הופליט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוון העתיקה
הפרתנון
פורטל יוון העתיקה
פסל של הופליט יווני. בתמונה החייל חובש קסדה קורינתית ומוגן במגן ושריון גוף
שחזור הופעתו של הופליט יווני

הוֹפְּלִיט (יוונית: òπλίτης) היה חייל רגלי בעל חימוש כבד נושא חנית בצבאות יוון העתיקה. הוא הופיע לקראת אמצע המאה ה-8 לפנה"ס,‏[1] אם כי השפעתם ניכרת החל משנת 700 לפנה"ס לערך. הופליטים הרכיבו את מערך הפלנקס. בעת העתיקה הלוחמים נדרשו בדרך כלל לקנות את כלי נשקם בעצמם, לכן בדרך כלל רק בעלי הרכוש בני-החורין יכלו לשרת בתור הופליטים. בתקופות מוקדמות בדרך כלל אזרחי הפוליס שירתו בתור ההופליטים, אך בתקופות מאוחרות יותר, החל מהמאה ה-4 לפנה"ס, היו שכירי חרב רבים, אשר שירתו בתור הופליטים.

ההופליטים היו נפוצים מאוד ביוון העתיקה, במיוחד בתקופה הארכאית והקלאסית. גם ארצות אחרות באגן הים התיכון השתמשו בחיילים בעלי חימוש דומה לזה של ההופליטים, אלה היו נפוצים בחצי האי האפניני אצל האטרוסקים, ברומא העתיקה עד המאה ה-4 לפנה"ס, ובקרתגו עד מסעותיו של חניבעל. היתר הסתמכו בדרך כלל על חיל רגלים קל וחיל רגלים בינוני. אפשר לראות גם בחיילים כבדים ממצרים העתיקה סוג של הופליטים, כי גם הם נלחמו במערך המזכיר פלנקס (וראו הצבא של מצרים העתיקה).

מעמד חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הארכאית החל מהפך שלם בלוחמה יוונית. שכבה חברתית חדשה, שהתבססה על איכרים מבוססים ופועלים עמידים, הצטרפה לצבא. לוחמים אלה שירתו כהופליטים. לוחמים אלה לא השתייכו למעמד האריסטוקרטיה, אך היו עשירים דיים כדי לרכוש מערכת נשק. אמנם מערכת כלי הנשק של ההופליטים מתוארכת לאמצע המאה ה-8 לפנה"ס‏[2], אך נראה שבתקופה זו מספרם לא היה גבוה במיוחד ונדרש זמן רב עד שחיילים אלה תפסו את הבכורה בצבאות היווניים.‏[3]

יש מחלוקת בקרב החוקרים לגבי מועד הופעת ההופליטים וכתוצאה מכך גם על מידת השפעתם על הפוליטיקה הפנים יוונית. אחדים דוגמת סנודגראס תומכים בתהליך הדרגתי ואילו אחרים דוגמת קרטלדג' טוענים להפיכה חדה ומהירה שהגיעה בבת אחת.‏[4] אחרים דוגמת מוריס דוחים את עצם קיומו של השינוי מהותי בטקטיקת הלחימה ודרך כך את עצם יצירת מעמד רחב וגדול של לוחמים שדרשו שינוי.‏[5]

באמצע המאה ה-20 החוקרים חשבו שמדובר בשכבה צרה יחסית של איכרים עשירים, מה שלא מסביר את הענקת הזכויות הפוליטיות לשכבות רחבות של פשוטי העם.‏[6] מחקר נוסף העלה שמחיר הציוד של ההופליט לא היה גבוה במיוחד ועמד ככל הנראה על שכר של שלושה חודשים ושכר חודש אחד היה מספיק לקנייתו של ציוד בסיסי‏[7]. נראה שהצמיחה הכלכלית הייתה רבה וכנראה ששכבות רחבות בציבור היו יכולות להרשות לעצמן לממן ציוד כזה וייתכן שעד מחצית מאזרחי הפוליס היו מסוגלים לשרת כהופליטים.‏[8]

התפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופליטים הופיעו לראשונה במאה השמינית לפנה"ס ביוון העתיקה. מקור השם נגזר מהמילה היוונית הופלון - מערך כלי הנשק ההתקפיים. הם קיבלו את התנופה הגדולה ביותר ביוון התיכונה והדרומית, המשופעת בעמקים צרים ורמות טרשיות, קרקע שלא מתאימה ללוחמת פרשים. השירות בחיל נחשב למעשה מכובד ביותר, ברגע שנזקק האזרח לצאת למערכה הוא ארז את ציודו והתקדם לכיוון הקרב. נדרשו מההופליט משמעת וכושר גופני מעולה כדי שלא יביא לקריסת המערך. היות שהתוצר החקלאי המקומי היה מצרך חשוב, היעד הישיר של הביזה בידי ההופליטים היו שדות אויביהם המובסים. לפיכך, העונות שבהן נערכו הקרבות היו עונות הקציר והאסיף.

המערכות היו קצרות להפליא ולרוב הוכרעו בקרב אחד, בשל שתי סיבות עיקריות:

  • החיילים הם אנשים בעלי אדמה שזקוקה לעיבוד ולכן אינם מסוגלים להיעדר לתקופה ארוכה.
  • הכנות לקרב נעשו בידי החייל האינדיבידואלי ונבצר מההופליט לסחוב עמו מזון רב היות שציודו הכביד עליו מאוד.

ההופליטים הטובים ביותר בתקופת יוון העתיקה באו מספרטה. ההופליטים הספרטנים התאפיינו במדים אחידים, דבר שלא היה נפוץ בעת העתיקה. על מגנם צוירה אות למבדה גדולה המסמלת את ארצם, ולגופם עטו גלימה בצבע אדום עז. ההופליטים הספרטנים סודרו בדרך כלל בעומק של שמונה שורות, בעוד שהופליטים מפולייס (רבים של פוליס) סודרו בדרך כלל בעומק של 12 שורות.

ההופליטים הוכיחו את עליונתם על פני החי"ר הקל והבינוני במלחמת פרס-יוון (ראשית המאה ה-5 לפנה"ס) שבמהלכה הביסו צבאותיהם את הפרסים בקרב פלטאיה וגרמו להם אבידות איומות בקרב תרמופילאי. אחרי קרב קונקסה (אמצע המאה ה-5 לפנה"ס), שסימן את שיאו של מרד אחיו של מלך פרס, כורש הצעיר, קיבלו הפרסים החלטה אסטרטגית לשכור שכירי חרב הופליטים מיוון, וכמאה שנה לאחר מכן, בזמן פלישתו של אלכסנדר הגדול, היו בפרס כ-50,000 הופליטים.

עם הזמן, הפכו ההופליטים לחיל הדומיננטי בצבאות יוון, ודחקו את רגלי החיילים הקלים, והקרבות הוכרעו למעשה בעזרתם. לוחמת ההופליטים הגיעה לשיאה תחת מנהיגותו של סטרטגוס יליד תבאי, אפמינונדס. הוא היה הראשון שחילק את ההופליטים שלו באופן לא-שווה וחיזק את אחד האגפים על חשבון המערך הכללי. היו אמנם ניסיונות מוצלחים לחזק את האגפים על חשבון המרכז, כמו למשל בקרב מרתון, אך היו אלו פתרונות מקומיים, שלא התפתחתו לכדי טקטיקה כוללת כמו אצל אפמינונדס.

אחרי מותו של אפמינונדס בקרב מנטיניאה ה-2 (362 לפנה"ס) ירד קרנה של תבאי, אך ההופליטים המשיכו לשלוט בטקטיקה עד הרפורמות של פיליפוס השני, אשר שינה את חימושם של ההופליטים ויצר את הפלנגיט. לפי רוב העדויות, הפלנגיטים צוידו במגנו של הפלטסט הנקרא פלטה, והחליפו את הדורי הקצרה יחסית בסריסה שהגיעה לאורך של עד 6 מטרים. למרות החניתות האימתניות, הפלנקס המקדונית הייתה ניידת מאוד, הודות לתרגול הרב ושילובו של חי"ר קל כתמיכה ללוחמים הכבדים. הפלנגיטים נפוצו בכל העולם ההלניסיטי, למעט בארץ האם היוונית, שם הם נזנחו לטובת הפלטסטים, ורק ספרטה שמרה על ההופליטים שלה עד כיבושה על ידי רומא באמצע המאה ה-2 לפנה"ס.

החימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופליט היה צריך לרכוש לעצמו חנית (דורי - δόρυ), חרב קצרה, קסדה, שריון גוף, מוקיים, מגן יד, ומגן גדול עגול.

שריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

להגנתו חבש ההופליט קסדה כבדה לראשו. ביוון העתיקה היו מקובלים שני סוגים עיקריים של קסדות. לשתי הקסדות היו וריאנטים מקומיים, שלא היו שונים באופן מהותי מהדגמים העיקריים.

הדגם הראשון הוא הקורינתי. קסדה זו סוגרת את הראש מכל צדדיו ללא חרכים לאוזניים, לכן היא מקשה על השמיעה וכאן טמונה נקודת התורפה שלה. בנוסף לכך, הקסדה מגנה על הלחיים, חלק מהלסת התחתונה, המצח והסנטר. הקסדה מורכבת מיציקת ברונזה אחת, והיא עוטרה עם שיער בהמות צבוע. עם הזמן החלו להוסיף חרך לאוזניים לקסדה זו.

הקסדה השנייה היא קסדת "פילוס" עם מגנים ללחיים או בלעדיהם. קסדה זו הייתה קלה יותר ואיפשרה שדה ראייה רב יותר ואף שמרה על אוזני החייל פתוחות לשמוע פקודות. על אף יתרון שדה הראייה ויכולת טובה יותר לשמוע, הקסדה הקורינתית הייתה נפוצה יותר מקסדת "פילוס" שכן ההגנה שהיא נתנה הייתה טובה יותר. הפקודות שניתנו במערך הפלנקס היו מעטות ולכן אפשר היה להזניח את יכולת ההקשבה לטובת ההגנה. הפקודות החשובות ניתנו בעזרת חצוצרות ואפשר היה לשמוע אותן בקלות גם עם קסדה מהסוג הקורינתי.

היו גם סוגים אחרים שהיו שילוב של שני הסוגים הראשונים.

בנוסף לקסדה, החייל הגן על עצמו במגן עץ עם ציפוי ברונזה גדול הנקרא "אספיס". המגן היה עגול בצורתו וקוטרו הגיע לגודל אימתני של מטר אחד לערך. המגן שקל בין 6 ל-8 קילוגרם. הוא כוסה בעור משני צדיו כאשר על החלק החיצוני הופיע ציור כלשהו, בדרך כלל של בעל חיים או נושא כלשהו מהמיתולוגיה. פולייס מסוימים קבעו סימן זהה על מגיני כל החיילים, כך הספרטנים ציירו את האות למדא (האות הראשונה במילה "לאקדמונים"). על מנת לבדל את עצמם מיתרת היוונים, האתונאים ציירו את הינשוף ואילו התבאים את הספינקס.

פרט למיגון זה הופליט חבש שריון גוף עשוי ברונזה. השריון היה קשיח והקשה על התנועה. הוא היה חזק מאוד ועמד בהצלחה בפגיעתם של מרבית כלי הנשק של התקופה. השריון עבר התפתחות משריון "פעמון", שנקרא כך בשל צורתו, הדומה לפעמון - השריון התרחב כלפי מטה על מנת להקל על תנועת הגפיים, לשריון "שרירי" שנקרא כך כי דימה את מבנה הגוף הגברי המושלם עם שרירים בולטים וחטובים. הסוג השני היה יקר יותר, אך נוח יותר. הופליטים דלי-אמצעים הסתפקו בשריון עשוי פשתן מחוזק שיכול היה להגן בהצלחה לא מבוטלת נגד פגיעות חצים, אך לא עמד כמובן נגד פגיעת חניתות וחרבות.

בנוסף לכך הגן ההופליט על רגליו ועל ידו הימנית, אשר לא הייתה מוגנת במגן, עם לוחיות ברונזה. הציוד הסטנדרטי שקל כ-30 קילוגרם.

כלי הנשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל מערך הלחימה הסטנדרטי של ההופליטים במבנה צפוף של פלנקס, כלי הנשק האופייני לחייל זה היא חנית הדקירה. חניתו של ההופליט היווני נקראת "דורי" ואורכה הגיע לכדי 2 עד 3 מטרים. החנית הייתה עשויה מעץ קשה עם חוד מברונזה יצוקה. למאזן הייתה לה גולת ברונזה בתחתיתה. המאזן איפשר גם להשעין את החנית על הקרקע בלי לחשוש מחדירת רטיבות לתוך העץ.

בנוסף הייתה להופליט חרב קצרה למדי בשם "קסיפוס" אשר אורכה לא עלה על 60 ס"מ. ההופליט השתמש בחרבו רק אם החנית נשברה. החנית הייתה הנשק הראשי שכן במערך צפוף כל כך אין מספיק מקום להנפת חרב יעילה.

טקטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכות ומבנה קרבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור המציג שימוש בחנית

חימושם של ההופליטים הכתיב את האופן שבו הם יתפרסו בשדה הקרב. המגן העגול הגדול היה כבד מדי להדיפת מהלומות האויב והיה קשה לתמרן איתו כדי להימנע מפגיעת חצים. יתרה מכך, חלקו השמאלי של המגן הגדול לא כיסה את גופו של החייל והיה "מבוזבז". מצד שני, חלקו הימני של החייל היה חשוף לפגיעה. כתוצאה מכך, מערך צפוף של חומת מגנים כשחלקו השמאלי של המגן מסוכך על החייל שעומד מימין התבקש בנסיבות האלה.

חומת מגנים זו נקראת פלנקס. עומקה של פלנקס טיפוסית מהתקופה הקלאסית היה 8–12 שורות. יחד עם זאת, היו גם פולייס שנערכו בפלנקס עמוקה יותר. התבנים, למשל, הקימו מערך עמוק יותר של 25 שורות ובמחצית השנייה של המאה הרביעית לפנה"ס הגדוד הקדוש נערך בעומק של 50 שורות. צורת הלחימה הזאת הייתה מקובלת בעולם העתיק ואפשרה את ניצול המיגון הכבד של חיל הרגלים בלי אימונים מיוחדים דוגמת אלה שזכו להם הלגיונרים ברומא.

המערך הצפוף לא אפשר ניידות וגמישות גדולים. דאגתו העיקרית של המפקד הייתה נתונה לשמירת השורות כדי למנוע פרצות בחומת המגנים. ברגע שהשבשו השורות היו ההופליטים טרף קל לחיילים קלי-חימוש ולפרשים.

היות שהחייל החזיק את המגן ביד שמאל, ההופליטים נטו לנוע ימינה לאורך הקרב, על מנת להכניס את פלג גופם הימני החשוף מתחת למגן של החייל השכן. לכן האגף הימני נחשב למובחר, ושם הוצבו החיילים האמיצים ביותר. השורות הראשונה, השנייה והאחרונה נשמרו לעשירים והמכובדים שבלוחמים והשורות הפנימיות נשמרו לנחותים שבלוחמים. למרות שהפלנקס נראתה כגוף מגושם, היא הייתה בעלת יכולת ניידות רבה בשטח פתוח והסתערותה בדרך כלל הייתה מצליחה לשבור התנגדות של חיילים קלים יותר.

הטקטיקה הייתה פשוטה למדי: שני הגושים התקרבו אחד לשני, האיצו את ההליכה לריצה קלה לקראת ההתנגשות והתנפלו אחד על השני. בשל מבנה הפלנקס רק השורות הראשונות היו יכולות להשתמש בחניתותיהן כדי לפגוע באויב. השורות האחרות שימשו כעתודה להחלפת החיילים מהשורה הראשונה שנפלו בקרב. תפקיד אחר היה דחיפת השורות הראשונות קדימה כדי שאלה ימוטטו את המערך היריב.

לוחמת מצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבאות המורכבים מהופליטים לא הצטיינו בלוחמת מצור. כמה גורמים היו אחראים לבעיה זו. במרבית המקרים, אפילו ביצור קל היה יכול לעמוד בפני הסתערות ההופליטים. כתוצאה מכך, במרבית המקרים העדיפו הצרים את הרעבת חיל המצב ולא הסתערות ישירה על המעוז המבוצר. בנוסף לעבודת הביצור המצוינת שעשו הארכיטקטים היוונים, גם ההופליטים עצמם לא התאימו ללחימה מהסוג הזה.

על מנת לפרוץ למעוז מבוצר היה על ההופליט לצלוח את החומה. היו לו שלוש אפשרויות לעשות כן: לעלות עליה בסולם, לחפור מנהרה תחתיה או להפילה. המיגון הכבד שנשא התאים בעיקר לקרבות פנים מול פנים והיה למעשה חסר תועלת בטיפוס על סולם‏‏‏[9], לכן רק במקרים נדירים ביותר ניסו ההופליטים את מזלם בטיפוס על החומה. בנוסף לכך, ההופליטים היו מאומנים להלחם במבנה צפוף בחברת הופליטים אחרים ולא בקרבות יחידים על שטח צר ורעוע כמו חומה.

גם חפירת מנהרות לא הייתה מקובלת עליהם. הקרקע ביוון היא סלעית ברובה וקשה מאוד לחפירה. בנוסף לכך, המגינים היו יכולים לגלות את התעלה ולצאת להתקפת נגד חזקה נגד החופרים. כתוצאה מכך, גם השימוש באופציה הזאת היה נדיר ביותר.

האופציה האחרונה הייתה הפלת החומה. הפלת חומות אבן בעזרת קליעים לא הייתה אפשרית בתקופה הקלאסית בשל העדר מכונות מצור מתאימות ולכן המקום היחיד שניתן היה להפיל בעזרת איל ניגוח היה השער. המהנדסים היוונים הכירו בעובדה זו ולכן השערים היו מבוצרים במגדלים רבים ובביצורים נוספים שהקשו מאוד את מלאכת הפריצה על הצרים.

יתרה מכך, גם אילו הצליחו לפרוץ את החומות היו הצרים נכנסים למבוך רחובות מתפתלים וצרים ולא היה להם סיכוי ליצור את הפלנקס שהייתה המבנה היחיד שיכול היה להביא לידי ביטוי את מלוא עוצמתו של ההופליט.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים רבים סוקרים את ההופליטים, ביניהם קסנופון והרודוטוס. גם המחקר המודרני הקדיש משקל רב לנושא. ספרים אחדים על הנושא:

  • Victor Davis Hanson (ed.), Hoplites, the classical greek battle experiebce, Routledge, 1991.
  • J. K. Anderson, Military theory and practice in the age of Xenophon, University of California Press, 1970.
  • J. E. Lendon, Soldiers and Ghosts, Yale University Press, 2005.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ A. M. Snodgrass, The Hoplite Reform and History, The Journal of Hellenic Studies, Vol. 85 (1965), p 110
  2. ^ A. M. Snodgrass, The Hoplite Reform and History, The Journal of Hellenic Studies, Vol. 85 (1965), p 110
  3. ^ Thomas R Martin pp. 60 - 64
  4. ^ ראו דיון והפניה למקורות Terry Buckly p. 43
  5. ^ Ian Morris p. 200
  6. ^ תקציר מספרו של מרטין באתר פרסאוס
  7. ^ Peter Krenntz, in The Cambridge companion to Archaic Greece p. 71
  8. ^ Ian Morris p. 197
  9. ^ ‏Hoplites, עמ' 181‏.