רסטורציית מייג'י

הקיסר מייג'י עובר מקיוטו לטוקיו

רסטורציית מייג'י (ביפנית: 明治維新) הייתה סדרת אירועים ותהליכים בהיסטוריה של יפן שמטרתם השבת השליטה במדינה לקיסר יפן. הרסטורציה הביאה לשינויים נרחבים בפוליטיקה של יפן ובמבנה החברתי במדינה וסימנה את סוף תקופת אדו ואת ראשית תקופת מייג'י.

רקע היסטורי

בריתות ובעלי ברית

את הבסיס לרסטורציה הניחו טקמורי סאיגו, דאימיו האן סצומה, וטקיושי קידו, דאימיו האן צ'ושו, בהקמתם את ברית שני ההאן ב-1866. שני המנהיגים תמכו בהשבת השליטה ביפן לקיסר קומיי, ולשם כך קראו תיגר על שוגונות טוקוגאווה. ב-3 בפברואר 1867, לאחר שנפטר הקיסר קומיי, עלה בנו מייג'י לכס הקיסרות.

סוף השוגונות

לאחר הגעת השייטת של מת'יו פרי ב-1853 נאלצה יפן לוותר על מדיניות ההסתגרות שלה והחלה לסחור עם המערב. במסגרת זו הזמין השוגון החמישה-עשר והאחרון לבית טוקוגאווה, יושינובו טוקוגאווה, משלחת מטעם צבא צרפת כדי שינהיגו תהליך מודרניזציה בצבאו.

החשש מהתחזקות השוגון הביא את הדאימיו של ההאן סצומה, צ'ושו וטוסה, שהיו יריבים מסורתיים של השוגון, להקמת ברית תחת הסיסמה "כבדו את הקיסר, גרשו את הברברים!" שמטרתה ביטול השוגונות. הברית נקטה מספר גישות, והאן טוסה, שחשש מעימות אלים, הציע לשוגון לוותר על תוארו בתמורה לשמירה על כל נכסיו ועל צבאו, בנוסף לקבלת תפקיד בכיר במועצה שתתפקד כממשלה. למעשה, מלבד התואר, לא דרשה הצעה כל ויתור מצד השוגון, שקיבל אותה, בחושבו שזהו מחיר נוח לשלם עבור הימנעות ממלחמת אזרחים בזמן שיפן נמצאת תחת לחץ מעצמות המערב.‏

סופה של שוגונות טוקוגאווה הגיע ב-9 בנובמבר 1867, כשטוקוגאווה העביר את סמכויותיו לקיסר והתפטר עשרה ימים לאחר מכן. זו הייתה רסטורציה בפועל של השלטון הקיסרי, אף על פי שטוקוגאווה עדיין החזיק בהשפעה רבה.

בפברואר 1868 פרסמה החצר הקיסרית:

	קיסר יפן מכריז בפני שליטי כל המדינות הזרות ונתיניהן שניתנה לשוגון טוקוגאווה יושינובו הרשות להשיב את כוחו הפוליטי בהתאם לבקשתו. מעתה והלאה נחזיק אנו בסמכות העליונה בכל הנושאים הפנימיים והחיצוניים של המדינה. לפיכך יוחלף התואר קיסר בתואר טאיקון, שבשמו נחתמו כל ההסכמים. קצינים שיתמנו על ידינו ינהלו את ענייני החוץ. ראוי שנציגי הצדדים בהסכמים יכירו בהכרזה זו.
– הקיסר מייג'י

‏ זמן קצר לאחר מכן, בינואר 1868, פרצה מלחמת בושין, שבה ניצחה ברית סצומה-צ'ושו את כוחות השוגון לשעבר. בעקבות ההפסד שלל הקיסר מייג'י את כל זכויותיו של טוקוגאווה, ובכך הכין את הקרקע להשלמת הרסטורציה.

חלק מכוחות השוגון נמלטו להוקאידו, שם ניסו להקים את רפובליקת אזו, אך במאי 1869 הביסו אותם כוחות הנאמנים לקיסר, ובכך הביאו באופן סופי להכחדתה של שוגונות טוקוגאווה ולהשלמת הרסטורציה.

מניעים

כשהגיע ליפן קומודור מת'יו פרי בראש שייטת אמריקאית על מנת לשכנעם לפתוח את נמליהם למסחר, הבינו היפנים שהם נמצאים בפיגור טכנולוגי אחר שאר העולם. ספינותיו של פרי היו חמושות בנשק ובטכנולוגיה מפותחים בהרבה מעבר למה שהיה ליפנים באותה עת. מנהיגי רסטורציית מייג'י פעלו להשיב את השלטון הקיסרי ביפן על מנת לחזק את המדינה כנגד האיומים מצד המעצמות הקולוניאליות של התקופה. משמעות השם מייג'י ביפנית היא "שלטון נאור", והמטרה שהציבו ראשי השלטון היפני לפניהם הייתה שילוב הקדמה המערבית עם הערכים המזרחיים המסורתיים. למעשה, הכוח לא עבר אל הקיסר באופן בלעדי, אלא דווקא אל אוליגרכיה, שאותה הרכיבו מנהיגים שהגיעו בעיקר מההאן סצומה וצ'ושו, והם אלה שקיבלו את ההחלטות. מערכת זו המשיכה את המסורת היפנית לפיה הקיסר הוא המנהיג הרוחני של יפן בלבד, ואילו שריו שולטים בשמו.

השפעות הרסטורציה

ציור המתאר את מאבק הישן בחדש בראשית תקופת מייג'י

אוליגרכיית מייג'י, שהייתה למעשה ממשלת יפן, החלה לפעול לייצוב כוחה ושינוי שיטת הממשל הישנה שכללה את השוגונות, את הדאימיו ואת הסמוראים. ב-1868 הפכו כל אדמות השוגונות לאדמות קיסריות, וככאלה, לאדמות בשליטת הממשלה. ב-1869 השתכנעו הדאימיו של ההאן טוסה, היזן, סצומה וצ'ושו, שהיוו את חלק הארי בכוחות שהביסו את כוחות השוגון, להשיב את נחלותיהם לקיסר. בעקבותיהם הלכו דאימיו נוספים, בהבטחה שיקבלו עשירית מהכנסות ההאן שלהם כמשכורת, ובסופו של דבר שלטה הממשלה על יפן כולה.

ב-1871 זומנו כל הדאימיו אל הקיסר, שהודיע להם על ביטול שיטת ההאן ועל כך שכל האדמות במדינה שייכות לקיסר. מעל 300 האן הפכו למחוזות, כאשר בראש כל אחד מהם עמד מושל מטעם הממשלה. עד 1888 מוזגו חלק מהמחוזות על מנת להפחית את מספרם לשבעים וחמישה. בנוסף ביטלה האוליגרכיה את חלוקת החברה למעמדות חברתיים.

באותה עת הגיע מספר הסמוראים ביפן ל-1.9 מיליון.‏ התחייבות הממשלה לתשלום משכורות לסמוראים הוכיחה עצמה כשגיאה שהיוותה נטל כלכלי כבד על קופת המדינה. לפיכך פתחה האוליגרכיה בתהליך לביטול מעמד הסמוראים. ראשית, החלה האוליגרכיה למסות את משכורות הסמוראים ב-1873, ושנה לאחר מכן אפשרה לסמוראים להמיר את משכורותיהם באיגרות חוב ממשלתיות. בסופו של דבר הפכה המרה זו לחובה ב-1876.

ב-1873 הנהיגה הממשלה גיוס חובה, לפיו כל גבר בן 21 ישרת בצבא יפן למשך ארבע שנים, שלאחריהן ישרת שלוש שנים נוספות בכוחות מילואים. אחד ההבדלים הבולטים בין הסמוראים לאיכרים לאורך ימי הביניים של יפן היה הזכות לשאת נשק, שהייתה בלעדית למעמד הלוחם. עם הנהגת גיוס החובה נכחד הבדל זה, ולפתע כל גבר במדינה יכול היה לשאת נשק. בנוסף, נאסר על סמוראים לשאת חרבות בתוך תחומי הערים, ובכך למעשה נמנעה מהם האפשרות להציג את מעמדם.

סדרת רפורמות זו גרמה להתמרמרות בקרב המעמד הלוחם, ובעקבות זאת פרצו מספר מהומות. טקמורי סאיגו הנהיג את המרידה העיקרית, מרד סצומה, שהפכה למלחמת אזרחים, אך הצבא היפני הקיסרי החדש, שהתאמן בשיטות מערביות והשתמש בנשק מערבי, דיכא אותה. דיכוי המרידה הבהיר היטב לסמוראים שהם איבדו את מעמדם, ואף על פי שמספר מרידות נוספות פרצו, בסופו של דבר נטמעו הסמוראים באוכלוסייה הכללית. רוח הבושידו – דרכו של הלוחם – עברה רומנטיזציה ושימשה רבות בתעמולה במהלך מלחמות האימפריה היפנית בראשית המאה ה-20.

למרות שלילת מעמדם, סמוראים רבים לא התמרדו כנגד השינויים. רבים מהם השתלבו בביורוקרטיה הממשלתית, שדמתה לעתים לאליטה. מכיוון שזכו לחינוך, בניגוד לשאר שדרות החברה, הפכו הסמוראים-לשעבר למורים, ליצרני נשק, לנציגי ממשל ולקציני צבא, וכך, אף על פי שהתואר הרשמי "סמוראי" בוטל, המשיך מעמד זה להחזיק בתחושת יוקרה.

בנוסף, על מנת לצור אחידות במדינה ולאחד את תושביה תחת זהות לאומית אחת, הנהיגה הממשלה ניב לאומי שהחליף את הניבים השונים שהיו נהוגים במקומות שונים ביפן. הניב הרשמי התבסס על הניב בו השתמש מעמד הסמוראים בטוקיו, והפך להיות הניב המקובל במערכת החינוך, בתקשורת, במוסדות הממשלה ובעסקים.

תהליך נוסף בעקבות הרסטורציה היה כינון חוקת מייג'י. בהשפעה פרוסית כונן הקיסר מייג'י חוקה שעיגנה את מעמדו כראש המדינה וכגורם השלטוני החזק בה, אולם במקביל לכך נתנה החוקה בסיס לייסוד מונרכיה חוקתית, שבה מוגבלות סמכויות הקיסר ואין הוא מונרך אבסולוטי. מכוח החוקה נוסד הדיאט הקיסרי, בית מחוקקים שהורכב משני בתים: בית האצילים (הבית העליון) ובית הנבחרים (הבית התחתון). החוקים שחוקק הדיאט חויבו באישור הקיסר מחד, אולם לא הייתה באפשרותו של הקיסר לחוקק חוקים בצורת צו קיסרי, ללא הסכמת הדיאט מאידך. החוקה גם הבטיחה זכויות אזרח מסוימות, בתנאי שאלה לא התנגשו עם החוק.

תיעוש

התיעוש המואץ ותהליכי המודרניזציה שפקדו את יפן אפשרו ואף דרשו שיפורים בקצב הייצור ובתשתיות. במדינה קמו תעשיות כגון מספנות, פלדה וטקסטיל. בהמשך צרכה התעשייה המקומית טכנולוגיה מערבית והשתמשה בה לייצור מוצרים שאותם מכרה בשוק הבינלאומי. אם כן, האזורים המתועשים ביפן חוו צמיחה מהירה והפכו למוקדי משיכת תושבים מאזורי הכפר.

ראו גם

• תקופת מייג'י

לקריאה נוספת

• שילוני, בן-עמי, יפן המודרנית" תרבות והיסטוריה. הוצאת שוקן, 2002.

• Beasley, William G. The Rise of Modern Japan. Palgrave Macmillan, 2000 ISBN 9780312233730.
• Beasley, William G. The Meiji Restoration. Stanford University Press, 1972. ISBN 9780804708159.
• Satow, Ernest. A Diplomat in Japan.Stone Bridge Press, Inc., 2007. ISBN 9781933330167.