קרב אוקינאווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב אוקינאווה
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
Ww2 158.jpg
נחתים אמריקאים במהלך קרב על רכס וואנה
תאריך התחלה: 1 באפריל 1945
תאריך סיום: 21 ביוני 1945
משך הסכסוך: 11 שבועות ו-5 ימים
מקום: אוקינאווה, יפן
תוצאה: ניצחון לבעלות הברית
הצדדים הלוחמים
מפקדים

War flag of the Imperial Japanese Army.svg מיטסורו אושיג'ימה

War flag of the Imperial Japanese Army.svg איסאמו צ'ו

War flag of the Imperial Japanese Army.svg הירומיצ'י יהארה

Naval Ensign of Japan.svg מינורו אוטה

Naval Ensign of Japan.svg קייזו קומורה

Seal of the US Department of the Army.svg סיימון בוליבר באקנר

USMarineCorps.png רוי גייגר

Seal of the US Department of the Army.svg ג'וזף סטילוול

USAF seal.png צ'סטר נימיץ

USAF seal.png ריימונד ספרואנס

Naval Ensign of the United Kingdom.svg ברוס פרייזר

כוחות

117,000 חיילים

183,000 חיילים

אבידות

110,000-95,000 הרוגים

10,500-7,500 שבויים

12,520 הרוגים

36,631 פצועים

150,000-42,000 אזרחים הרוגים
Battle of Okinawa.svg

קרב אוקינאווה (מבצע אייסברג Operation Iceberg) נערך באיי ריוקיו בין כוחות בעלות הברית לבין כוחות האימפריה היפנית מראשית אפריל עד אמצע יוני 1945, והיה הקרב האמפיבי הגדול ביותר בזירת אסיה והאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה.‏[1] לאחר שכבשו מספר איי מפתח באוקיינוס השקט התקרבו בעלות הברית ליפן, ותכננו להשתמש באוקינאווה, הרחוק כ-550 קילומטרים מהאיים הראשיים, כבסיס אווירי לפעולות עתידיות במסגרת הפלישה הצפויה ליפן.

הקרב נודע גם בשם טייפון הפלדה באנגלית, או גשם של פלדה (鋼の雨) ביפנית, ומקורו בעצימות הגבוהה של הלחימה, בהתקפות הקמיקזה הרבות ובמספר הרב של כלי השיט והכלים המשוריינים שהפעילו בעלות הברית במהלך הקרב. מספר ההרוגים בקרב אוקינאווה היה הגבוה מבין קרבות זירת האוקיינוס השקט. בצד היפני נהרגו, נשבו או התאבדו מעל מאה אלף חיילים, ובצד בעלות הברית נהרגו או נפצעו מעל 65,000 חיילים. בנוסף הגיעו האבידות האזרחיות לעשרות אלפים. הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי הביאה לכניעת יפן מספר שבועות לאחר תום הקרב.

סדרי הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יבשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות הקרקע האמריקאים שהשתתפו בקרב כללו את הארמייה העשירית של ארצות הברית, בפיקודו של לוטננט גנרל סיימון בוליבר באקנר. הארמייה התחלקה לשתי גיסות: הגיס האמפיבי השלישי בפיקודו של מייג'ור גנרל רוי גייגר, שהכיל את דיוויזיות הנחתים הראשונה והשישית, והגיס ה-24 בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'ון הודג', שהכיל את הדיוויזיות הרגלים השביעית וה-96. דיוויזיית הנחתים השנייה שימשה כוח עתודה, ויחידות נוספות תחת הארמייה יועדו להיות חיל מצב לאחר הקרב. בסך הכל מנתה הארמייה העשירית 102,000 חיילים ו-81,000 נחתים.

הארמייה ה-32 של הצבא היפני הקיסרי הייתה גרעין ההגנה באי, והכילה 67,000 חיילים, להם סייעו כ-9,000 חיילי הצי הקיסרי היפני וכ-39,000 מגויסים מקומיים. בנוסף אירגנו היפנים יחידת התנדבות של תלמידי חטיבת ביניים, שתפקידה היה סיוע לכוחות בחזית, ויחידת אחיות, אותה הרכיבו תלמידות ומורות מקומיות.

תחילה הכילה הארמייה ה-32 את הדיוויזיות התשיעית, ה-24, ה-62 ואת החטיבה המעורבת ה-44. הדיוויזיה התשיעית נשלחה לטאיוואן טרם הפלישה והדבר הביא לשינוי בתוכניות ההגנה היפניות. ההתנגדות הראשית נועדה להיערך בדרום על ידי לוטננט גנרל מיטסורו אושיג'ימה, ראש המטה שלו לוטננט גנרל איסאמו צ'ו, וראש אגף המבצעים שלו קולונל הירומיצ'י יהארה. יהארה צידד באסטרגיית מגננה, בעוד שצ'ו תמך באסטרטגיה התקפית. על הכוחות היפניים בצפון פיקד קולונל קטהידו אוּדוֹ, ועל חיילי הצי פיקד אדמירל-משנה מינורו אוטה.

ים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאת המטוסים באנקר היל לאחר שנפגעה משני קמיקזה בתוך שלושים שניות

הצי האמריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית מטוסי הקרב והמפציצים האמריקאים שהשתתפו בקרב המריאו מנושאות מטוסים. היפנים החלו להשתמש בקמיקזה החל בקרב מפרץ לייטה, אך בקרב זה הפכו הקמיקזה לראשונה לאמצעי הגנה משמעותי. בין ראשית הנחיתות האמריקאית ב-1 באפריל עד ה-25 במאי נערכו שבע מתקפות קמיקזה, בהן השתתפו כ-1,500 מטוסים. בקרב זה ספג הצי האמריקאי את מספר האבידות הגבוה ביותר מכל הקרבות בהם השתתף במהלך המלחמה.

חבר העמים הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שכל כוחות בעלות הברית בקרב זה היו אמריקאים, סיפק הצי הבריטי הפסיפי כרבע מהחיפוי האווירי (450 מטוסים), חמישים ספינות מלחמה, בהן שבע עשרה נושאות מטוסים. המשימה של כוח זה הייתה לנטרל את שדות התעופה היפניים באיי הסביבה ולספק הגנה מפני הקמיקזה.

קרב ימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הצי הבריטי הוטלה משימת ניטרול שדות התעופה באיי סקישימה, הדרומיים לאוקינאווה. הבריטים מלאו משימה זו בהצלחה בין ה-26 במרץ ל-10 באפריל. לאחר שסיימו, פנו הבריטים לשדות התעופה היפניים בצפון טייוואן. ב-1 במאי תקפו את שדות התעופה מהים ומהאוויר. מספר התקפות קמיקזה הסבו נזק מסוים לאוניות הבריטיות, אך הדבר גרם לעיכוב בלבד ולא עצר את המתקפה.

כ-1,900 טייסי קמיקזה המריאו מקיושו ומטייוואן בין ה-6 באפריל ל-22 ביוני. בעוד הערכות המודיעין האמריקאי לגבי מספר המטוסים בטייוואן עמד על 89 למעשה חנו באי כ-700 מטוסים, רובם מפורקים או מסווים היטב, ומפוזרים בין הכפרים השונים והעיירות. הנפגעים העיקריים בהתקפות אלה היו כלי שיט קטנים, בעיקר משחתות ונחתות, אם כי מספר כלי שיט גדולים ספגו נזקים.

בשל התארכות קרב אוקינאווה, ובשל המאמצים האדירים אליהם נדרשו הכוחות הלוחמים נאלץ אדמירל צ'סטר נימיץ לפרקים לשחרר את מפקדיו על מנת לאפשר להם להתאושש. בהתאם לכך, ובהתאם לשינויים בייעוד הכוחות הימיים, החל הצי האמריקאי את הקרב כצי החמישי, בפיקודו של אדמירל ריימונד ספרואנס, וסיים אותו כצי השלישי, בפיקודו של אדמירל ויליאם הלסי.

מבצע טן-גו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע טן-גו

מבצע טן-גו היה ניסיון התקפי של שייטת יפנית בראשות אוניית המערכה ימאטו על בעלות הברית באוקינאווה. פקודת הקרב קראה לשייטת להפליג לאוקינאווה, להחיף עצמה על חופי האי ואוניותיה ישמשו סוללות ארטילריה עד שיושמדו לחלוטין. לאחר שיצאו האוניות מכלל פעולה, יהיה על צוותיהן לנטוש אותן ולהצטרף לשאר כוחות הצבא היפני שנלחמו באי. עם זאת, בטרם הספיקה השייטת להגיע לאוקינאווה איתרו אותה צוללות אמריקאיות, והאמריקאים תקפו אותה באמצעות מטוסים. התוכנית לא קראה לחיפוי אווירי לשייטת, עובדה שהותירה אותה חסרת הגנה כמעט כנגד המטוסים האמריקאים.

בתום התקפה שנמשכה שעתיים בה השתתפו מעל לשלוש מאות מטוסים שקעה ימאטו ב-7 באפריל, בטרם הספיקה להגיע ליעדה. טייסי מפציצי הטורפדו האמריקאים קיבלו הוראה לתקוף את ימאטו מדופן אחד בלבד, וזאת במטרה למנוע את ייצוב האונייה על ידי הצפת מדורים בדופן הנגדית. מלבד ימאטו, טובעו במהלך הקרב גם הסיירת הקלה "יהאגי" וארבע משמונה המשחתות, ובסך הכל איבדו היפנים כ-3,700 מלחים, ביניהם מפקד הכוח, אדמירל סייאיצ'י איטו, זאת לעומת אובדן עשרה מטוסים ושנים עשר אנשי צוות בצד האמריקאי.

המערכה היבשתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחתים אמריקאים עולים לחופי אוקינאווה

המערכה היבשתית על אוקינאווה ואיי ריוקיו ארכה 81 יום, החל ב-1 באפריל 1945.

האמריקאים הראשונים שנחתו באיי ריוקיו היו חיילי דיווזיית הרגלים ה-77, שנחתו באיי קרמה, 24 קילומטרים מערבית לאוקינאווה ב-26 במרץ. לאחר חמישה ימים, ובסיוע נחיתות נוספות, השתלטו האמריקאים על האיים בתוך חמישה ימים. כיבוש האיים סיפק לבעלות הברית מעגן מוגן עבור הצי וחיסל את איום סירות ההתאבדות היפניות.

ב-31 במרץ נחת גדוד נחתים בקייסה שימה, קבוצת איים השוכנת שמונה קילומטרים מערבית לבירה נהה, ולאחר שהשתלטו עליה הציבו בה סוללת תותחי 155 מילימטר.

12 ימים אחרי תחילת הקרב, בעוד כוחות היבשה בשיא ההסתערות, הכוחות קיבלו את הידיעה המרה על מותו של נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט. אוניות המלחמה סביב האי השמיעו צפירות דומיה לזכרו.

צפון אוקינאווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הנחיתות העיקריות ערכו הגיס ה-24 והגיס האמפיבי השלישי בחופי הגושי (Hagushi) שבמערב אוקינאווה, ב-1 באפריל. דיוויזיית הנחתים השנייה ביצעה פעולת הסחה מול חופי מינטוגה שבדרום מזרח האי על מנת להסוות את נקודת הנחיתה האמיתית ובכך למנוע את העברת הכוחות היפנים משם.

הארמייה העשירית נחתה וכבשה את דרום האזור המרכזי של האי בקלות יחסית, לפי סטנדרטים של מלחמת העולם השנייה,‏[2] תוך שחייליה משתלטים על בסיסי האוויר בקדנה וביומיטן. לאור ההתנגדות הקלה החליט גנרל באקנר להמשיך מיד לשלב השני בתוכנית המלחמה - כיבוש כל צפון אוקינאווה - ודיוויזיית הנחתים השישית נשלחה לביצוע משימה זו. התנאים הטופוגרפיים בצפון האי היו קשים, ועיקר ההתנגדות היפנית התרכזה בחצי האי מוטובו שבמערב האי, ששטחו מכוסה הרים מיוערים וגאיות מסולעים שהציעו ליפנים ביצורים טבעיים. אולם בתום לחימה עיקשת כבשו הנחתים את חצי האי ב-18 באפריל.

באותה עת תקפה הדיוויזיה ה-77 את איה שימה (Ie Shima) - אי השוכן בקצה המערבי של חצי האי. מלבד התקפות קונבנציונליות, ספגו האמריקאים התקפות קמיקזה ואף נתקלו בנשים יפניות חמושות בחניתות.‏[3] בסופו של דבר טיהרו האמריקאים את האי עד ה-21 באפריל והבסיס האווירי שבו הופנה כנגד היפנים.

דרום אוקינאווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידות הנדסה מפוצצות מערה יפנית

בעוד שהדיוויזיה השישית פעלה בצפון אוקינאווה, פנו דיוויזיית הרגלים ה-96 ודיוויזיית הנחתים השביעית לכיוון דרום, לאורך ה"מותניים הצרים" של האי. הדיוויזיה ה-96 פגשה לראשונה בהתנגדות יפנית במערב האזור המרכזי של האי, מעמדות יפניות מבוצרות למזרחית לכביש המהיר ומעמדות כשמונה קילומטרים צפון מערבית לשורי, אזור שמאוחר יותר קיבל את הכינוי "רכס קקטוס." הדיוויזיה השביעית נתקלה גם היא בהתנגדות קשוחה מגבעה מסולעת כ-910 מטרים דרומית מערבית לארקאצ'י.

עד שעות הלילה ב-8 באפריל טיהרו החיילים האמריקאים את העמדות האלה ומספר עמדות נוספות, אך במחיר כבד של 1,510 פצועים והרוגים לעומת 4,489 הרוגים ושלושה עשר שבויים בצד היפני.‏[4] אולם במהרה התברר שעמדות אלה היו רק מוצבים שהגנו על קו שורי, שלאורכו התארגנה ההגנה היפנית העיקרית.

היעד האמריקאי הבא היה רכס קקאזו (Kakazu) - שתי גבעות מחוברות באוכף שהיו חלק ממערך ההגנה החיצוני של שורי, ובהן הקימו היפנים ביצורים. הלחימה הייתה קשה, והיפנים, שהתבצרו במערות, הסבו אבידות רבות לאמריקאים טרם טיהרו האחרונים את עמדות האויב. היפנים נהגו לשלוח אזרחים באיומי רובים להביא להם מים ואספקה, דבר שהוביל למותם של אזרחים רבים.

כשהגיעה המתקפה האמריקאית על רכס קקאזו לקפאון החליט אושיג'ימה לעבור למתקפה. בערב ה-12 באפריל תקפה הארמייה ה-32 את העמדות האמריקאיות לאורך קו ההגנה. ההתקפה היפנית הייתה כבדה ומדויקת, ורק לאחר שהגיעו למצב של קרבות פנים אל פנים נסוגו התוקפים, וחידשו את מתקפתם בלילה שאחרי. ההתקפה הסופית נערכה ב-14 באפריל ונהדפה גם היא. כישלון המתקפה הבהיר למטה הארמייה שהיפנים נמצאים בעמדת נחיתות, והישגי המתקפה היו נטישת הכוחות את העמדות המבוצרות שלהם וחשיפתם לאש האמריקאית העדיפה. לפיכך החליט המטה לשוב וליישם את אסטרטגיית המגננה.

הדיוויזיה ה-27, שנחתה ב- באפריל, התקדמה באגף הימני של קו ההגנה, לאורך החוף המערבי של אוקינאווה. הודג' הציב שלוש דיווזיות לאורך הקו: הדיווזיה ה-96 במרכז, השביעית במזרח, וכאמור, ה-27 במערב, כשלכל דיוויזיה מוקצים כשניים וחצי קילומטרים של קו הגנה.

הודג' פתח במתקפה משלו ב-19 באפריל עם התקפה הארטילרית הרחבה ביותר במלחמה באוקיינוס השקט. במתקפה לקחו חלק 324 תותחים, 650 מטוסים, אוניות מערכה, משחתות וסיירות ששיגרו פצצות נפלם, פגזים ואש מקלעים על המגינים. היפנים, מצדם, נסוגו לתוך המערות שסיפקו להם הגנה יחסית מההתקפות, ובסיומן יצאו וירו פצצות מרגמה על הכוחות האמריקאים המתקדמים.

קרב הבקעה באמצעות טנקים, שניסו לאגף את רכס קקאזו ולחבור לרגלים שחצו את הרכס, נחל כישלון והאמריקאים איבדו 22 טנקים. אף על פי שטנקי להביור הצליחו בטיהור מספר מערות מבוצרות, לא השיג הגיס ה-24 יתרון משמעותי, ואף איבד 720 חיילים.‏[5] למעשה, פעולת הסחה נוספת בחוף מינטוגה שביצעה דיוויזיית הנחתים השנייה אילצה את היפנים להציב חלק מכוחותיהם בדרום האי ובכך נמנע הרג רב יותר בקרב המרכזי.

בסוף אפריל החליפו דיווזיית הנחתים הראשונה והדיוויזיה ה- 77 את הדיווזיה ה-27 והשביעית, בהתאמה. כשהגיעה הדיוויזיה השישית נטל הגיס השלישי את הפיקוד על האגף הימני והארמייה העשירית נטלה את הפיקוד על הקרב כולו.

לוטננט קולונל רוס, מפקד גדוד הנחתים הראשון, מניף את דגל ארצות הברית על חומת מצודת שורי, תחת אש צלפים. דגל זה הונף קודם בכף גלוסטר ואחר כך בפלליו

ב-4 במאי שיגרה הארמייה ה-32 התקפת-נגד. הפעם ניסה אושיג'ימה לתקוף דרך הים את עורף הקווים האמריקאים. על מנת לסייע להתקפה הזיזו היפנים את הארטילריה שלהם לשטחים פתוחים. הדבר איפשר להם להכות בקווים האמריקאים, אך גם חשף אותם לאש האויב, והאמריקאים הצליחו להשמיד מספר כלי ארטילריה יפניים. בנוסף, נחלה המתקפה כישלון.

באקנר שיגר מתקפה אמריקאית נוספת ב-11 במאי, שנמשכה עשרה ימים. ב-13 במאי כבשו חיילי הדיוויזיה ה-96 וגדוד הטנקים ה-763 גבעה בגובה 150 מטרים שחלשה על מישור החוף המזרחי והייתה עוגן ההגנה היפנית באזור, עליו הגנו כאלף חיילים יפנים. באותה עת, בצד השני של האי, כבשה הדיווזיה השישית את "גבעת חרוט הסוכר." כיבוש שתי נקודות אלה חשפה את ההגנות היפניות משני צדי מתחם ההגנה של שורי, ובאקנר קיווה לכתר את המתחם כולו וללכוד בתוכו את הכוח היפני העיקרי.

בסוף מאי החלו לרדת גשמי מונסון שהפכו את הדרכים ואת אזורי הלחימה לביצות שהקשו על הלחימה. התקדמות כוחות הקרקע החלה להזכיר את שדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה, והחיילים התקשו לפנות את הפצועים לעורף. ב-29 במאי הורה מפקד הדיוויזיה הראשונה, מייג'ור גנרל פדרו דל ואייה, על פלוגה A מהרגימנט החמישי לכבוש את מצודת שורי. כיבוש המצודה היה מכה אסטרטגית ופסיכולוגית ליפנים, והיה לנקודת ציון חשובה במהלך הקרב. אוניית המערכה "מיסיסיפי" הפגיזה את המצודה במשך שלושה ימים לפני התקדמות הכוחות, ולפיכך נסוגה הארמייה ה-32 דרומה והותירה את המצודה לנחתים.

הנסיגה היפנית נערכה במיומנות בחסות החשיכה, וכ-30,000 חיילים נסוגו לקו ההגנה האחרון בחצי האי קיאן (Kiyan), שעתיד היה להפוך לשדה הקטל הגדול ביותר בקרב אוקינאווה, שכלל גם אזרחים רבים. בנוסף התבצרו 2,000 חיילי הצי הקיסרי היפני במפקדות תת-קרקעיות שהשקיפו על הבסיס הימי בחצי האי אורוקו (Oroku). ב-4 ביוני פתחו האמריקאים בהתקפה אמפיבית בחצי האי אורוקו, ואיגפו את המגנים היפנים. לאחר עשרה ימי לחימה עיקשת, ולאחר שמרבית החיילים היפנים העדיפו להתאבד, הבין מפקד הכוחות היפנים, אדמירל מינורו אוטה, שאבדה התקווה לניצחון, וב-13 ביוני התאבד במפקדתו ביחד עם קציני המטה שלו.‏[6] היפנים הנותרים נסוגו לקצה הדרומי של האי, שם התכוננו לקרב האחרון.

ב-18 ביוני נהרג גנרל באקנר מאש ארטילרית בזמן שצפה בהתקדמות כוחותיו, ואת מקומו תפס גנרל רוי גייגר. בכך הפך גייגר לנחת היחיד בהיסטוריה האמריקאית שפיקד על יחידות צבא. חמישה ימים לאחר מכן החליפו גנרל ג'וזף סטילוול. האמריקאים הכריזו על תום הקרב ב-21 ביוני, אף על פי שמספר כיסי התנגדות נותרו חבויים. אושיג'ימה וצ'ו ביצעו ספוקו במפקדתם בגבעה 89 בשעות האחרונות של הקרב.

אבידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונתו האחרונה של גנרל באקנר, מימין, שנהרג מאש יפנית ביום המחרת

אבידות צבאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב אוקינאווה גבה את חייהם של חיילים ואזרחים רבים. האמריקאים איבדו 49,151 חיילים, מהם 12,520 הרוגים או נעדרים ו-36,631 פצועים, ובכך היה לקרב היקר ביותר לכוחות האמריקאים במלחמה הפסיפית.‏[7] אחד ההרוגים המפורסמים בקרב היה העיתונאי ארני פייל, שנהרג מאש מקלעים באיה שימה. במשך שלושת חודשי הקרב איבדו האמריקאים 763 מטוסים, 36 כלי שיט טובעו ו-368 מהם ניזוקו ברמות חומרה שונות.‏[8]

החלטתו של באקנר לתקוף את ההגנות היפניות מהחזית התבררה כמוצלחת, על אף האבידות הקשות שהסבה. ארבעה ימים בלבד לפני סוף הקרב נהרג באקנר מאש ארטילריה יפנית, בעודו בוחן את כוחותיו. בכך היה לקצין בעל הדרגה הגבוהה ביותר שנהרג מאש אויב בזמן מלחמה בהיסטוריה האמריקאית. יום לאחר מכן נהרג גנרל נוסף - בריגדיר גנרל קלאודיוס איסלי - מאש מקלעים.

על פי הערכות, איבד הצד היפני כ-110,000 חיילים, בנוסף על 7,400 שבויים. כמו כן איבדו היפנים 7,800 מטוסים, 16 ספינות טובעו וארבע ספינות ניזוקו.‏[8] רבים מהחיילים היפנים ביצעו ספוקו לפני שנתפסו, או פוצצו עצמם באמצעות רימוני יד, ואלפים אחרים נכלאו במערות לאחר שחיילי ההנדסה אמריקאים חסמו את פתחיהן.

היה זה גם הקרב הראשון במלחמה הפסיפית בו נכנעו אלפי יפנים ונלקחו כשבויי מלחמה. רבים מהחיילים היו ילידי אוקינאווה שהשירות הצבאי נכפה עליהם מעט לפני הקרב, ושלא בהכרח חלקו את דוקטרינת ה"אין-כניעה" של הצבא היפני. כשכבשו האמריקאים את האי, לבשו החיילים היפנים בגדים מקומיים על מנת להיטמע באוכלוסייה המקומית ולהימנע ממעצר. תושבי המקום הציעו לאמריקאים פתרון פשוט לבעיית זיהוי החיילים: השפה האוקינאווית שונה מהשפה היפנית; עם האמריקאים לצדם, חילקו נציגי האוכלוסייה המקומית הוראות לתושבים בשפה המקומית, ואלה שלא הבינו אותן נעצרו בחשד להיותם חיילים יפנים.

אבידות אזרחיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים יפנים שהעדיפו להיכנע ממתינים לתחקור

בקרבות אחרים באוקיינוס השקט, כגון קרב איוו ג'ימה, לא היה מעורבים אזרחים כלל, אך באוקינאווה התגוררה אוכלוסייה ילידית גדולה, ולפי הערכות נע מספר ההרוגים בקרב האוכלוסייה האזרחית מ-42,000 אזרחים, על פי הערכת הצבא האמריקאי,‏[9] למעל 100,000, לפי הערכות אחרות.‏[10]

האוכלוסייה האזרחית מצאה עצמה בין שני הכוחות הלוחמים, והצבא היפני ניצל את האוכלוסייה המקומית ללא דאגה לגורלה. החיילים היפנים השתמשו באזרחים בתור מגן אנושי כנגד האמריקאים, החרימו מזון והוציאו להורג את אלה שהסתירו אותו, פעולה שהובילה לרעב המוני ולכך שהאזרחים נאלצו לעזוב את המחסה שלהם בחיפוש אחר מזון.‏[11]

התאבדויות המוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהניצחון האמריקאי נראה מובטח, ביצעו אזרחים רבים התאבדות המונית בפקודת החיילים היפנים, שאמרו לתושבים שהחיילים האמריקאים יפתחו במסעות הרג ואונס. אוקינאווים רבים האמינו לתעמולה זו, והעדיפו לסיים את חיי משפחתם ואת חייהם מאשר לפול בשבי האמריקאי. רבים בחרו לסיים את חייהם בקפיצה מצוקים אל הים או באמצעות רימוני יד.‏[12]

אונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזרחים והיסטוריונים כאחד דיווחו על מקרי אונס שביצעו שני הצדדים הלוחמים באוכלוסייה המקומית במהלך הקרב. אונס בידי חיילים יפנים הפך לנפוץ בחודש יוני, כשתבוסת הצבא היפני נראתה מובטחת.‏[13] על פי הערכות נאנסו למעלה מעשרת אלפים נשים על ידי חיילים אמריקאים במהלך שלושת חודשי הקרב.‏[14] בכפר קטסויאמה הקימו האזרחים משמר אזרחי שנהג לארוב לקבוצות של חיילים שחורים שנהגו, כך לפי תושבי הכפר, לאנוס את הבנות המקומיות.‏[15]

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטת אבן הפינה לשלום

אוקינאווה הוכיחה את ערכה הרב לבעלות הברית, שהשתמשו באי כמעגן לצי, כאזור התארגנות לכוחות ואף השתמשו בשדות התעופה שהיו פזורים באי. לאחר מכן יסדו האמריקאים את הממשל האזרחי של לארצות הברית באיי ריוקיו, שמשל באיים עד השבתם ליפן ב-1972. עד היום מוצב באוקינאווה חיל מצב אמריקאי, והבסיס בקדנה הוא בסיס חיל האוויר האמריקאי הגדול ביותר באסיה.

לקרב אוקינאווה היו אף השפעות על המשך המלחמה. ההחלטה לוותר על פלישה יבשתית ליפן ובמקומה להטיל את פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי התקבלה, בין השאר, בשל העובדה שבמהלך הקרב היה ברור שרוח הלחימה היפנית לא נשברה, ושהם נכונים תמיד להלחם עד האדם האחרון, תוך הסבת אבידות אדירות לצד האמריקאי. בעלות הברית ציפו שצבא שני מיליון החיילים באיי הבית היפניים יציגו רוח לחימה דומה בהגנה על מולדתם. גם השימוש בקמיקזה במהלך הקרב הרתיע את האמריקאים, שידעו שביפן ישנם אלפי טייסים בדימוס שניתן להכשירם כטייסי קמיקזה תוך זמן קצר ביותר.‏[16]

ב-1995 הקימה ממשלת אוקינאווה אנדרטה שנקראה "אבן הפינה לשלום" במבוני, אזור הקרב האחרון בדרום מזרח האי. האנדרטה נושאת את שמותיהם של כל ההרוגים בקרב, חיילים ואזרחים כאחד, יפנים וזרים. נכון ליוני 2008 מופיעים באנדרטה 240,734 שמות.‏[17]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האמל.
  2. ^ ניקולס ושו, עמ' 69.
  3. ^ ניקולס ושו, עמ' 112.
  4. ^ אפלמן וברנס, עמ' 113.
  5. ^ שם, עמ' 207.
  6. ^ שם, עמ' 433.
  7. ^ שם, עמ' 473.
  8. ^ 8.0 8.1 שם, 474-473.
  9. ^ ניקולס ושו, עמ' 260.
  10. ^ מוזיאון השלום.
  11. ^ שם.
  12. ^ ברוק.
  13. ^ אפלמן וברנס, עמ' 462.
  14. ^ גיום.
  15. ^ קולן.
  16. ^ מדוקס, עמ' 14.
  17. ^ ג'פן טיימס.



המערכה על איי וולקנו וריוקיו

איוו ג'ימהאוקינאווהמבצע טן-גו