פלישת הצבא האדום לגאורגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פלישת הצבא האדום לגאורגיה
תאריך התחלה: 15 בפברואר 1921
תאריך סיום: 17 במרץ 1921
משך הסכסוך: 31 ימים
מקום: דרום קווקז (טרנסקווקז)
תוצאה: ניצחון סובייטי ויסוד גאורגיה הסובייטית
שינויים בטריטוריות: כיבוש גאורגיה והקווקז על ידי רוסיה הסובייטית, כאשר טורקיה מצידה מספחת חלקים דרומיים הסמוכים לגבולה
עילה: תמיכה ב"מרד האיכרים והפועלים" בגאורגיה
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות
50,000~ (הצבא האדום 35,000~ 
אבידות
לא ידוע במדויק.
מוערך ב-5,500 
לא ידוע במדויק.
מוערך ב-3,000-7,000 
הערות

פלישת הצבא האדום לגאורגיהגאורגית: წითელი არმიის შემოჭრა საქართველოში), הידועה גם בשם המלחמה הסובייטית גאורגית (15 בפברואר - 17 במרץ 1921) מערכה צבאית של הצבא האדום של הרפובליקה הסוציאל פדרטיווית הסובייטית של רוסיה כנגד הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה במטרה להפיל את הממשלה המפלגה הגאורגית הסוציאל-דמוקרטית (מנשביקית), והתקנת משטר בולשביקי במדינה. הקונפליקט היה תוצאה של מדיניות של התפשטות טריטוריאלית של הסובייטיים, ששמו להם למטרה לשלוט באזורים בהם שלטה האימפריה הרוסית עד לאירועים הסוערים של מלחמת העולם הראשונה, כמו גם מאמצים מהפכניים של רוב האליטה הבולשביקית הגאורגית שהייתה בעיקרה רוסית. האחרונים לא נהנו מתמיכה מקומית מספקת כדי שיוכלו לשלוט במדינה ללא פלישה זרה.

עצמאות הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה הוכרה על ידי רוסיה ב-7 במאי 1920 בהסכם מוסקבה וקיבלה הכרה בינלאומית לאחר ההסכם במוסקבה. רעיון הפלישה לגאורגיה תוכנן בעיקרו על ידי שני פקידים סובייטים גאורגים במוצאם - סטלין וסרגו אורדז'וניקידזה, שקיבלו ב-14 בפברואר 1921 הסכמה של המנהיג הסובייטי, ולדימיר לנין, להתקדם לגאורגיה באמתלה של תמיכה ב"מרד האיכרים והפועלים" במדינה. הכוחות הסובייטים כבשו את הבירה טביליסי (הייתה ידועה כ"תיפליס" עבור מי שאינו דובר גאורגית) אחרי קרבות כבדים והכרזת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה ב-25 בפברואר 1921. יתר המדינה נכבשה בתוך שלושה שבועות, אבל המערכה לא נסתיימה עד ספטמבר 1924, כאשר השלטון הסובייטי התבסס. כמעט באופן סימולטני כבשו הטורקים חלק גדול מדרום גאורגיה (בפברואר-מרץ 1921) והמצב עלול היה להתדרדר למשבר בין מוסקבה לאנקרה. כדי להימנע מכך ויתרו הסובייטים בהסכם קארס ויתורים משמעותיים לטורקים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מהפכת פברואר בשנת 1917 הצליחה גאורגיה להיחלץ מהשליטה הרוסית. לאחר שנכשלו במאמציהם להתאחד עם ארמניה ואזרבייג'ן למדינה פדרטיווית, הכריזו המנהיגים הגאורגים על עצמאות המדינה, כרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה, ב-26 במאי 1918. על אף סכסוכים עם שכנותיה (מלחמת גאורגיה-ארמניה) וסכסוכים אזרחיים שפרצו בה מפעם לפעם, הצליחה גאורגיה לשמור על עצמאותה הבלתי יציבה, והשיגה פחות או יותר שליטה מוצקה על גבולותיה החדשים בתקופה של מלחמת האזרחים ברוסיה.

למרות התמיכה הציבורית הרחבה יחסית, ומספר רפורמות מוצלחות, ההנהגה הסוציאל-דמוקרטית של גאורגיה נכשלה בבניית כלכלה יציבה וצבא חזק וממושמע, שיכול היה להתנגד להופעתם הצפויה והקלה לחיזוי של הבולשביקים. אף על פי שהיו בנמצא מספר משמעותי של קצינים מוכשרים ששירתו בצבא האימפריה הרוסית, הצבא היה חלוש וציודו היה דל. גוף צבאי מקביל, המשמר האזרחי של גאורגיה, התגייס מחברי המפלגה המנשביקית, והיה משום כך מכובד יותר, אבל נשלט על ידי פוקציונרים מפלגתיים ופוליטיים.

לקראת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחילת שנת 1920, עודדו הבולשביקים המקומיים באופן פעיל אי-שקט פוליטי בגאורגיה ותוך ניצול הרפורמה האגררית התסיסו את האזורים הכפריים והאזורים שבהם התקיימה מתיחות אתנית.

המרכז המבצעי של הכוחות הצבאיים-פוליטיים הסובייטים בקווקז היה ה"קווביורו" (הביורו הקווקזי-הלשכה הקווקזית) שהיה קשור לוועדה הרוסית המרכזית של המפלגה הקומוניסטית (ЦК КПСС). הוועדה שנתכוננה בפברואר 1920, הונהגה על ידי סרגו אורדז'וניקידזה, עם סרגיי קירוב כסגנו. כאשר כוחות הברית היו טרודים באשר למלחמת העצמאות הטורקית, נראתה הסובייטיזציה של הקווקז למנהיגים הבולשביקים כמשימה קלה יותר. יתרה מכך, הממשלה הטורקית באנקרה שהונהגה על ידי מוסטפא כמאל, הביעה את מחויבותה לשיתוף פעולה קרוב עם מוסקבה, והבטיחה עזרה בסיפוחן של גאורגיה, אזרבייג'ן וארמניה לברית המועצות. ההנהגה הסובייטית ניצלה בהצלחה את המצב ושלחה את צבאה לכבוש את באקו, בירת הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן.

בעקבות ייסוד השלטון הסובייטי בבאקו באפריל 1920, אורדז'וניקידזה בפועלו כנראה על דעת עצמו, התקדם לגאורגיה כדי לתמוך בתוכנית ההפיכה בטביליסי. ההפיכה נכשלה, ואיפשרה לממשלה הגאורגית לרכז את כוחותיה כדי לחסום בהצלחה את התקדמות הצבא הרוסי לגבול גאורגיה-אזרבייג'ן. המנהיג הסובייטי לנין, שהיה עסוק במלחמה עם פולין, הורה להתחיל במשא ומתן עם הגאורגים. ב-7 במאי 1920 נחתם הסכם מוסקבה שבו הכירה רוסיה הסובייטית בעצמאות גאורגיה והתחייבה לאי-אלימות. ההסכם דה יורה גרם לייסוד הגבולות בין שתי המדינות וכפה על גאורגיה להכניע את כל היסודות שנראו כעוינים למוסקבה. בנספח סודי, הבטיחה גאורגיה לעשות לגליזציה של המפלגה הבולשביקית המקומית.

המפקדה הסובייטית בחזית הקווקזית

למרות הסכם השלום, ההפיכה הסופית של השליטה הממשלה המנשביקית של גאורגיה היה גם מכוון וגם מתוכנן. עם הקשר הדיפלומטי המבוסס היטב עם מספר אומות אירופאיות והשליטה שלו במעבר האסטרטגי מהים השחור לים הכספי גאורגיה נראה למנהיגות הסובייטית "כעמדה קידמית של מדינות ההסכם המשולש (The Triple Ententé)". סיבה אחרת למה המחשבה לאפשר לממשלה הגאורגית להישאר בשלטון הייתה בלתי אפשרית, היא שאיפתם של הבולשביקים לנקום במנשביקים הרוסים בגלות האירופאית, שהתעמולה האנטי-סובייטית שלה הייתה קשה להשתקה.

הפסקת המבצע של הצבא האדום כנגד פולין, תבוסת מנהיג הרוסים הלבנים, ורנגל ונפילת הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה, הובילו למצב מבטיח של לחץ כלפי המדינה העצמאית האחרונה בקווקז ולהנחלת השליטה הסובייטית. בו בזמן, יחידות המשלחת הבריטית התפנו לגמרי מהקווקז והמערב לא התלהב מלהתערב להגנת גאורגיה.

קצינים גאורגים במפקדה של המשמר האזרחי בטביליסי

אף על פי כן, הפלישה הצבאית הרוסית, לא הייתה מוסכמת באופן גורף, במוסקבה. והיו אי הסכמות ניכרות בין המנהיגים הבולשביקים, בנוגע לשאלה, איך לנהוג בשכן הדרומי. קומיסר העם של עניין הלאומיות, יוסף סטלין, שהיה לו, עד סוף מלחמת האזרחים, אוסף מצטבר יוצא דופן של פעולות ברוטליות, שבוצעו בידיו שלו, נקט קו נוקשה במיוחד כלפי ילידי מקום הולדתו, גאורגיה. בתמיכה גורפת של הפיכה צבאית כנגד הממשלה הגאורגית, ובאופן מתמשך, נתן לנין את הסכמתו בדחיפות להתקדמות לכיוון גאורגיה. קומיסר העם של המלחמה, לאון טרוצקי, התנגד בחוזקה למה שהוא מתאר "התערבות בוסר" כשהוא מסביר כי האוכלוסייה לא תוכל לשאת את המהפכה. נאמן למשנתו הלאומית לזכותן של לאומים להגדרה עצמית, נמנע לנין מלהשתמש בכוח, קורא לזהירות קיצונית, במטרה להבטיח שהפקטור הרוסי יעזור ולא ישלוט במהפכה הגאורגית. למרות זאת, עם הניצחון במלחמת האזרחים, פעולותיה של מוסקבה הפכו לפחות מרוסנות, עבור הרבה בולשביקים, הגדרה עצמית הייתה יותר ויותר "משחק דיפלומטי שיש לשחק באופן בטוח".

על פי מוסקבה, היחסים עם גאורגיה, הידרדרו, כביכול, לכדי הפרות של הסכם השלום שהתבטאו במעצר מחודש של בולשביקים גאורגים, מניעת מעבר שיירות לארמניה והחשד שגאורגיה מתכננת הפיכה מזוינת בצפון הקווקז.

פלישת הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחומות הסובייטים בעבר-הקווקז

הטקטיקה בה נקטו הסובייטים כדי להשתלט על גאורגיה הייתה דומה לזו שנקטו באזרבייג'ן וארמניה ב-1920. הסובייטים שלחו את הצבא האדום, בעוד הם מעודדים את הבולשביקים המקומיים ליצור מתיחות. עם זאת, מדיניות זו הייתה קשה ליישום בגאורגיה, בה המפלגה הקומוניסטית לא נהנתה מתמיכה עממית ונותרה כח פוליטי מבודד.

בלילה שבין 11 ל-12 בפברואר 1921, עם הסתה של אורדז'וניקידזה, הבולשביקים תקפו משלטים צבאיים של הגאורגים באזור שמאוכלס אתנית בארמנים, מחוז לורי ליד הכפר שולברי, בקרבת הגבול שבין ארמניה לאזרבייג'ן. יחידות הצבא האדום המבוססות על הארמנים הגיעו במהירות כדי לסייע להתקוממות, ללא אישור פורמלי של מוסקבה. כאשר הממשלה הגאורגית מחתה בפני השליח הסובייטי בטביליסי, ארון שיינמן, לגבי המקרה, הוא הכחיש כל מעורבות רוסית, והכריז כל הפרעה שאולי יכולה לקרות חייבת להיות מרידה ספונטנית של הקומוניסטים הארמנים. בינתיים, הבולשביקים כוננו, ועדה גאורגית מהפכנית (ועדות שהוקמו ברחבי רוסיה הסובייטית ובאזורים שהייתה פעילה בהם, בידי הבולשביקים, שתפקידם היה להוות מעין ממשלה זמנית חלופית) בשולברי, גוף שלימים יתפקד כממשלה היריבה. בראשות הבולשביק הגאורגי פיליפ מחרדזה, הוועדה פנתה באופן רשמי למוסקבה לעזרה.

תסיסה התפרצה גם בעיירה דושתי ובין האוסטים בצפון-מזרח גאורגיה, אשר התרעמו על סירובה של הממשלה הגאורגית להבטיח להם אוטונומיה. הכוחות הגאורגים הצליחו להשקיט את אי הסדר במספר אזורים, אבל הכנות לפלישה סובייטית היו כבר על הרכבת. כאשר הצבא הגאורגי התקדם למחוז הארמני לורי כדי למחוץ את המרד, החזיר לנין לבסוף את בקשתם של סטלין ואורדז'וניקידזה, לאפשר לצבא האדום לפלוש לגאורגיה, בתואנה של סיוע לביום מרד, לדיון, וייסד כוח בולשביקי.

עדיין, ההחלטה לתמוך בפלישה לגאורגיה, לא הייתה פה אחד. התנגד לה קרל רדק, התנגדות שנתמכה על ידי טרוצקי שהיה באזור אורל באותו זמן. המכתב וההחלטה שבאה בעקבותיה הדאיגו את שלטון אורדז'וניקידזה, שחזר למוסקבה ותבע להקים ועדה מיוחדת של המפלגה שתחקור את המקרה. לאחר מכן מתפייס איתו טרוצקי ומשלים ואף מגן על הפלישה בחוברת מיוחדת.

הקרב על טביליסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מבצע טיפליס", פברואר 25-17, 1921

עם שחר ב-16 בפברואר, הכוח העיקרי של יחידות הצבא האדום ה-11, תחת פיקודו של אנטולי גקר חוצים לתוך גאורגיה ומתחילים ב"מבצע טביליסי" במטרה לתפוס את בירת גאורגיה. בקרב על נהר החראמי, הכוחות הקידמיים של הגאורגים תחת פיקודו של סטפן אחמטלי ספגו תבוסה ונכנעו. בנסיגתם מערבה, המפקד הגאורגי, גנרל צולוקידזה, מפוצץ מסילות ברזל, גשרים והורס את הדרכים במטרה לעכב את התקדמות האויב. בו בעת, יחידות של הצבא האדום, צועדים לגאורגיה מכיוון צפון דרך מעבר דריאל ומעבר ממיסיוני, וחוף הים השחור לכיוון סוחומי. במהלך אירועים אלה הקומיסר הסובייטי ליחסי חוץ הנפיק שורת הצהרות המתכחשות לידיעה על אירועים צבאיים המתרחשים בגאורגיה, והצבא האדום. ומצהירים על כוונה לתווך בכל ויכוח שמופיע בגאורגיה.

ב-17 בפברואר, דיוויזיות של חיל הרגלים וחיל הפרשים הסובייטים, כשהם נתמכים במטריה אווירית, התקדמו בצורה משמעותית לבירה הגאורגית, פחות מ-15 קילומטרים דרום-מערבית. הצבא הגאורגי נלחם בעקשנות בהגנה על הגישה לטביליסי, אשר החזיקו מעמד במשך שבוע מול כוחות רוסיים עדיפים. הפסגה האסטרטגית של קוג'ורי וטבחמלה עברה מיד ליד ב-18 בפברואר - 20 בפברואר, כאשר הכוחות הגאורגים, תחת פיקודו של גיאורגי מזניאשווילי, סבבו לאחור, יחידות הצבא האדום, אשר סבלו מאבידות כבדות, החלו להתקבץ במטרה להדק את המעגל העוטף את טביליסי. עד

ל-23 בפברואר, גשר מסילת הברזל שוקמה והטנקים הסובייטים ורכבות משוריינות הצטרפו ליחידות הצבא האדום וחידשו את המתקפה על הבירה. כאשר הרכבות המשוריינות עמדו במקומם וספגו אש, הטנקים וחיל הרגלים חדרו למיקום הגאורגי בפסגת הקוג'ורי. ב-24 בפברואר, המפקד הגאורגי, גיאורגי קבינידזה, בעמדה חשופה, נכנע לכניסה הבלתי נמנעת של הצבא הרוסי ונסוג כדי להציל את צבאו מכיתור מוחלט, ואת העיר מחורבן. הממשלה הגאורגית וחברי בית המחוקקים התפנו לכותאיסי, במערב גאורגיה.

ב-25 בפברואר, הצבא האדום המנצח נכנס לעיר טביליסי. החיילים הבולשביקים התפרסו בפריסה רחבה. הוצאות להורג המוניות נערכו במקום אשר נהרגו בהן כ-5,000 איש בסביבות העיר. הוועדה המהפכנית בראשות ממיה אורחלשווילי ושלווה אליאבה, העזו להגיע לבירה, והכריזו על נפילת הממשלה המנשביקית, ופיזור של הצבא הלאומי הגאורגי והמשמר האזרחי, וייסוד גאורגיה הסובייטית. באותו יום, במוסקבה, קיבל לנין ברכות מהקומיסרים שלו - "הדגל האדום מתנוסס מעל טביליסי, תחי גאורגיה הסובייטית!"

מבצע כותאיסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנהיגים הגאורגים תכננו לרכז את כוחותיהם בעיר מצחתה, צפונית לטביליסי, ולהמשיך את הקרב בקווים הגנה חדשים. נפילת הבירה, הביאה לדמורליזציה של הכוחות הגאורגים, שסופסוף עזבו את עמדותיהם במצחתה. הצבא התפורר בהדרגה בנסיגתם מערבה, באופן לא מאורגן, אבל לעתים גילו התנגדות עזה לכוחות הרוסיים. זה לקח לסובייטים שבוע נוסף כדי להשתלט על הערים הראשיות במערב גאורגיה.

המשביקים השתעשעו בתקווה לקבלת סיוע משייטת של הצי הצרפתי השט בים השחור בצד החוף הגאורגי. ב-28 בפברואר, הצרפתים אף פתחו באש על הדיוויזיה הרובאית ה-31 של הצבא האדום ה-9 תחת פיקודו של וו. צ'רנישייב, שפעל בחוף, אבל לא הנחית חיילים לחוף. עדיין הגאורגים הצליחו לזכות מחדש בשליטה על עיר החוף גגרה. הצלחתם הייתה זמנית, כאשר הכוחות הסובייטים הצטרפו למיליציית האיכרים האבחזית "קוארז" (Kyaraz), והצליחו לקחת את גגרה ב-1 במרץ ואת אתוס החדשה ב-3 במרץ ואת סוחומי ב-4 במרץ, אוצ'מצ'ירה ב-7 במרץ, זוגדידי ב-9 במרץ ואחריו פותי ב-14 במרץ, שם חוברים לכוחות אחרים של הצבא האדום.

הנסיון הגאורגי להחזיק שטח ליד כותאיסי רוסקה בעקבות ההתקדמות המפתיעה של הצבא הסובייטי, המנותק מצפון הקווקז, אשר חצה למעשה את מעבר ממיסיוני הבלתי חדיר לכאורה בגלל השלג הכבד, ונסחפו והתקדמו לכיוון ערוץ הריוני. אחרי קרב עקוב מדם בסורמי ב-5 במרץ 1921, הצבא האדום ה-11 חצה אף הוא את רכס ליחי לתוך החלק המערבי של המדינה. ב-10 במרץ, הכוחות הסובייטים נכנסו לכותאיסי, שננטשה מהמנהיגות הגאורגית, הצבא הגאורגי והמשמר האזרחי הגאורגי, לנמל בתומי שעל גדות הים השחור, בדרום-מערב גאורגיה. חלק מהכוחות הגאורגים נסוגו להרים והמשיכו להלחם.

משבר עם טורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 בפברואר, עשרה ימים אחרי שהצבא האדום החל בצעידתו לכיוון טביליסי, מוסה קזם קראבקיר, המפקד של הצבא הטורקי במערב ארמניה (נקרא גם ארמניה הטורקית), מציב אולטימטום ותובע לפנות את נפת ארטווין ונפת ארדהאן מגאורגים. המנשביקים, תחת אש משני הצדדים, נאלצו להיעתר לכניסת כוחות טורקיים לתוך גאורגיה, כשהם כובשים את האזורים המצויים בחזית זו. זה הוביל את הצבא הטורקי למרחק קצר בתוך גאורגיה שהוחזק עדיין על ידי הגאורגים, לבתומי, וכאשר חיל הפרשים ה-18 של הצבא האדום, תחת פיקודו של דימיטרי ז'לובה התקרב לעיר, הוא יצר נסיבות של התנגשות מזוינת אפשרית, והמנשביקים קיוו להשתמש בנסיבות אלה ולהשיג ב-7 במרץ, הסכם עם קראבקיר שיאפשר לצבא הטורקי להיכנס לעיר, כאשר הממשלה הגאורגית תהיה אחראית על האדמיניסטרציה האזרחית. ב-8 במרץ כוחות טורקיים תחת פיקודו של קיזים ביי התמקמו בעמדות של מגננה מסביב לעיר, כשהם מובילים משבר מול רוסיה הסובייטית. גיאורגי צ'יצ'רין, הסובנארקום הסובייטי של יחסי החוץ, מגיש מכתב מחאה לעלי פואט פחה, הנציג הטורקי במוסקבה. בתגובה מסר עלי פואט 2 מכתבים לממשלה הסובייטית. המכתבים הטורקיים טוענים כי כוחות צבא טורקיים מספקים הגנה למוסלמים המקומיים, שנמצאים תחת איום מבצעי הצבא הסובייטי במחוז.

הסכם קארס
ארמניה
גאורגיה
אזרבייג'ן
טורקיה
הגבול הרוסי-טורקי על פי הסכם קארס
פסים עדינים טריטוריה המוחזקת על ידי טורקיה
פסים טריטוריה שהועברה לאזרבייג'ן הסובייטית

באותו הזמן, למרות הצלחות הצבא הסובייטי, המצב בחזית הקווקז הפך לרעוע מאוד. הארמנים, כשהם עזרים במעורבות הצבא האדום בגאורגיה, מרדו, וכבשו את ירוואן ב-18 בפברואר 1921. בצפון הקווקז, מורדים דאגסטנים המשיכו להלחם כנגד הסובייטים. הכיבוש הטורקי של שטחים גאורגיים הצביע על העימות הוודאי שעומד לקרות, בין הסובייטים לטורקים. והגאורגים סירבו שוב ושוב להיכנע. לנין שחשש מתוצאה לא רצויה של המערכה על גאורגיה, שלח ב-2 במרץ "ברכות חמות לגאורגיה הסובייטית", אבל חשף בבירור את שאיפתו להביא את העוינות לסוף במהירות האפשרית. ההדגשה שלו על "החשיבות העצומה לאימוץ פשרה מתקבלת על הדעת לגוש" עם המנשביקים הגאורגים. ב-8 במרץ הגאורגים ביטלו הצעה של ממשלת הקואליציה, אבל המנשביקים סירבו.

למרות זאת, כאשר השלטונות הטורקיים הכריזו על סיפוח בתומי ב-16 במרץ, הממשלה הגאורגית הוכרחה לבחור. תקוותיהם להתערבות הצרפתים או הבריטים כבר פגו, כאשר הצרפתים לא נחשבו כמי ששולחים משלחות צבאיות ובריטניה הורתה לצי המלכותי הבריטי לא להתערב. יתרה מזו, ביום הכרזת הטורקים על סיפוח בתומי, הממשלה הסובייטית והבריטית חתמו על הסכם סחר, אשר בו ראש הממשלה לויד ג'ורג' מבטיח לחדול מפעילות אנטי-סובייטית בכל האזורים שבהם שלטה האימפריה הרוסית. באופן סימולטני, נחתם הסכם ידידות במוסקבה בין רוסיה הסובייטית לבין האסיפה הלאומית הגדולה של טורקיה (בית המחוקקים החד-ביתי של טורקיה), שבהם נפת ארדהאן ונפת ארטווין הוענקו לטורקי, שוויתרה על תביעתה לבתומי.

אף על פי כן, הטורקים לא התלהבו לפנות את בתומי, והחזיקו בה. המנהיגים הגאורגים, העדיפו כי בתומי לא תישאר תחת כיבוש טורקי, והגיעו להסכמה עם הסובנארקום שתמנע מאובדן תמידי של העיר. שר ההגנה הגאורגי, גריגול לורדכיפנידזה והנציג המוסמך הסובייטי אוול אנוקידזה ארגנו שביתת נשק ב-17 במרץ ולאחר מכן ב-18 במרץ הסכם שאיפשר לצבא האדום להתקדם בכוח לבתומי.

בזמן ההתייעצות הסובייטית-טורקית המתמשכת במוסקבה, שביתת הנשק עם המנשביקים איפשרה לבולשביקים לפעול בצורה בלתי ישירה מאחרי הקווים, באמצעות אלפים בודדים של חיילים גאורגים מהצבא הלאומי הגאורגי, שהעוברו דרך פרברי בתומי, התכוונו להלחם על העיר. ב-18 במרץ, גאורגים, תחת פיקודו של גנרל מזניאשווילי, היו מעורבים בקרבות רחוב כבדים כנגד חיל המצב הטורקי. כאשר הקרב התלהט, הממשלה המשביקית עלתה על כלי שיט של הצי האיטלקי (Regia Marina) והפליגה לגלות בליווי ספינת מלחמה צרפתית. הקרב נסתיים ב-19 במרץ עם כיבוש הנמל ורוב העיר על ידי הגאורגים. באותו הזמן מזניאשווילי הקיף את העיר עד לכוחות הסובנארקום והפרשים של ז'לובה, נכנס לבתומי ותיגבר את השלטון הבולשביקי.

האירועים עקובי הדם בבתומי עצרו את המשא ומתן הרוסי-טורקי, ורק ב-26 בספטמבר, כאשר השיחות בין הסובייטים לטורקים כללו נציגים ארמנים, אזרבייג'נים ושל גאורגיה הסובייטית, נפתחו לבסוף בקארס. הסכם קארס נחתם ב-13 באוקטובר, כשהוא מכיל את כל התנאים שהוסכם עליהם במרץ וכן ומספר התיישבויות טריטוריאליות נוספות. בתמורה לארטווין, ארדהאן, וקארס, טורקיה נטשה את תביעתה לבתומי, שהייתה ברובה של אוכלוסייה גאורגית מוסלמית, והובטחה לה אוטונומיה בתוך הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה.

תוצאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת המאמרים העוסקים ב:

היסטוריה של גאורגיה

העת העתיקה
קולכיס
אגריסי-לזיקה
ממלכת איבריה | נסיכות איבריה
ימי הביניים
אמירות טביליסי
ממלכת אבחזיה | ממלכת הרתי
כורבישופות קאחתי | ממלכת קאחתי-הרתי
טאו-קלארג'תי
הממלכה הגאורגית המאוחדת
הפלישה המונגולית לגאורגיה
הפלישות הטימוריות לגאורגיה
ממלכת אימרתי | ממלכת כארתלי
נסיכות אבחזיה | ממלכת קאחתי
נסיכות סוואנתי| כארתלי-קאחתי
השלטון הרוסי
גאורגיה תחת האימפריה הרוסית
עצמאות מוקדמת
הרפובליקה הדמוקרטית של עבר הקווקז
הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה
מלחמת גאורגיה-ארמניה
פלישת הצבא האדום לגאורגיה
השלטון הסובייטי בגאורגיה
הרפובליקה הסובייטית של עבר הקווקז
גאורגיה הסובייטית
טבח טביליסי (1956)
טבח טביליסי (1989)
גאורגיה המודרנית
הרפובליקה של גאורגיה
מלחמת האזרחים של גאורגיה
מהפכת הוורדים
גאורגיה אחרי שוורדנדזה
ההיסטוריה של הרפובליקות האוטונומיות
ההיסטוריה של אבחזיה
ההיסטוריה של אג'ריה

למרות הגירת הממשלה הגאורגית, ופירוק הצבא הלאומי, כיסי התנגדות של כוחות גרילה עדיין נותרו בהרים, ובאזורים כפריים. הפלישה לגאורגיה חוללה מחלוקות רציניות בין הבולשביקים לבין עצמם. הממשלה הקומוניסטית שזה עתה מונתה הציעה בתחילה תנאים מתונים בלתי צפויים ליריביהם לשעבר, שעדיין נותרו במדינה. לנין אף אימץ מדיניות של פיוס בגאורגיה, וכיוון שהפרו-בולשביקים מרדו, הם לא נהנו מגיבוי פוליטי, האוכלוסייה הייתה באופן מוצק אנטי-בולשביקית. בשנת 1922 התגלעה התנגדות ציבורית חזקה כנגד הסובייטיזציה הכפויה, ושיקף בצורה עקיפה את האופוזיציה של השלטונות הסובייטים גאורגים למירכוז המדיניות שהותוותה על ידי פליקס דזרז'ינסקי, סרגו אורדז'וניקידזה וסטלין. הבעיה, ידועה בהיסטוריה המודרנית כפרשה הגאורגית, הפכה לאחת מהנקודות העיקריות בעניין שבין סטלין וטרוצקי בימי מנהיגותו האחרונים של לנין, ומצאה את ביטוייה בצוואה הפוליטית של לנין.

ההתנגדות של האינטלקטואלים בגאורגיה למשטר הבולשביקי הובילה להתפרצויות של לוחמת גרילה ולמרד אוגוסט בגאורגיה בשנת 1924. כישלונה והדיכוי הנרחב שבוצע בידי לברנטי בריה, שהוזעק בדחיפות לשם כך, הביאה לדמורליזציה של החברה הגאורגית, שחיסל את החלק העיקרי של החלק ששקא לפרו-עצמאות. תוך שבוע החל מ-29 באוגוסט ועד ל-5 בספטמבר 1924. הוצאו להורג 12,578 איש מהאצולה והאינטליגנציה, ומעל ל-20,000 איש הוגלו לסיביר. מאותו רגע לא נעשה אף נסיון משמעותי לערער על המשטר הסובייטי עד לדור החדש של התנועה האנטי-סובייטית שהופיעה בשנות השבעים.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריונים סובייטים מחשיבים את הקונפליקט הסובייטי-גאורגי כחלק ממלחמת האזרחים ברוסיה והתערבות בעלות הברית במלחמת האזרחים של רוסיה. פלישת הצבא האדום, על פי הגרסה הסובייטית הרשמית, הייתה תגובה להפצרות לעזרה שבאו בעקבות המרד המזוין של האיכרים והפועלים הגאורגים. כשהם משתמשים בשליטה שלהם בהשכלה ובמדיה, רוסיה הסובייטית, יצרה בהצלחה תדמית של מהפכה סוציאליסטית פופולרית. רוב ההיסטוריונים הגאורגים לא הורשו להתייעץ בספריית ספצחרן (Спецхран), שהיו בה הגבלות על כניסה ועיון בספרים וארכיבים ומאגרי מידע. וחלק מהחומר היה מכוסה כחומר שהוא "בלתי מתקבל על הדעת" או לא סביר שקרה בהיסטוריה הסובייטית, במיוחד אלה שיכלו להצביע על כוונותיה האימפריאליסטיות או שסתרו את התפיסה של מרד עממי ופופולרי כנגד הממשלה המנשביקית.

בשנות השמונים נשמע קולו של הגלסנוסט של גורבצ'וב. המדיניות החדשה הפריכה את ורסיה הסובייטית הישנה של אירועי 1921-24. ההיסטוריון הסובייטי הראשון שעשה נסיון, בשנת 1988, לתקן את הפרשנות הסובייטית למלחמה הסובייטית-גאורגית, היה המלומד הגאורגי, אקקי סורגולידזה, באופן אירוני היה זה אותו היסטוריון אשר בשנת 1982 שעשה תיאור מונוגרפי של האיכרים המורדים (שהיוו העילה למלחמה) כעובדה היסטורית ידועה.

לאחר לחץ ציבורי חזק, כוננה, ב-20 ביוני 1989, הנשיאות העליונה של הסובייט (Президиум Верховного Совета СССР-גוף שלטוני ששימש כממשלה) של גאורגיה הסובייטית, ועדה מיוחדת, שתבחן את ההיבטים החוקיים של אירועי 1921. הוועדה הגיעה למסקנה כי "פריסת יחידות [סובייטיות רוסיות] בגאורגיה, והאחיזה בשטחיה, היו מבחינה חוקית, התערבות צבאית וכיבוש במטרה לשנות את המשטר הפוליטי שהיה קיים באותו זמן". באספה יוצאת דופן של הסובייט העליון של גאורגיה הסובייטית, ב-26 במאי 1990, הוקעה הסובייטיזציה של גאורגיה באופן רשמי כ"כיבוש וסיפוח יעיל של גאורגיה על ידי רוסיה הסובייטית".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]