הקרב על פלליו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקרב על פלליו
מלחמה: מלחמת העולם השנייה, המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
Battle of Peleliu2.jpg
תאריך התחלה: 15 בספטמבר 1944
תאריך סיום: 27 בנובמבר 1944
משך הסכסוך: 74 ימים
קרב לפני: הקרב על טיניאן
קרב אחרי: הקרב על אנגאור
מקום: פלליו, פלאו
תוצאה: ניצחון אמריקאי
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות
כ-11,000 חיילים  אוגדת חיל הנחתים ה-1: 17,490 חיילים
אוגדת חיל הרגלים ה-81: 10,994 חיילים 
אבידות
10,695 הרוגים
202 שבויים 
אוגדת חיל הנחתים ה-1:
1,252 הרוגים 5,274 פצועים
אוגדת חיל הרגלים ה-81:
542 הרוגים 2,736 פצועים
סך הכל:
1,794 הרוגים 8,010 פצועים 

הקרב על פלליו (Battle of Peleliu) הנקרא גם מבצע סטולמייט II היה קרב בין ארצות הברית לאימפריה היפנית, וחלק מהמערכה על איי מריאנה ופלאו במלחמת העולם השנייה. הקרב נערך על האי פלליו שבפלאו מה-15 בספטמבר 1944 עד ה-27 בנובמבר 1944 ובו קיוו האמריקאים לכבוש מסלול טיסה ולאבטח את אי האלמוגים הזעיר. מפקד דיוויזיית הנחתים ה-1, מייג'ור גנרל ויליאם רופרטוס חזה שהאי ייכבש בתוך ארבעה ימים, אך בזכות הביצורים שהקימו וההתנגדות העיקשת של היפנים, נמשך הקרב יותר מחודשיים. אף היום נחשב קרב פלליו לאחד מהקרבות השנויים במחלוקת ביותר במלחמה בשל ערכו האסטרטגי הפעוט של כיבוש האי במחיר כמות נפגעים גדולה; ביחס למספר החיילים שהשתתפו בקרב, היה מספר הנפגעים בקרב פלליו גבוה מבכל קרב אחר במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט.‏[1]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד קיץ 1944 הביאה התקדמות בעלות הברית בדרום מערב ובמרכז האוקיינוס השקט את המלחמה קרוב יותר לאיי הבית של יפן ואף הכניסו אותה לטווח המפציצים האמריקאים. באותה עת התגלעה מחלוקת בתוך המטות המשולבים של ארצות הברית בעניין האסטרטגיה בה צריך לנקוט כדי להביס את האימפריה היפנית. האסטרטגיה שהציע הגנרל דאגלס מקארתור הייתה לכבוש מחדש את הפיליפינים ולאחר מכן לכבוש את אוקינאווה. מצד שני הציע אדמירל צ'סטר נימיץ אסטרטגיה ישירה יותר, בה יעקפו הכוחות האמריקאים את הפיליפינים אך יכבשו את אוקינאווה ופורמוזה כשטחי היערכות להתקפה על סין ולפלישה עתידית לאיים הדרומיים של יפן.

כיבוש פלליו תאם את קווי הפעולה של שתי האסטרטגיות, וכך נועדה דיוויזיית הנחתים הראשונה להיות זו שתכבוש את האי. כדי להכריע בין שתי האסטרטגיות נסע הנשיא פרנקלין רוזוולט לפרל הארבור כדי לפגוש באופן אישי את שני המפקדים ולשמוע את טיעוניהם. לאחר ששקל את שתי העמדות בחר את האסטרטגיה של מקארתור. אולם לפני שמקארתור כבש מחדש את הפיליפינים הוא נדרש לכבוש איי פלאו, ובמיוחד את האיים פלליו ואנגאור, שהיו נחוצים לבניית שדות תעופה שיגנו על האגף הימני. הצורך לפלוש לפלליו היה שנוי במחלוקת עוד לפני תחילת הקרב ולאחריו נחשבה הפלישה מיותרת.

ההכנות לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצד היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד הקיץ של 1944 היו מוצבים על איי פלאו כ-30,000 חיילים יפנים, מתוכם כ-11,000 חיילים מדיוויזיית הרגלים ה-14 ופועלים קוריאנים ואוקינאווים. על ההכנות של הגנת האי פיקד מפקד הרגימנט השני של הדיוויזיה, קוניו נאקאגאווה.

לאחר ההפסדים באיי שלמה, באיי גילברט, באיי מרשל ובאיי מריאנה, הקים הצבא היפני הקיסרי צוות מחקר אנטי-אמפיבי כדי לגבש אסטרטגיה חדשה להגנת איים. הצוות החליט לנטוש את טקטיקת הקמת מתחמי ההגנה על החופים ואת מתקפות הבנזאי. האסטרטגיה החדשה קבעה שיש ליצור הפרעה בלבד לכוחות הנוחתים, ליצור מערכת עמדות מבוצרות במבנה של כוורת, ולהחליף את התקפות הבנזאי בהתקפות-נגד מתואמות. כוונתם הייתה לגרור את האמריקאים למלחמת התשה ארוכה ויקרה. נאקאגאווה ריכז את כוחותיו בעומק האי, ותוך שהוא נעזר ביתרון שהקנתה לו הטופוגרפיה, בנה מערכת של בונקרים מבוצרים, מערות ועמדות תת-קרקעיות.

ביצורים יפנים

רוב הכוחות של נאקאגאווה היו ממוקמים בנקודה הגבוהה ביותר בפלליו - הר אומורברוגול העשוי כקבוצה של גבעות ורכסים תלולים. הר אומורברוגול השוכן במרכז פלליו איפשר תצפית על רוב האי ובמיוחד על שדה התעופה החיוני. ההר הכיל כ-500 מערות שנחצבו בסלע הגיר והיו מקושרות בעזרת תעלות. רבות מהמערות שימשו לפני כן לכרייה ועתה הוסבו לעמדות צבאיות. מהנדסים הוסיפו דלתות הזזה מפלדה משוריינת שבהן פתחים למקלעים וכלים ארטילריים. היפנים חפרו ויצרו באמצעות פיצוצים עמדות נוספות בגדלים שונים באזור ההר וחימשו אותם במרגמות 81 ו-150 מילימטרים ומקלעים בקוטר 20 מילימטרים. בנוסף נעזרו המגינים ביחידת טנקים קלים ופלגת נ"מ. הכניסות למערות היפניות נבנו באלכסון וסייעו להגן מהתקפות של רימונים ולהביורים. המערות והבונקרים היו מקושרים במערכת רחבה של מנהרות שהתפרשה לאורך כל מרכז האי ואיפשרה ליפנים לאייש ולפנות את העמדות לפי הצורך.

גם בחופים נעזרו היפנים בפני השטח כדי להשיג יתרון. הקצה הצפוני של חופי הנחיתה נפרש לפני צוק בגובה 10 מטרים שצפה על החופים מחצי אי קטן, מקום שאותו כינו מאוחר יותר האמריקאים "הנקודה". חורים פוצצו בתוך הצוק כדי להכיל תותח בקוטר 47 מילימטרים ו-6 מקלעים בקוטר 20 מילימטרים. לאחר מכן נאטמו הפתחים ונותרו רק חרכי ירי זעירים שדרכם ירו על החופים. עמדות דומות הוקמו לאורך שלושת הקילומטרים של חופי הנחיתה. היפנים כיסו את החופים באלפי מכשולים לנחתות, בעיקר מוקשים ומספר גדול של פגזים שנקברו כשהמרעום שלהם חשוף ונועדו להתפוצץ כשיעלו עליהם. על מנת להפריע לנחיתות נשלח גדוד אחד לחוף, שתפקידו היה למשוך את החיילים האמריקאים לתוך מערכת הביצורים.

בצד האמריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהלך הקרב בפלליו

בניגוד ליפנים, ששינו בצורה חדה את הטקטיקה שלהם לקראת הקרב, השתמשו האמריקאים בטקטיקות בהן השתמשו בכל הנחיתות האמפיביות במערכה באוקיינוס השקט. הם החליטו לנחות בחופים הדרום הדרום-מערביים בבשל קרבתם לשדה התעופה שפעל בדרום האי. לפי תוכנית הפלישה האמריקאית ינחת רגימנט הנחתים הראשון בפיקודו של לואיס "צ'סטי" פולר בקצה הצפוני של החופים, הרגימנט החמישי של הרולד "באקי" האריס ינחת במרכז החופים, והרגימנט השביעי בפיקודו של הרמן האנקן ינחת בקצה הדרומי של החופים. התוכנית הייתה שהרגימנטים הראשון והשביעי יתקדמו לתוך האי ויאבטחו את האגפים של הרגימנט החמישי, ובכך יאפשרו לו לכבוש את שדה התעופה שנמצא מול חופי הנחיתה שלו. לאחר מכן יתקדם הרגימנט החמישי לכיוון החופים המזרחיים ויחלק את האי לשני חלקים. הרגימנט הראשון יתקדם לכיוון הר אומורברוגול, בעוד הרגימנט ההשביעי יטהר את דרום האי. בעתודה נותר גדוד אחד ובמקרה שידרש סיוע יישלחו כוחות מדיוויזיית הרגלים ה-81 שתילחם על אנגאור, מדרום לפלליו.

ב-4 בספטמבר התחילו הנחתים את המסע בן ה-3,360 קילומטרים לאורך האוקיינוס השקט מהמחנה שלהם באי פאבובו הממוקם צפונית לגוודלקנל לשדה הקרב בפלליו. ב-12 בספטמבר התחיל הצי בהפגזה המקדימה על החופים ויחידת החבלה התת-מימית של הצי החלה לפנות את המכשולים מהחופים.

אוניות המערכה פנסילבניה, מרילנד, מיסיסיפי, טנסי ואיידהו, הסיירות הכבדות קולומבוס, אינדיאנפוליס, לואיוויל, מיניאפוליס ופורטלנד, הסיירות קליבלנד, דנבר והונולולו, שלוש נושאות מטוסים וחמש נושאות מטוסים קלות ירו ביחד 519 פגזי 16 אינץ', 1,845 פגזי 14 אינץ', 1793 פצצות במשקל 250 קילוגרם ו-73,412 כדורים בקוטר 0.5 אינץ' על האי הקטן שגודלו 9.5 קילומטרים רבועים.

האמריקנים האמינו שההפגזה הייתה מוצלחת, ואדמירל משנה ג'סי אולדנדורף טען שלצי אזלו המטרות. למעשה רוב העמדות היפניות לא נפגעו בכלל. אפילו הגדוד שהגן על החופים לא ספג נפגעים. בזמן המתקפה שמרו היפנים על משמעת אש ולא ירו על הכוחות האמריקאים כדי לא להסגיר את מיקומם. ההישג היחיד של ההפגזה היה השמדת המטוסים היפנים על האי והריסת המבנים סביב שדה התעופה. היפנים נותרו בעמדותיהם המבוצרות מוכנים לתקוף את הכוחות האמריקאים שעמדו על החופים.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחיתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגל הראשון של כלים אמפיביים מתקרב לחוף

הנחתים הראשונים נחתו על החוף ב-15 בספטמבר בשעה 08:32. הרגימנט הראשון נחת בחלק הצפוני, שקיבל את שם הקוד "החוף הלבן", והרגימנטים החמישי והשביעי נחתו במרכז ובדרום, שנקראו "החוף הכתום". כשהתקרבו הנחתות לחופים הסיטו היפנים את דלתות המתכת שהגנו על עמדותיהם ופתחו באש ארטילרית כבדה. העמדות היפניות על צוקי האלמוגים ששמרו על האגפים גרמו לנפגעים רבים בקרב הנחתים בעזרת תותחי ה-47 ומקלעי ה-20 מילימטרים, ועד השעה 09:30 השמידו היפנים 60 כלים אמפיביים.

הרגימנט הראשון רותק במהרה למקומו תחת אש כבדה מ"הנקודה". מפקד הרגימנט צ'סטי פולר כמעט ונהרג כשכלי הרכב האמפיבי שלו ספג פגיעה ישירה של פגז. מחלקת הקשר שלו הושמדה לחלוטין בדרכה לחוף מפגיעה דומה של פגז 47 מילימטרים. הרגימנט השביעי בדרום ניצב מול בעיות דומות עם עמדות תותחים באגפו. רוב הכלים האמפיביים שלהם נפגעו בעת הגישה לחוף והחיילים נאלצו לעשות את דרכם לחוף בשחייה ובהליכה דרך שוניות האלמוגים.

הרגימנט החמישי התקדם בצורה המשמעותית ביותר ביום הנחיתה בשל המרחק בינו ובין עמדות התותחים והמקלעים היפנים שהגנו על האגפים. חיילי הרגימנט ניסו להתקדם לכיוון שדה התעופה אך נהדפו בהתקפת הנגד הראשונה של נאקאגאווה. פלוגת הטנקים היפנית שעטה לכיוון הנחתים בניסיון להדפם לאחור, אך עד מהרה היא ספגה אש כבדה והושמדה יחד עם כל החיילים שליוו אותם.

בסופו של יום הנחיתה, החזיקו האמריקאים בשלושת הקילומטרים של חופי הנחיתה אך לא הצליחו להתקדם לפנים האי. ההתקדמות הגדולה ביותר שלהם נרשמה בדרום, לעומק של כקילומטר וחצי, אך הרגימנט הראשון בצפון כמעט ולא התקדם בגלל האש הכבדה שניתכה עליו מ"הנקודה". לנחתים היו 1,100 נפגעים ביום הנחיתה, מתוכם כ-200 הרוגים ו-900 פצועים. רופרטוס, שלא היה מודע לשינוי בטקטיקה היפנית, האמין שהם יתמוטטו בקרוב מכיוון שהמתחם שלהם נפרץ.

שדה התעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחת משקה חבר פצוע

ביום לאחר הנחיתה ניסה הרגימנט החמישי לכבוש את שדה התעופה ולהתקדם לכיוון החוף המזרחי. הנחתים פשטו במהירות על שדה התעופה תחת אש ארטילרית כבדה וספגו נפגעים רבים. לאחר שכבשו את שדה התעופה הם התקדמו במהירות לחוף המזרחי של פלליו תוך שהם משאירים את טיהור החלק הדרומי של האי לרגימנט השביעי. על האזור הדרומי הגנו חיילים יפנים רבים שהתבצרו בפילבוקסים. הטמפרטורה במהלך היום הייתה 46° ועד מהרה סבלו נחתים רבים ממכת חום. מצבם הקשה ממילא המשיך להסתבך כשמקורות המים שלהם הזדהמו מנפט. אף על פי כן השיגו הרגימנטים החמישי והשביעי את מטרותיהם עד היום השמיני לנחיתה והחזיקו בשדה התעופה ובחצי האי הדרומי.

לאחר שלושה ימי לחימה כבשו האמריקאים את שדה התעופה, והכשירו אותו לשימוש מחדש. "החגבים" (טייסת התצפיות של הנחתים) החלו במהרה במשימות תצפית ואיתור עבור הארטילריה של הנחתים ואש התותחים של הספינות. ב-26 בספטמבר (11 ימים לאחר הנחיתה) נחתו בשדה התעופה מטוסי F4U קורסייר והחלו במשימות הפצצה לאורך האי. על מנת לשבור את קו הביצורים היפנים, ירו המטוסים רקטות על הכניסות למערות וכך איפשרו לנחתים להיכנס ולטהר אותן. בנוסף הטילו המטוסים פצצות נפלם, הפעם השנייה בלבד בה נעשה שימוש בנשק הזה באוקיינוס השקט. הנפלם התברר כיעיל מאד בחריכת הצמחייה שכיסתה את המנהרות היפניות ובהרג החיילים בתוכן.

"הנקודה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט אזהרה בקו הראשון בפלליו

המבצר בראש "הנקודה" המשיך לגרום לאבידות כבדות לכוחות בחופי הנחיתה. פולר הורה לקפטן ג'ורג' האנט, מפקד פלוגה K בגדוד השלישי של הרגימנט הראשון, לכבוש את העמדה. האנט התקרב אל "הנקודה" כמעט ללא ציוד, לאחר שאיבד את רוב המקלעים שלו במהלך הנחיתה. אחת המחלקות של האנט רותקה למקומה למשך כמעט יום שלם, ושאר הפלוגה הייתה בסכנה חמורה גם היא לאחר שהיפנים פערו חור בקו שלהם והותירו את האגף הימני מנותק. זמן קצר לאחר מכן החלה הפלוגה להשמיד את עמדות המקלעים אחת אחרי השנייה. הם נעזרו ברימוני עשן לחיפוי, ואז הסתערו על העמדה והשתמשו ברומה רימונים כדי להשמיד אותה. לאחר שהשמידו שש עמדות מקלעים ניצבו הנחתים מול עמדת תותח ה-47 מילימטרים. אחד הקצינים זרק רימון עשן כדי לעוור את התותחן ובכך איפשר לאחד הנחתים לזרוק רימון לתוך המערה. הרימון פוצץ את התחמושת שהייתה בפנים, ובכך אילץ את החיילים שהיו בפנים לצאת החוצה ושם הם נורו ונהרגו.

פלוגה K כבשה את "הנקודה" אבל נאקאגאווה שלח התקפות-נגד תכופות כדי לכבוש חזרה את השטח. ב-30 השעות הבאות נערכו ארבע התקפות-נגד גדולות כנגד פלוגה בודדת, שסבלה ממחסור בציוד ואזלו לה מי השתייה. במהרה נאלצו הנחתים להילחם בקרבות פנים אל פנים כדי להדוף את היפנים התוקפים. כשהגיעה התגבורת נותרו בפלוגה 18 לוחמים כשירים, ושאר 157 הלוחמים נהרגו או נפצעו.

האי נגסבוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהרגימנט החמישי סיים לאבטח את שדה התעופה הוא נשלח לכבוש האי נגסבוס, מצפון לפלליו. בנגסבוס היו פזורות עמדות ארטילריה יפניות רבות וכן היה בו שדה תעופה בתהליכי בניה. האי הזעיר היה מחובר לפלליו באמצעות שביל צר, אך מפקד הרגימנט החמישי באקי האריס העדיף להגיע לנגסבוס דרך הים מכיוון שהשביל היווה מטרה ברורה ליפנים שעל האי. ב-28 בספטמבר תיאם האריס הפגזה מקדימה על נגסבוס. בהפגזה נעשה שימוש בתותחי 150 מילימטרים של הצבא, תותחי הספינות, תותחי הרגימנט ה-11 (הרגימנט הארטילרי של האוגדה), בהפצצות ממטוסי הקרוסאייר ובתותחי ה-75 מילימטרים שהיו על הכלים האמפיביים ששימשו לצליחה. שלא כמו ההפצצה על פלליו, ההתקפה של האריס הייתה מוצלחת מאד וניטרלה את רוב הכוחות היפנים. למרות זאת נתקלו הנחתים בהתנגדות על הרכסים ובמערות אך עד מהרה האי נכבש עם אבדות מעטות. לנחתים היו 15 הרוגים ו-33 פצועים ואילו ליפנים היו 470 נפגעים.

רכס האף המדמם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרוסאייר מטיל פצצת נפלם על עמדה יפנית בהר אומורברוגול
שני נחתים נחים במהלך מבצעי טיהור בפלליו

לאחר שכבש את "הנקודה" התקדם הרגימנט ה-1 צפונה לתוך כיס האומורברוגול, שזכה לכינוי "רכס האף המדמם" מהנחתים. פולר הוביל את אנשיו במתקפות רבות, אך היפנים הדפו את כל המתקפות במהרה. הנחתים היו לכודים בדרכים הצרות בין הרכסים, כשהביצורים על כל הרכסים תומכים אחד בשני עם אש צולבת קטלנית. כמות הנפגעים הלכה וגדלה בקצב מדאיג כשהרגימנט ה-1 התקדם לאט דרך הרכסים. היפנים הפגינו שוב משמעת אש יוצאת מן הכלל, וירו רק כשיכלו להסב נפגעים רבים לאמריקאים. כשמספר הנפגעים הלך ועלה החלו הצלפים היפנים לירות בנושאי אלונקות כשהם יודעים שאם 2 נושאי אלונקות יפצעו או יהרגו, אחרים יגיעו כדי להחליפם וכך הם יוכלו לפגוע בכמות גדולה יותר של נחתים. במקום מתקפות הבונזאי, היפנים הסתננו לקווים האמריקאים בלילות ותקפו את הנחתים בתוך שוחות השינה שלהם.

קרב עקוב מדם במיוחד התרחש על "רכס האף המדמם" כאשר הגדוד ה-1 של הרגימנט ה-1 בפיקודו של מייג'ור ריימונד דייוויס תקף את גבעה 100. במשך 6 ימי לחימה, ספג הגדוד 71% נפגעים. קפטן אוורט פופ חדר עמוק לתוך הרכסים, כשהוא מוביל את 90 הנחתים שנותרו לו לכיבוש גבעה שזיהה כגבעה 100. לאחר יום שלם של לחימה הגיע לפסגת הגבעה רק כדי לגלות שהוא נמצא בקצה רכס אחר המאוכלס בעוד חיילים יפנים. פופ הבין שהוא ופלוגתו לכודים בבסיס הרכס והורה להקים במקום מתחם הגנתי קטן. הנחתים שהתבצרו בעמדתם הותקפו על ידי היפנים ללא הפסקה כל הלילה. כעבור זמן קצר אזלה התחמושת והנחתים נאלצו להדוף את היפנים התוקפים בעזרת סכינים, אגרופים ובאמצעות זריקת אבנים וארגזי תחמושת ריקים. פופ וחייליו הצליחו להחזיק מעמד עד הזריחה ולאחר מכן התפנו לאחור, מכל הפלוגה נותרו רק 9 חיילים בחיים. על מעשיו בקרב הוענקה לקפטן פופ מדליית הכבוד.

היפנים הסבו אבידות כבדות לרגימנט ה-1 של פולר, מתוך 3,000 נחתים נהרגו או נפצעו 1749. לאחר 6 ימי לחימה קטלניים ברכסים של הר אומורברוגול, שלח גנרל רוי גייגר מפקד חיל המשלוח ה-3, יחידות מאוגדת חיל הרגלים ה-81 להחליף את הרגימנט. ב-23 בספטמבר נחת בחופים המערביים של פלליו, למרגלות הקצה הצפוני של הר אומורברוגול הרגימנט ה-321. אחד אחר השני תקפו הרגימנטים שנותרו בפלליו את הר אומורברוגול וספגו כולם כמות דומה של נפגעים. עד אמצע אוקטובר איבדו הרגימנטים ה-5 וה-7 כמחצית מאנשיהם בניסיון להתקדם ברכסים. גייגר החליט לפנות את כל האוגדה ה-1 ולהחליף אותה בכוחות נוספים מהאוגדה ה-81. ב-15 באוקטובר נחת באי הרגימנט ה-323 ואיפשר את פינויים של רוב הנחתים חזרה לפאבובו עד השבוע השלישי של החודש. חיילי האוגדה ה-81 פנו להילחם ביפנים שנותרו על רכס האף המדמם, ועבר כמעט חודש עד שסיימו לאבטח את האי ולהכריע את כל החיילים היפנים. כשנוכח נאקאגאווה כי הקרב הגיע לקיצו הוא הצהיר "חרבנו שבורה ואזלו לנו החניתות". לאחר מכן הוא שרף את דגלי הרגימנט והתאבד. בזכות עוז הרוח שהפגין בקרב על פלליו הועלה נאקאגאווה לדרגת ליוטננט גנרל לאחר מותו.

לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים בבית החולים בגוודלקנל לאחר שנפצעו בקרב על פלליו

הלחימה בכיס היפני סביב הר אומורברוגול נחשבת לקרב הקשה ביותר של צבא ארצות הברית במלחמת העולם ה-2[דרוש מקור]. אוגדת חיל הנחתים ה-1 נפגעה באופן חמור ונשארה מחוץ למלחמה עד קרב אוקינאווה ב-1 באפריל 1945. במהלך החודש שלחמה על פלליו ספגה האוגדה 6,500 נפגעים יותר משליש מכמות החיילים. לאוגדת חיל הרגלים ה-81 שהשלימה את כיבוש האי היו יותר מ-3,000 נפגעים.

הקרב היה שנוי במחלוקת מכיוון שהיה חסר כל ערך אסטרטגי. בשדה התעופה של פלליו נעשה שימוש מועט בפלישה לפיליפינים. באי לא נעשה שימוש לריכוז כוחות לקראת המבצעים הבאים. באטול אוליטי שבאיי קרוליין נעשה שימוש כבסיס הערכות לפלישה לאוקינאווה. בנוסף הקרב כמעט ולא סוקר. בזכות תחזית "4 הימים" של רופרטוס הגיעו לאי 6 כתבים בלבד. הקרב חסה בצל חזרתו של מקארתור לפיליפינים וההתקדמות של בעלות הברית לתוך גרמניה בחזית האירופאית. נאמר שההיבט החיובי היחיד של הקרב הוא הניסיון שנרכש בלחימה נגד עמדות מבוצרות באי[דרוש מקור]. יפן עתידה הייתה להשתמש באותן הטקטיקות באיוו ג'ימה ובאוקינאווה ולהסב לחיילים ולנחתים את מספר הנפגעים הגבוה ביותר במלחמה באוקיינוס השקט.

על פי המלצתו של אדמירל ויליאם הלסי, בוטל הכיבוש המתוכנן של האי יאפ. למעשה, הלסי המליץ שהנחיתות בפלליו ובאנגאור יבוטלו גם הן והאוגדות שיועדו להלחם שם יופנו לאי לייטה במקום, אבל המלצתו נדחתה על ידי נימיץ.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Sledge, Eugene B. (1990). With the Old Breed: At Peleliu And Okinawa. Oxford University Press. ISBN 0195067142. 
  • Alexander, Joseph H. (1997). “Heading for the Philippines”, The Battle History of the U.S. Marines: A Fellowship of Valor. Harper Perennial. ISBN 0060931094. 
  • Gailey, Harry (1984). Peleliu: 1944. Nautical & Aviation Pub Co of Amer. ISBN 093385241X. 
  • Hallas, James H. (1994). The Devil's Anvil: The Assault on Peleliu. Praeger Publishers. ISBN 0275946460. 
  • Samuel Eliot Morison (1958). Leyte: June 1944 - Jan 1945, vol. 12 of History of United States Naval Operations in World War II. Little, Brown and Company. ISBN 0316583170. 
  • Ross, Bill D. (1991). Peleliu: Tragic Triumph. Random House. ISBN 0394565886. 
  • Rottman, Gordon; Howard Gerrard (2002). Peleliu 1944: The Forgotten Corner Of Hell. Osprey Publishing. ISBN 1841765120. 
  • Sloan, Bill (2005). Brotherhood of Heroes: The Marines at Peleliu, 1944 -- The Bloodiest Battle of the Pacific War. Simon & Schuster. ISBN 0743260090. 
  • Wright, Derrick (2005). To the Far Side of Hell: The Battle for Peleliu, 1944. Fire Ant Books. ISBN 0817352813. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


המערכה על איי מריאנה ופלאו

סאיפאןים הפיליפיניםגואםטיניאןפלליואנגאור