סיווג ארנה-תומפסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סיווג ארנה-תומפסון (Aarne-Thompson classification system) הוא כלי מחקרי המשמש באתנופואטיקה לסיווג מוטיבים עלילתיים של מעשיות. במרכז השיטה נמצא קטלוג ממוספר של מוטיבים חוזרים, שלפיהם מסווגות האגדות. את השיטה והקטלוג יצרו חוקר הפולקלור הפיני אנטי ארנה (Antti Aarne;‏ 1867–‏1925) וחוקר הפולקלור האמריקאי סטית תומפסון (Stith Thompson;‏ 18851976). הקטלוג הבסיסי פורסם על ידי ארנה ב-1910 ותורגם לאנגלית ב-1928 על ידי תומפסון, שגם הרחיב אותו. במהדורה משנת 1961 נקבע מספור המוטיבים לפי מספרים המתחילים בתחילית AT.

קטלוג המוטיבים מתבסס על מחקר של יותר מ-2,500 אגדות, מעשיות וסיפורי עם ממקורות אירופיים בעיקר ומספר מקורות מהמזרח התיכון, אפריקה ואסיה.

השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיטה מקבצת סיפורי עם וסיפורי מעשיות בהתאם לקו העלילה הכללי; כך מקובצים יחדיו סיפורים בעלי מאפייני עלילה דומים ו/או סדרת אפיזודות דומה. שיטה זו תלויה במידה רבה באותם מאפיינים שבהם בחרו המסַווגים להתמקד.

כך למשל, סיפורים כמו "סינדרלה" – שבה גיבורה נרדפת, בעזרתה של פיה טובה או עוזר קסום אחר, נוכחת באירוע (אחד או יותר) שבו היא זוכה באהבתו של נסיך ומוכרת ככלתו האמיתית – מסווגים כסוג מספר AT 510: "הגיבורה הנרדפת". חולשתה של שיטת סיווג זו נעוץ בעובדה כי היא מסווגת רק מספר חלקים קטן מן העלילה כמוטיבים. הסיפור "פעמונית", לדוגמה, מסווג כסוג 310 AT (המשרתת במגדל), אבל העלילה נפתחת בכך שיש דרישה לתינוק כתמורה לרכוש שנגנב (מוטיב לא מסווג). כך, סיפורי מעשיות אחרים הנפתחים בדרישה לילד כתמורה לרכוש שנגנב, אולם קו העלילה הראשי שונה מזה של פעמונית, לא יסווגו כמספר 310 AT. מנגד, סיפורים שהפתיח לעלילתם שונה לחלוטין מפעמונית, אולם המוטיב המרכזי בהם הוא המשרתת הכלואה במגדל, יסווגו תחת אותו סוג עלילה.

בהדגשת האלמנט המרכזי המשותף ככלי לסיווג, מתעלמת שיטת סיווג זו מן הצבע והפרטים המיוחדים לכל עלילה. זו גם הביקורת המרכזית על השיטה, שהדובר העיקרי שלה היה חוקר הפולקלור הרוסי ולדימיר פרופ, שיצר שיטת סיווג אחרת ב-1920. פרופ סיווג את המעשיות באמצעות התפקיד של כל דמות בעלילה והפעולה שנעשתה על ידה, וכך הגיע למסקנה כי סיפור מורכב מ-31 מרכיבים ושמונה סוגי דמויות (שלא כולם חייבים להופיע).

דוגמאות נבחרות מהקטלוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

1 - 299 סיפורי בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1-99 סיפורים אלו מתייחסים למרחב שבו בעלי החיים גרים וכוללים מעשיות על השועל הפיקח, חלק הארי
  • 100-149 סיפורים על חיות בר וחיות בית, כמו עכבר העיר ועכבר הכפר, הזאב ושבעת הגדיים, שלושה חזירונים קטנים
  • 150-199 מפגש בין חיות בר לבין בני אדם, כמו אנדרוקלס (או בר כוכבא) והאריה, זהבה ושלושת הדובים
  • 200-219 מעשיות על חיות בית
  • 220-299 סיפורים על חיות ואובייקטים אחרים (דוממים, צומח, כוחות טבע)

300 - 399 אויבים על-טבעיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 302 - ענק בלי לב
  • 303 - האחים התאומים
  • 303A - שבע אחיות, שבעה אחים
  • 304 - צייד מיומן
  • 306 - תריסר נסיכות רוקדות
  • 307 - הנסיכה בארון
  • 310 - פעמונית
  • 311 - הורג הענק
  • 312 - כחול הזקן
  • 313 - טיסה קסומה
  • 314 - זהובת השיער
  • 315 - האחות הבוגדנית
  • 333 - כיפה אדומה

460 - 499 משימות על-טבעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 461 - שלוש שערות השטן
  • 471 - גשר לעולם אחר

500 - 599 מסייעים על-טבעיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

560 - 649 חפצים קסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

750-849 סיפורי דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

850-999 נובלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיווג ATU של האנס יורג אוטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים, נוספו שיטות סיווג נוספות המתבססות על סיווג ארנה-תומפסון ובאות לתקן או להשלים אותה, השיטה המקובלת ביותר היא זו שעדכן והרחיב Hans-Jörg Uter ב-2004, ידועה כסיווג ATU (ראשי תיבות של Aarne-Thompson-Uther). אוטר ציין כי רבים מהתיאורים של סיווג ארנה-תומפסון היו שטחיים ושהמערכת המקורית לא מאפשרת הרחבות‏[1]

שימוש בשיטה זו בחקר הפולקלור בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר חוקרי פולקלור עשו שימוש בשיטת סיווג זו במחקריהם על פולקלור יהודי וערבי בארץ - חיים שוורצבוים למשל. יש לציין במיוחד את פעילותו של דב נוי, תלמידו של סטית תומפסון, שהקים את ארכיון הסיפור העממי בישראל (אסע"י), והטמיע את מפתח הטיפוסים ארנה-תומפסון בעבודותיו ובקרב תלמידיו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]