יב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מוזיאון אסואן באי יב והנילומטר למטה משמאל
הנילומטר במקדש סטיס
הנילומטר מכיוון הנהר
מלון באי
תצפית לעבר דרום האי
גדת האי המערבית

יֵב (יוונית ελεφάντινη; ערבית إلفنتين) הוא אי בנהר הנילוס באזור אסואן בדרומה של מצרים. כיום האי הוא חלק מהעיר אסואן. משמעות שמו היווני של האי "אלפנטינה" היא "אי הפילים", וזאת על-שום הסלעים דמויי-הפילים הנראים בו, או בשל סחר השנהב שהתנהל במקום. גם השם יב בשפת המקום משמעותו "פיל"; ומכאן גם המלה העברית "שנהב", שן של הב. אורך האי כ-1200 מטר מצפון לדרום וכ-400 מטר לרוחב בנקודה הרחבה ביותר.

מצרים העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי, שנודע בשם אַבּוּ או יֵבּוּ, עמד בגבול בין מצרים ונוביה. הוא היווה נקודת הגנה מצוינת לעיר ומיקומו עשהו נקודת מסחר טבעית לסחר בנהר. הגבול היה קרוב לחוג הסרטן, הנקודה הצפונית ביותר בה השמש יכולה להופיע בדיוק באמצע השמים בצהרי היום וכן כנקודת היפוך.

אלפנטין היה מבצר שעמד לפני האשד הראשון בנילוס. בתקופת הביניים השנייה (1650 - 1550 לפני הספירה), המבצר סימן את הגבול הדרומי של מצרים.[1]

לפי המיתולוגיה המצרית, כאן היה מעונו של ח'נום, אל האשדים בעל ראש האייל, ששמר וריסן את מימי הנילוס ממערות מתחת לאי. הסגידה לאל כאן הייתה חלק משילוש מקודש בפנתיאון המצרי. השילוש האלפנטיני כלל גם את סטיס ובתה אנוכיס, שתיהן נשותיו של ח'נום. סטיס נסגדה עוד מתקופות קדומות כאלת מלחמה וכמגינה של אזור אסטרטגי זה של מצרים. כשהתייחסו אליה כאל אלת הפיריון, היא האנישה את השפיעה הנדיבה של הנילוס שזוהתה כבתה אנוכיס. הפולחן של סטיס החל בעיר העתיקה סוונט (היום אסואן). מאוחר יותרף כשהשילוש נוצר, ח'נום זוהה כבן זוגה, ולכן כאביה של אנוכיס. תפקידו במיתולוגיה השתנה מאוחר יותר ואל אחר תפס את תפקידיו בנהר. בזמן ההוא, תפקידו כקדר איפשר לו לתפקד כיוצר גוף האדם.

המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות עדויות של מקדש המוקדש לח'נום על האי מתקופות מוקדמות עד השושלת השלישית. רוב הקצה הדרומי של האי מכיל שרידים של מקדש שלו מאוחר יותר. המקדש נבנה כולו מחדש בתקופה מאוחרת בזמן השושלת ה-13, רגע לפני השלטון הזר של תקופת היוונים-רומאים. היוונים יסדו את בית תלמי לאורך 300 שנות שלטונם על מצרים (305 עד 30 לפני הספירה), ושמרו על מנהגים דתיים ומסורות עבר, לעתים בזיהוים את האלים המצריים עם האלים שלהם עצמם. מצרים הפכה לחלק מהאמפריה הרומאי ומסורותיה ודתה נשמרו צד בצד תרבויות שונות עד ל-600 לספירה.

בזמן עבר, האי שימש גם כמחצבה חשובה בספקו אבני גרניט לכל רחבי מצרים לבניית מבנים ואנדרטאות.

חפירות ארכיאולוגיות מתמשכות של המכון הגרמני לארכיאולוגיה באזור חשף ממצרים רבים שכעת מוצגים במוזיאון על האי, כולל מומיה של אייל של ח'נום. חפצים המתוארכים עד לתרופת טרום השושלות נמצאו אף הם על האי.

ההריסות העתיקות ביותר שעדיין עומדות על האי הם של פירמידת מדרגות מגרניט מתקופת השושלת השלישית ומקדש קטן, שנבנה עבור נומארך מקומי מההשושלת השישית בשם חֵקַיִבּ. יב הייתה בירת המחוז (נום) Ta-Seti, אחד מ-42 מחוזות שהרכיבו את מצרים העתיקה מתקופת הממלכה הישנה ועד לתקופה הרומאית.

לפני 1822, היו מקדשים לתחותמס השלישי ואמנחותפ השלישי. ובתקופה זו הם נהרסו בידי השלטון העות'מאני. שני המקדשים היו שלמים יחסית עד להרס המכוון.

לוח שנה אלפנטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח שנה נדיר, הנודע בשם לוח השנה האלפנטיני של חפצים, מתוארך לתקופת תחותמס השלישי התגלה על האי. כמו כן יש באי את אחד הנילומטרים העתיקים במצרים, שנבנה לאחרונה בתקופה הרומאית והיה עדיין בשימוש עד למאה ה-19. 90 מדרגות שירדו אל הנהר סומנו בספרות הודיות-ערביות, בספרות רומיות ובמספרים הירוגליפים. כתובות שנחרתו עמוק בסלע בתקופת השושלת ה-17 יכולות להיראות סמוך לפני המים.

יהודים ביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביב התקיימה בסוף תקופת בית ראשון ובתקופת ממלכת פרס מושבה של שכירי חרב יהודים, שתפקידם היה לשמור על גבולה הדרומי של מצרים בעבור ממלכת פרס בראשות כנבוזי המלך, ולפני כן בעבור השלטון המצרי במקום. ככל הנראה היהודים התיישבו במקום כמה עשרות שנים לפני חורבן הבית הראשון, ושהו שם עד סוף שלטון ממלכת פרס באזור. היהודים הושפעו מהסביבה הנוכרית סביבם. הם קיימו חיי קהילה ייחודיים, עסקו במסחר, נשאו נשים שבחלקן היו נוכריות, חגגו חגים יהודיים ובעיקר הקפידו על חג הפסח. הם החליפו תכתובות עם השלטון הפרסי ועם הקהילה היהודית שבארץ ישראל, אם כי במשך תקופה מסוימת שרר מתח בין שתי הקהילות משום שבני קהילת יב בנו מקדש באי. בשל הקמת מקדש זה היו גם כמה סכסוכים עם הקהילה המצרית המקומית, שהקימה גם היא מקדש לאל המצרי ח'נום, שנחשב אחראי לעליית מי הנילוס. באחד הסכסוכים האלה החריבו המצרים את המקדש היהודי, והקהילה היהודית נאלצה לשקם את המקום.

אגדה מספרת כי בימי מנשה מלך יהודה, בנו של חזקיהו, הוברח ארון הברית מבית המקדש למצרים, למקום הנקרא באר הנשמות ומשם נלקח לאי יב. לפי גרסה זו המשיך הארון במסעו וכיום הוא נמצא ככל הנראה בתוך כנסיית גבירתנו מרים מציון בעיר אקסום שבאתיופיה.

ככל הנראה היהודים חיו באי עד סוף השלטון הפרסי במקום, ולאחר מכן השתלבו בקהילה היהודית באלכסנדריה[דרוש מקור]. לפי השערה אחרת מקורה של יהדות אתיופיה הוא בקהילה היהודית מימי הבית הראשון ביב‏[2].

ידוע לנו שבעת שגשוגה של הקהילה היהודית ביב הוקם בה בית מקדש שהיה מקביל לבית המקדש בירושלים. שמו היה "מקדש יב" הוא חרב בשנת 410 לפני הספירה.

רק מעט ידוע על הקהילה במקום, ומה שידוע לנו נודע בעיקר מתוך מכתבי יב, הכוללים כארבעים פפירוסים, כעשר מגילות קלף וכשלוש מאות אוסטרקונים (מכתבים הכתובים על-גבי שברי חרס), שהתגלו במקום במאה ה-19. כתבים אלה כתובים בניב ארמי דרומי המיוחד למקום. רוב הכתבים עוסקים בעניינים כלכליים וחברתיים ומיעוטם דן בענייני דת של הקהילה.

נילומטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם שני נילומטרים על האי. המפורסם יותר הוא נילומטר מסדרון המקושר למקדש של סטיס, עם מדרגות אבן היורדות בתוך המסדרון. ישנים סימונים וסמלים רבים על שני קירות הנילומטר למדידת גובה פני המים של הנילוס. הנילומטר השני הוא אגן מרובע הממוקם בקצה הדרומי של האי, סמוך למקדש של ח'נום ממול למלון המודרני "Old Cataract". הוא כנראה המוקדם יותר בין השנים. אחד מהנילומטרים מוזכר אצל סטרבו, היסטוריון יווני, אך לא ברור איזה מהם.

מקורות רבים טוענים שמיקום המעשיה הבאר של ארטוסתנס, המפורסמת בשל חישוב היקף כדור הארץ בידי ארטוסתנס, היה על האי. סטרבו אמנם מזכיר שהייתה באר ספציפית ששימשה לתצפיות שסיין נמצאת על חוג הסרטן, אך האיזכור הוא של באר בסיין (אסואן) ולא על אלפנטין. אף אחד מהנילומטרים גם לא מתאים לתפקיד זה, ובכל מקרה הבאר בסיין כנראה שאבדה.[3]

בנוסף לאתר הארכיאולוגי, היום האי כולל את מוזיאון אסואן בדרום האי, שלושה כפרים נובים במרכז, ומלון מפואר בצפון האי במורד הזרם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ian Shaw, Ed, Oxford History of Ancient, New York, 2000, page 206
  2. ^ אהרן זאב אשכולי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, עמ' 199
  3. ^ P. G. P. Meyboom (1994). The Nile Mosaic of Palestrina: Early Evidence of Egyptian Religion in Italy. BRILL, 52. ISBN 9004101373.