.P.C. Hanson, "The Christian Attitue to Pagan Religions up to the Time of Constantine the Great," and Carlos A. Contreras, "Christian Views of Paganism," in Aufstieg und Niedergang der römischen Welt II.23.1 (1980) 871–1022.
- ^ "This mentality," notes John T. Koch, "lay at the core of the genius of cultural assimilation which made the Roman Empire possible"; entry on "Interpretatio romana," in Celtic Culture: A Historical Encyclopedia (ABC-Clio, 2006), p. 974.
- ^ Rüpke, "Roman Religion – Religions of Rome," p. 4; Benjamin H. Isaac, The Invention of Racism in Classical Antiquity (Princeton University Press, 2004, 2006), p. 449; W.H.C. Frend, Martyrdom and Persecution in the Early Church: A Study of Conflict from the Maccabees to Donatus (Doubleday, 1967), p. 106.
- ^ Janet Huskinson, Experiencing Rome: Culture, Identity and Power in the Roman Empire (Routledge, 2000), p. 261. See, for instance, the altar dedicated by a Roman citizen and depicting a sacrifice conducted in the Roman manner for the Germanic goddess Vagdavercustis in the 2nd century CE.
- ^ A classic essay on this topic is Arnaldo Momigliano, "The Disadvantages of Monotheism for a Universal State," Classical Philology 81.4 (1986) 285–297.
- ^ See Peter Brown, in Bowersock et al, Late antiquity: a guide to the postclassical world, Harvard University Press, (1999), for "pagan" as a mark of socio-religious inferiority in Latin Christian polemic: [2]