סטורן 1

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סטורן 1
SA-1 launch.jpg
שיגורו הראשון של סטורן 1
ייעוד משגר חלליות
משפחה סטורן
יצרן קרייזלר - S-I
דאגלס איירקראפט קומפני - S-IV
קונוואייר - S-V (מעולם לא שוגר)
ארץ ייצור Flag of the United States.svg  ארצות הברית
היסטוריית שיגורים
סטטוס פרש
אתרי שיגור LC-37 ו-LC-34, קייפ קנברל
שיגורים 10
הצלחות 10
שיגור ראשון 27 באוקטובר 1961
שיגור אחרון 30 ביולי 1965
יכולת
מטען ל-LEO 9,000 ק"ג
מטען ל-TLI 2,200 ק"ג

סטורן 1אנגלית: Saturn I) היה משגר לוויינים שפותח על ידי נאס"א. הוא היה מיועד לשיגור כמעט כל סוגי המטענים כולל חלליות מאוישות (אף על פי שכוונה זאת לא התגשמה בסופו של דבר). המשגר היה המשגר האמריקאי הראשון שפותח בכוונת תחילה לשגר מטענים לחלל.

השימוש המעשי בסטורן 1 היה מצומצם למדי והוא שוגר רק עשר פעמים. מתוך שיגורים אלו, חמישה היו שיגורי מבחן ושאר השיגורים שיגרו חלליות אפולו דמה. בשלושת השיגורים האחרונים שוגרו גם שלושה לווייני פגסוס, אשר חקרו את כמות המטאורואידים שנמצאים באזורים בהם משימות אפולו יתבצעו.

המשגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

משגר הסטורן 1 הסופי היה משגר דו-שלבי, אשר הונע בדלק נוזלי ושקל כ-517 טון כולל הדלק.[1]

השלב הראשון, ה-S-I, כלל תשעה מכלי דלק (חמצן נוזלי וקרוסין) ושמונה מנועי H-1 שפותחו על ידי רוקטדיין (לימים נרכשו על ידי פראט אנד ויטני). בגרסה הראשונה, כל מנוע H-1 סיפק 734,000 קילו ניוטון של דחף ובגרסה השנייה כל מנוע סיפק 836,000 קילו ניוטון. בסך הכל, השלב הראשון סיפק 5.87 מגה ניוטון של דחף בגירסתו הראשונה ו-6.69 מגה ניוטון בשנייה. אורכו של כל מנוע היה 2.18 מטר וקוטרו 1.68 מטר בצד הצר. חיצונית, לשלב היו שמונה סנפירים והמנועים היו מסודרים כך שארבעה היה במרכז וקבועים, והארבעה הנותרים היו מסביבם. את הארבעה החיצוניים היה ניתן לכוון בשביל לשלוט בכיוון המשגר.[1][2]

השלב השני, ה-S-IV, הכיל שישה מנועי RL-10A-3 ופעל על חמצן נוזלי ומימן נוזלי. כל אחד מהמנועים סיפק דחף של כ-66.7 קילו ניוטון, והשלב סיפק סך הכל כ-400 קילו ניוטון של דחף.[1]

שיגורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיגורי המבחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעת שיגורי המבחן הראשונים היו שיגורי מבחן רק של השלב הראשון, S-I. כל שיגורי המבחן הללו היו טיסות תת-מסלוליות וגובהם המקסימלי היה בין 129 ו-167 ק"מ. בשלושת השיגורים הראשון השלב השני והשלישי מולאו במים, כשבשיגור השני והשלישי שוחררו 109,000 ליטר של מים כחלק מפרויקט "הייוואטר" (Highwater). הפרויקט ניסה לבדוק מה יתרחש כאשר כמות גדולה של מים משוחררים ליונוספירה.[3]

שיגור המבחן החמישי (SA-5) היה המבחן הראשון בו השלב השני של הסטורן 1 (S-IV) פעל. שיגור זה היה הטיסה המסלולית הראשונה בתוכנית אפולו.[4]

שיגורי חללית אפולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני השיגורים הבאים, SA-6 ו-SA-7 (או A-101 ו-A-102 בהתאמה), היו טיסות מבחן של חלליות אפולו דמה ומערכות הצלה דמה. חללית הדמה הייתה זהה לאמיתית במסה, בנפח, בצורה ובמרכז הכובד. בשיגור הראשון התרחשה תקלה קלה כאשר אחד משמונה המנועים של השלב הראשון כבה מוקדם, אך המנועים האחרים פעלו יותר כפיצוי כך שהמשימה הצליחה.[5] המשימה השנייה הייתה כמעט זהה כשהשינוי הגדול ביותר הייתה הוספת מחשב הניתן לתכנות (כך שניתן לשנות בו הגדרות בעת הטיסה עצמה).[6]

שיגורי לווייני פגסוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושת השיגורים האחרונים (SA-7 עד SA-10 או A-101 עד A-102) היו שיגורים בהם נכללו לא רק חלליות דמה אלא גם לווייני פגסוס. הלווינים נועדו לבדוק את כמות המטאורואידים במסלולים שונים סביב כדור הארץ (500 עד 800 קילומטרים) כדי לצבור ידע שיאפשר לטיסות עתידיות לעבור באזורים אלו בבטחה. לכל לוויין פגסוס היו "כנפיים" באורך 29 מטר אשר סיפקו משטח גדול (מעל ל-185 מטר מרובע) שבו יבדקו פגיעות מטאורואידים. הלווינים נועדו לעבוד כשנה אך פעלו אף יותר משנתיים לאחר שיגורים.[7]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 דו"ח תוכנית אפולו, עמ' 187-188
  2. ^ Stages to Saturn, עמ' 97
  3. ^ טיסות מבחן הסטורן 1 באתר נאס"א (באנגלית)
  4. ^ פרופיל SA-5 באתר נאס"א (באנגלית)
  5. ^ פרופיל SA-6 באתר נאס"א (באנגלית)
  6. ^ מסמך תוצאות SA-7 של נאס"א (באנגלית)
  7. ^ פרופיל לווייני הפגסוס באתר Encyclopedia Astronautica (באנגלית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]