נסיכות גוריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דגל נסיכות גוריה

נסיכות גוריהגאורגית: გურიის სამთავრო, גוּרייס סאמתאברוֹ) הייתה נסיכות היסטורית בגאורגיה, המרוכזת במיקומו הנוכחי של המחוז הדרום-מערבי, גוריה. היא הייתה ממוקמת בין הים השחור לקווקז הקטן. הנסיכות נשלטה ברצף על ידי שושלת שכללה 22 דורות של נסיכים מבית גוריולי, משנות השישים של המאה ה-15 ועד שנת 1829. הנסיכות הוקמה במהלך התפרקותה של הממלכה הגאורגית המאוחדת. בתקופת שלטונה היו גבולותיה לא יציבים כתוצאה מהמאבקים הפנימיים בממלכה הגאורגית המתפרקת ומאבקים כנגד האימפריה העות'מאנית. הנסיכות נהנתה ממידה רבה של אוטונומיה עד שנכבשה על ידי האימפריה הרוסית בשנת 1829.

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז המאה ה-13 נוהלה גוריה, אחת מהמחוזותיה ההיסטוריים של הממלכה הגאורגית המאוחדת, מבחינה מינהלתית, על ידי מושלים שקיבלו את תפקידם בירושה (אריסתווי) מבית ורדניסדזה. מושלים גאורגים אלה קיבלו, בסביבות שנת 1362, את הכינוי גוּריוּלי (מילולית "מגוריה" או "של גוריה").

בשנות ה-60 של המאה ה-15, כאשר כוחו של בית בגרטיוני מגאורגיה היה בירידה, בית גוריולי-ורדניסדזה הצטרף למרד האצילים ממערב גאורגיה, שהונהג על ידי קרוב משפחה של השושלת המלכותית של גאורגיה, בגרט, שסירב לקבל את סמכותו של המלך גיאורגי השמיני. בשנת 1463 נפגשו בגרט ובעלי בריתו והביסו את המלך בקרב צ'יחורי. כתוצאה מכך איבד גיאורגי השמיני את כל המחוזות המערביים של גאורגיה, ובגרט הוכתר למלך ממלכת אימרתי, שבמערב גאורגיה. בכל אופן, כדי להגיע למטרתה, התחייבה הממלכה החדשה ליצור נסיכויות ואסליות (סמתברו) לכל אחת מבעלות בריתה הגדולות, ובכללם משפחת גוריולי, שהפכו לשליטים עצמאים למחצה של גוריה, שמקום מושבם באוזורגתי.[1] בשנת 1491, גוריולי הראשון גוריולי (1483-1512) הוכר כנסיך ריבוני. והחל מאותו הזמן, גוריולי הסמיך בישופים מקומיים בשמוקמדי, ג'ומאטי וחינוצמינדה תחת ההשגחה הרוחנית של הקתוליקוס של הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית של אבחזיה ואימרתי. הממשלים של מערב גאורגיה נלחמו אחד בשני על העליונות, במיוחד גוריולי מגוריה ודדיאני ממגרליה. הם שכחו באופן זמני את העוינות ביניהם והתארגנו בינואר 1533, משלחת, שבסופו של דבר המיטה עליהם אסון, כנגד השבט הפיראטי, זוגיי,[2] שבצפון אבחזיה. התבוסה איפשרה למלך ממלכת אימרתי להחזיר את ההגמוניה על גוריה, אבל רק לזמן קצר.

תחת האימפריה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמצע המאה ה-16, נהנה נסיך גוריה מעצמאות דה פקטו מאימרתי, אבל התמודד מול איום רציני יותר מהשכנה הדרומית החדשה שהופיעה, האימפריה העות'מאנית, שהטילה על גוריה, בשנות ה-40 של אותה מאה, הסגר ימי וכבשה את הפרובינציה הדרומית של אג'ריה צפונית לצ'אנתי (מאוחר יותר לאזיסטן), ומצ'אחלי (მაჭახელი), מחוז היסטורי, שנרכש מוקדם יותר על ידי רוסטום גוריאלי (1534-1564). ממיה השני (1600-1625) הצליח לכבוש מחדש את אג'ריה בשנת 1609, אבל הוכרח, בסופו של דבר, לוותר, ב-13 בדצמבר של אותה שנה, על כל תביעה על המחוז, ולשלם מס שנתי להשער הנשגב. המלחמות הפאודליות הבלתי פוסקות במערב גאורגיה, הביאו לשקיעת גוריה, שבסופו של דבר נכנעה והפכה לואסל לשכנה הגאורגית, נסיכות מגרליה. עדיין, מספר נסיכים גוריים, בייחוד גיאורגי השלישי (1669-1684, וממיה השלישי (1689-1714), הצליחו לעתים להגיע לכס המלוכה של מגרליה ואימרתי.

בתחילת המאה ה-18 התמודדה גוריה עם משבר כלכלי ופוליטי הולך ומעמיק בתקופה זו התרבו הסגות הגבול העות'מאניות, ומקרים של סכסוכים אזרחיים חוזרים ונשנים. פיתוי הנסיכים הגורים, להיכנס לברית עם שליטים גאורגיים אחרים ורוסיה, הביאה לסדרת פשיטות עונשין של העות'מאנים. עד שנת 1723 הפסיד גוריולי את בתומי ואת צ'קבי לעות'מאנים ובקו החוף הגורי הוצב חיל מצב עות'מאני. בתקופת מלחמת רוסיה-טורקיה, 1774-1768 תמכו הגורים באימפריה הרוסית, שהביא לתגובה חריפה של הממשלה העות'מאנית. כובולתי והאזור סביבו הופרדו מגוריה והוכפפו לאיסלמיזציה,[3] כפירה הייתה הדרך הבטוחה להתחמק מהעבדות.[4] יתר האוכלוסייה הנוצרית נאלצה לעבור למחוזות בטוחים יותר של גאורגיה. מצב זה היה משולב בסחר עבדים נרחב וחדיות טורקיות, שהביאו למעשה לצמצום האוכלוסייה במספר אזורים של גוריה בסוף המאה ה-18. אוכלוסיית גוריה הוערכה, בשנות השבעים של המאה השמונה-עשרה, על ידי גולדנסטאד (Johann Anton Güldenstädt)[5] לכדי 5,000 משפחות. ועל ידי ריינאגס - 6,000 משפחות.

תחת האימפריה הרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבעלויות הקודמות של נסיכות גוריה כחלק מהאימפריה הרוסית

מאוחר יותר אימצו נסיכי גוריה אוריינטציה פרו-רוסית. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806-1812), ב-19 ביוני 1810, קיבל ממיה החמישי (1803-1826), את ריבונות האימפריה הרוסית, כשהוא מקבל עיטור הסמכה מהצאר.[6] גוריה הצטרפה לאימפריה הרוסית כנסיכות אוטונומית, שמרה על ממשל-עצמי וספר חוקים מקומי. בשאיפתו לאמץ מנהגים אירופאיים, יזם ממיה סדרת רפורמות ומודרניזציה מנהלתית, כלכלית וחינוכית. הוא נשאר נאמן לכתר הרוסי אף בשנת 1820, כאשר דוד כאיחוסרו, הצטרך למרד באימרתי וגוריה, שהתפרץ באופן ספונטני במחאה ליחס הגרוע לכנסייה הגאורגית והמיסים הכבדים.[7] כאשר ממיה מת ב-26 באוקטובר 1826, בנו הקטין, דוד, ירש את הכתר תחת הנסיכה סופיה, אימו של דוד. חרדה לביטחונה ולאוטונומיה מהממשלה הרוסית, היא צידדה ברוסית במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית של 1828–1829. ב-2 בספטמבר 1829, השלטונות הרוסיים, הדיחו את דוד והכריחו את סופיה לגלות לטורקיה. גוריה סופחה לאימפריה הרוסית, תחילה תחת ממשלה זמנית, ולאחר מכן, בשנת 1840, באויזד אוזורגתי (уе́зд), שבפלך כותאיסי (גוברניית כותאיסי).[8]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים מגוריה
  1. ^ רולנד גריגור סאני, "יצירת האומה הגאורגית" ("The Making of the Georgian Nation"), עמ' 45, ISBN 0253209153
  2. ^ זוגיי ביוונית: Ζυγοί היה שבט יווני עתיק הנזכר בכתבי סטרבון כאומה צפונית לקולכיס
  3. ^ איסלמיזציה (Islamization) - תהליך של המרת דת לאסלאם לקהילות שלמות
  4. ^ Encyclopædia metropolitana; or, Universal dictionary of knowledge, ed. by E. Smedley, Hugh J. Rose and Henry J. Rose (1845), p. 532
  5. ^ ג'ון אנטון גולדנסטאד (Johann Anton Güldenstädt) - נטורליסט (חוקר טבע) וחוקר צבא האימפריה הרוסית
  6. ^ דויד מרשל לאנג (1957), השנים האחרומות של המונרכיה הגאורגית: 1658-1832, עמ' 52, באנגלית
  7. ^ דויד מרשל לאנג (1957), השנים האחרומות של המונרכיה הגאורגית: 1658-1832, עמ' 56, באנגלית
  8. ^ נסיכות גוריה (გურიის სამთავრო), האנציקלופדיה גאורגיאנה, כרך 3 עמ' 314-315, טביליסי, 1978, בגאורגית