נכתנבו השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נכתנבו השני

נכתנבו השני (תעתיק של מנטו ממצרית עבור נח'תורב (Nḫht-Ḥr-Ḥbyt) שפירושו "חזק הוא הורוס מִהביט") היה מלך מצרים בין השנים 360–342 לפני הספירה, המלך השלישי והאחרון בשושלת השלושים של מלכי מצרים והמלך האחרון ממוצא מצרי במצרים העתיקה.

בתקופת שלטונו הייתה פריחה כלכלית במצרים, שבה יצרו האמנים המצרים סגנון ייחודי שהשפיע רבות על סגנון הפיסול של התבליטים בתקופה התלמיית. כמו המלך נכתנבו הראשון, גילה גם נכתנבו השני עניין רב בנושא הפולחן המצרי. עדויות לכך נמצאו בלמעלה מ-100 אתרים במצרים. הוא השקיע בשיקום ושחזור המקדש הגדול של איזיס, "האיזיאום".

במשך מספר שנים הצליח נכתנבו השני לשמור על עצמאותה של מצרים מפני האימפריה האחמנית, אך לבסוף נוצח בשנת 343 לפנה"ס בידי ארתחשסתא השלישי, שיצא לקרב לאחר שכרת ברית צבאית עם מספר ערים יווניות. בשנת 342 לפנה"ס נכנסו הפרסים לממפיס, ולאחר מכן כבשו את כל מצרים כשהם מספחים אותה לתוך האימפריה הפרסית. נכתנבו ברח דרומה למצרים העליונה ולאחר מכן לנוביה, שם קיבל מקלט. במשך תקופה מסוימת שמר על כוחו. גורלו הסופי לא ידוע.

את נכתנבו החליף בשלטון ארתחשסתא השלישי שהיה הפרעה הראשון בשושלת ה-31 במצרים.

עלייה לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-525 לפני הספירה נכבשה מצרים על ידי האימפריה האחמנית הפרסית. עקב מאבקים פנימיים על היורש לשלטון המלכותי הפרסי, הצליחה מצרים להשיג עצמאות ב-404 לפנה"ס. ב-389 פרעה אקור ניהל משא ומתן בנוגע להסכם עם אתונה ולמשך שלוש שנים (מ-385 ועד 383 לפנה"ס) הצליח להדוף את התוקפנות הפרסית. אולם לאחר חתימת הסכם שלום אנטלקידס ב-387 לפנה"ס בין פרס לערי המדינות של יוון, מצרים וקפריסין הפכו למכשולים היחידים בהגמוניה הפרסית בים התיכון. בתחילת 360 לפנה"ס, קודמו של נכתנבו, טאוס, החל בהכנות למלחמה נגד הפולשים. באותה השנה, יצא לדרכו הצבא המצרי, שצעד לאורך החוף בים וביבשה. נכתנבו השני ליווה את דודו טאוס במערכה זו. בניסיון לגייס כספים למלחמה במהירות, טאוס הטיל מסים על המצרים והחרים רכוש מקדשים. המצרים, ובמיוחד הכוהנים, התרעמו כנגד צעדים אלו ותמכו בנכתנבו השני. טאוס ביקש ממנהיג הצבא הספרטני אגסילאוס והמפקד האתונאי חבריאס, שיתמכו בו. אולם אגסילאוס טען שהוא נשלח לסייע למצרים ולא לנהל מלחמה כנגדה. חבריאס עם שכירי החרב לשו שבו הביתה. טאוס החליט לברוח לחצר המלוכה הפרסית, שם הוא מת לבסוף מסיבות טבעיות.

הסרקופג של נכתנבו השני, המוזיאון הבריטי

נכתנבו התמודד על הכתר עם מתחזה בלתי ידוע מהעיר דג'ט (מנדס) שהציג עצמו כפרעה. המרד שהובל על ידי אחד הצאצאים של בני משפחת נפריט, שמשפחתם שלטה על העיר בעבר. הטוען למלוכה שיגר שליחים לאגסילאוס במאמץ לשכנעו לתמוך בו. אגסילאוס נותר נאמן לנכתנבו, מחשש שהוא יבגוד בו. באחת מערי הדלתה של הנילוס גדודיו של נכתנבו ואגסילאוס כותרו על ידי מתחרה שתפס את השלטון שלא כחוק , שם הוא צבר תומכים רבים. למרות העליונות המספרית של האויב, נכתנבו ואגסילאוס ניצחו והמרב דוכא בסתיו של שנת 360 לפנה"ס. כאות הוקרה לאגסילאוס, נכתנבו שלח לו 22 ככרות של זהב.

שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אובליסק אבן של פרעה נכתנבו השני, השושלת ה-30, שנת 350 לערך. לפי הכתובות נכתנבו הציב את האובליסק בדלת של מקדש תחות, אדון הרממופוליס. האובליסק מוצב במוזיאון הבריטי בלונדון

דת שיחקה תפקיד חשוב במדיניות הפנים של נכתנבו. הוא החל את שלטונו בניצוחו על ההלוויה של שור האפיס בממפיס. שם הוסיף נכתנבו עיטור בתחריט למקדשים המזרחי והמערבי של אפיס. בין מקדשים מכובדים אחרים שהקים נכתנבו השני, בולט מקדש ח'נום באבו, מקדש חדש לאלה בסטט בבוסטיס ('פר באסט' במצרית) ומקדש אמון בסח'טם. נכתנבו הקדיש נאוס מדיוריט לאנהור-שו בסבניטוס (טג'בנוטג'ר במצרית), וכן בנה אובליסקים במקדש היביס בנווה המדבר אלח'רגה. נקטנבו היה אחראי לפופולריות הגואה של פולחן בוכיס. תחת נכתנבו יצא צו האוסר על חציבת אבן בהרים שכונו "מסתוריים" באבידוס.

מדיניות החוץ של נכתנבו נהדפה על ידי מספר ניסיונות חוזרים לכבוש מחדש את מצרים מצד פרס. לפני עליית נכתנבו לשלטון, הפרסים ניסו לכבוש את מצרים מחדש ב-385, 383 וב-373 לפנה"ס. נקטבנו עשה שלום שמהלכו בנה צבא חדש שהכיל גם שכירי חרב יוונים, דבר שהיה פרקטיקה מקובל בזמנו. בסביבות 351 לפנה"ס פעלו שוב הפרסים במטרה לכבוש מחדש את מצרים. לאחר שנת לחימה, נכתנבו ומפקדי הצבא בני בריתו, דיופנטוס מאתונה ולַמיוס מספרטה הצליחו להכניע את הפרסים. לאחר ניצחון זה לקח על עצמו נכתנבו את התואר "נכתנבו של הבז האלוהי" מידי אנשיו והפולחנים שלו עודכנו בשם זה. ב345 נקנטבו תמך בהתקוממות הפיניקית נגד הפרסים, שהוביל מלך צידון טנס, ושלח צבא של 4,000 שכירי חרב יוונים, אותם הוביל מנטור מרודוס. אולם מששמע על הגעת כוחותיו של ארתחשסתא השלישי, מלך פרס, מנטור חבר לפרסים בקנוניה עם טנס.

בסוף שנת 344 לפנה"ס, שגרירי ארתחשסתא השלישי הגיעו ליוון כדי לבקש את השתתפות היוונים במלחמה נגד מצרים. אתונה וספרטה התייחסו לשגרירים באדיבות, אך נמנעו מלהשתתף בברית נגד מצרים. אולם ערים אחרות החליטו לתמוך בפרסים: תבאי שלחה 1,000 הופליטים וארגוס שלחה 3,000. בחורף של 343 ארתחשסתא עשה דרכו למצריחם. הצבא המצרי בראשות נכתנבו, הכיל 60,000 מצרים, 20,000 לובים ומספר זהה של שכירי חרב יוונים. בנוסף נכתנבו השמיש מספר ספינות כדיל למנוע מהאויב לחדור למצרים דרך פתחי הנילוס. מעוזים הגנו נקודות התורפה לאורך הים התיכון והגבול המזרחי, ביצורים ומחנות מבוצרים. כוחות פרס קיבלו חיזוק על ידי מנטור ואנשיו, אשר הכירו היטב את הגבול המזרחי של מצרים, יחד עם 6,000 איונים.

נכתנבו השני הובס לבסוף ובקיץ של 342 לפנה"ס ארתחשסתא נכנס לממפיס שם הוא מינה אחשדרפן. נכתנבו ברח למצרים העליונה ולבסוף לנוביה, שם הוענק לו מקלט. אולם שם הוא שמר על כוחו באופן חלקי זמן מה. בסיוע של חבּאבֵּש, נכתנבו ניסה לשווא לתפוס את השלטון בחזרה.

אזכורו ברומנסת אלכסנדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה אגדה אפוקריפית, המופיעה ברומנסת אלכסנדר הפסיאודו-היסטורית, לפיה סופו של הפרעה המצרי האחרון היה שונה. בסמוך לאישור לאלוהותו של אלכסנדר הגדול על ידי האורקל של זאוס-אמון, התחילה לפוץ שמועה לפיה נכתנבו השני, לאחר הפסדו בקרב האחרון, לא נסע לנוביה אלא במקום הגיע לחצר המלכות של פיליפוס השני, מלך מוקדון, בתחפושת של קוסם מצרי. שם, במהלך היעדרו של פיליפוס עקב השתתפות במלחמה, שכנע נקנטנבו את אולימפיאס, אשתו של פיליפוס, שהוא למעשה האל אמון ועליהם להביא ילד לעולם יחד. כך שכב נכתנבו עימה, ומזיווג זה נולד אלכסנדר הגדול. מיתוס זה נשא חן רב בעיני המצרים שההשתוקקו להמשכיות וביטאו התנגדות עזה לשלטון זר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נכתנבו השני בוויקישיתוף