הפלישה המונגולית לגאורגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפלישה המונגולית לגאורגיה. ההתנגשות הרשונה של הממלכה המאוחדת של גאורגיה, עם המונגולים הייתה בשנת 1220. שהיה ברמת סיור בלבד. בשנת 1236 שבו המונגולים, וביצעו פלישה נרחבת, כאשר הם מכריחים את הגאורגים להיכנע בשנת 1243. הממלכה הגאורגית נאלצה לשלם מסים כבדים מדי שנה, וסיפקו חיילים לפלישות הרבות שביצעו המונגולים. ההתנגדות הגאורגית הייתה פסיווית בתחילה, והתפתחה לאחר מכן לסדרת מרידות, כשלעתים קרובות שולבו בו עימותים בין אזרחים ומאבקי כוח בין תומכי המונגולים למתנגדיהם, שהובילו להדרדרות ולהחלשות של הממלכה הגאורגית הפאודלית החזקה. השלטון המונגולי החזיק מעמד עד לשנות העשרים המאוחרות של המאה ה-14, כאשר המלך גיאורגי החמישי המבריק, באמצעות היכולות הדיפלומטיות, והצלחותיו הצבאיות, שיקם את הממלכה, ושיחזר חלק ניכר מכוחה הקודם ושיגשוגה.

ההתקפות הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעתם הראשונה של המונגולים הייתה כאשר הממלכה הגאורגית הייתה עדיין בשיאה, ושלטה ברוב הקווקז. הופעתה הראשונה הייתה ב-1220, כאשר כ-20,000 מונגולים, שהונהגו על ידי סובוטאי (速不台) וג'בה (哲别), גנרלים של ג'ינג'יס חאן, רדפו אחרי השאה מוחמד השני מחוורזמי (علاءالدين محمد), מהאימפריה החוואריזמית (חווארזם), לים הכספי.

בהסכמת ג'ינג'יס חאן שני הגנרלים התקדמו מערבה במשימת סיור. הם עברו בארמניה ולאחר מכן הביסו כ-60,000 גאורגים וארמנים שהונהגו על ידי לאשה גיאורגי, והאטבגים (שם טורקי שניתן לאצילים) והספאבוד (سپهبد) - הקצין, איוון מחרגרדזלי (ידוע גם כזאקריאן או זקראיד בהיסטוריה הארמנית), בקרב חונן, על גדות הנהר קוטמן. גיאורגי נפצע בקרב. הגנרלים המונגולים לא נטו לכבוש את הקווקז באותו הזמן, וחזרו חזרה לחמיידן שבאיראן, רק כדי לחזור בינואר 1221. הקרב בברדב שבאזרבייג'ן היה הססני, והכובשים נסוגו לים הכספי. המונגולים צעדו צפונה ובזזו בדרכם את צפון-מזרח ארמניה, ומחוז שירוואן. זה הוביל אותם לאלניה ודרום הערבה הרוסית, שם התמודדו מול הכוחות של רוסי-קיפצ'קי בקרב נהר הקלקה ב-1223.

התקפות מפתיעות אלה הותירו את הכוחות הגאורגים במבוכה. הכרוניקנים של אותה תקופה, לא היו מודעים לטבע התוקפים, ואינה מציינת אותם בשם. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1223, בעוד המונגולים עושים עצמם כאילו דוחים את תוכניותיהם לגבי גאורגיה, אחותו של לאשה גיאורגי והמלכה היורשת רוסודן (לאשה גיאורגי מת מפציעה בקרב באותה שנה ומותו מהווה למעשה סוף עידן תור הזהב של גאורגיה), כתבה במכתבה לאפיפיור הונוריוס השלישי, כי הגאורגים חשבו על אויביהם הבלתי צפויים הפכו לנוצרים, כיוון שנלחמו כנגד המוסלמים, אבל כנראה שחזרו להיות עובדי אלילים.

הכיבוש המונגולי של גאורגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה השלישית והאחרונה של המונגולים לקווקז הייתה בשנת 1236. להתקפה הזו, שביססה את השליטה המונגולית על גאורגיה, קדם מאבק הרסני עם ג'לאל אד-דין מינגבורנו (جلال الدين منكبرتي), שאח פליט של חווארזם, שדרש בשחצנות מהשלטון הגאורגי בשנת 1225, לתמוך במלחמתו כנגד המונגולים. משלא נתמלאה בקשתו, הרס והחריב הרבה מכוחה ושיגשוגה של הממלכה הגאורגית, כשהוא הותיר את הממלכה ללא הגנה מול התוקפנות המונגולית.

לאחר מותו של מינגבורנו בשנת 1231, היו ידי המונגולים חופשיות, והמפקד המונגולי הבולט, צ'ורמקאן, הוביל, בשנת 1236, צבא גדול כנגד הממלכה הגאורגית והנסיכויות הווסליות של ארמניה. רוב האצילים הגאורגים והארמנים, שהחזיקו במשרה צבאית בחזית, נכנעו ללא התנגדות רצינית, או שתחמו את התנגדותם למבצר שלהם בלבד, ואחרים נמלטו לאזורים בטוחים. המלכה רוסודן נאלצה לפנות את טביליסי וכותאיסי, והותירה את מזרח גאורגיה בידיו של האטבג אבאג מחרגרדזלי ואגרסלן בקורציחלי, שעשה שלום עם המונגולים והסכים לשלם את המס השנתי. האציל הגאורגי היחיד שהתנגד היה איוונה ג'אקלי-ציחיסג'ווארלי, נסיך סאמצחה. הקרבות השחיתו את נחלותיו, עד שלבסוף, בהסכמת המלכה רוסודן, נכנע לפולשים בשנת 1238. הצבא המונגולי בחר שלא לחצות את רכס ליחי כדי לרדוף את המלכה הגאורגית, והותיר את מערב גאורגיה חופשית יחסית מביזתם. רוסודן התכוונה לזכות בתמיכתו של האפיפיור גריגורי התשיעי, אבל ללא הצלחה. האטבג אבאג אירגן את כניעתה בשנת 1243, והממלכה הגאורגית הכירה באופן רשמי בחאן הגדול כשליט העליון שלה. הממלכה הוכרחה לשלם מס שנתי של 50,000 מטילי זהב מדי שנה, ולתמוך במונגולים עם צבאה.

המונגולים שולטים בגאורגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונגולים יצרו את הוילאיאט (ولاية) של גורג'יסטן (פרובינציית גורג'יסטן), שכללה את גאורגיה וכל דרום הקווקז, כאשר הם שולטים באופן עקיף בעזרת המלוכה הגאורגית. עם מותה של רוסודן בשנת 1245, בתקופת המעבר בין שתי תקופות שלטון, חילקו המונגולים את הקווקז לשמונה דומנים (מחוזות), כשהם מנצלים את תקופת המעבר. המצב המסובך שנוצר בעקבות נושא הירושה איפשר למונגולים לחלק את האצולה הגאורגית לשתי קבוצות יריבות, כאשר כל אחת מהקבוצות מגינה על הטוען לכתר שלה. כאשר הטוענים לכתר היו דוד השישי אולו, בנו הלא חוקי של המלך גיאורגי הרביעי לשה, ובן דודו דוד השישי נארין, בנה של רוסודן. לאחר מזימת הנפל כנגד השלטון המונגולי בשנת 1248, גויוק חאן ממנה את שני אחיינים למלכים במשותף דוד אולו (הבכיר) במזרח הממלכה ודוד נארין (הזוטר) בממלכה המערבית, שהייתה חלק מהממלכה הגאורגית המאוחדת. שיטת הדומנים בוטלה, אבל המונגולים עקבו מקרוב אחר האדמיניסטרציה הגאורגית, במטרה להבטיח זרימה יציבה של מסים ומנחות מנתיניו, שחויבו לספק חיילים לצבא המונגולי.

מכסה גדולה של חיילים גאורגים נלחמו תחת הדגל המונגולי בקרב אלאמוט (قلعه الموت) בשנת 1256, בקרב בגדד בשנת 1258, ובקרב עין ג'אלות בשנת 1260 ובמקומות נוספים, כאשר הם מאבדים עשרות אלפי חיילים. דבר זה גרם להפקרת גאורגיה, וכל הקווקז באופן כללי, ללא מגינים מקומיים, והכוח המונגולי שנשלח לדכא את המרד הספונטני, שהתפרץ במחאה על עול המסים המכביד ונטל השירות הצבאי, דיכא את המרידה בקלות. באופן אירוני, קרב קוסה דאג בשנת 1243, בו מחצו המונגולים את הסלג'וקים מסולטנות רום, בקרב זה נהרגו לפחות שלושת אלפים חיילים גאורגים שלחמו בשורות המונגולים, כאשר הנסיך הגאורגי שמדבלה אחלציחלי (ממשפחת אחלציחלי) פיקד על הקרב.

בשנת 1256, השתייכה גאורגיה, לממלכה האילח'אנית, אחת מארבעת המחוזות המונגוליים, בראשות הולגו חאן, שמרכזה היה באיראן. בשנים 1259-1260, אצילי גאורגיה, כשהם מונהגים תחת דוד נארין יצאו כנגד המונגולים, והצליחו להפריד את אימרתי משליטת המונגולים על מערב גאורגיה. דויד אולו החליט להצטרף לדודנו במרד, אבל הובס ליד גורי, ושוב נכנעו לשליטה המונגולית. החל משנת 1261, הקווקז הפך במה לסדרת קונפליקטים בין הממלכה האילח'אנית לבין אימפריה מונגולית אחרת, הורדת הזהב, שמרכזה היה וולגה תחתית ובירתה סאראי.

האחדות הגאורגית התרסקה, והאצילים קיבלו עידוד לעלות כנגד הכתר, שבאפן טבעי סייע לשליטה המונגולית. בשנת 1266, הנסיך סארגיס ג'אקלי מסאמצחה (שבירתה הייתה אחלציחה) קיבל הגנה מיוחדת ופטרונות מאבקה חאן (12341282), כך שהיה בתוך עצמאות וירטואלית מהכתר הגאורגי. המלך המזרח גאורגי הבא היה דמטרה השני, "המסור" אשר חי בשנים 1259-1289. תוך תימרון הקנוניות בין החאנים המחולקים, תכנן דמטרה לרענן את המדינה, אבל החשד לקשר להפיכה שנכשלה כנגד ארגון חאן, אילץ אותו לשמור על גאורגיה מפלישה, ולהסכים לכניעה ולהוצאתו להורג. לאחר מכן נפלה הממלכה לכמעט אנרכיה. כאשר מערב גאורגיה החזיקה בעצמאותה, סבלה הממלכה במזרח גאורגיה ממסים כבדים ומצב פוליטי לא יציב. מבחינת הדת היו המונגולים בדרך כלל סובלניים למרות שהרבה מהכנסיות והמנזרים מוסו. מרד של דוד השמיני (1292-1310), למרות שנמשך זמן רב, לא הביא לשיחרור גאורגיה, אלא רק לסדרת עונשים הרסניים. המונגולים נשארו בשלטון במשך מאה שלמה על ידי כך שהם ממליכים ומורידים אותם מכס המלוכה ועל ידי ליבוי הסתות בסיכוכים. ובכל זאת, השפעתם על גאורגיה נחלשה בהדרגה עם התפוררות כוחם של החאנים באיראן.

כיבוש גאורגיה על ידי גיאורגי המהולל[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיאורגי החמישי המהולל (1299-1302, 1314-1346), פוליטיקאי גמיש שניחן בכושר ראייה רחוק, קיבל בתחילה הסכמה לשיתוף פעולה עם אציליו, ובשנת 1327, עם הופעת חוסר יציבות בשלטון המונגולים, הכה בהם, הפסיק לשלם מסים, והוביל את המונגולים מחוץ למדינה, וכבש בחזרה את רוב השטחים שאבדו לאבותיו, והשמיד את השליטה המונגולית בגאורגיה ובקווקז.

כך, למרות הנטל הכבד של השליטה הארוכה של המונגולים במשך המאה, המלוכה הגאורגית הצליחה לשרוד והמשיכה עד להצהרה על סיפוח גאורגיה כארתלי-קאחתי לתוך האימפריה הרוסית ב-18 בינואר 1801.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]