פאול פון לטו-פורבק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פאול אמיל פון לטו-פורבק, 1904

פאול אמיל פון לֶטוֹ-פוֹרְבֶּקגרמנית: Paul Emil von Lettow-Vorbeck; ‏20 במרץ 18709 במרץ 1964) היה גנרל של חיל הרגלים בצבא הקיסרות הגרמנית, ומפקד הכוחות הגרמניים בעת המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם הראשונה. במערכה זו הוא ריתק כוחות גדולים פי כמה מאלה שעמדו לרשותו במשך כל המלחמה, ניצח אותם פעם אחר פעם, הצליח לחמוק מכל הניסיונות ללכוד את כוחו, ונכנע כשבועיים לאחר תום מלחמת העולם. המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם הראשונה, בפיקודו של לטו-פורבק, נחשבת אחת ממלחמות הגרילה המוצלחות בהיסטוריה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיו חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאול אמיל פון לטו-פורבק נולד בזארלואי (Saarlouis) שבפרובינציית הריין הפרוסית (כיום חבל הסאר בגרמניה), בה שהה אביו בתפקידו כקצין צבא, למשפחת אצולה נמוכה מפומרניה. לאחר לימודים בפנימיות בברלין, הוא הלך בדרכי אביו ולמד כצוער בבתי הספר לקצינים בפוטסדם ובברלין-ליכטרפלדה (Berlin-Lichterfelde). ב-1890 קיבל דרגת לייטננט (סגן) ומינוי לצבא האימפריאלי הגרמני. בשנת 1900 שהה לטו-פורבק בסין כחלק מן הכוח הבינלאומי שנשלח לדיכוי מרד הבוקסרים, ואחר כך נשלח לאפריקה. ב-1904 הוצב בדרום-מערב אפריקה הגרמנית (כיום נמיביה), ונטל חלק בדיכוי מרד שבטי הנאמאקווה (Namaqua) וההררו (Herero), אם כי הוא לא נטל חלק ברצח העם של ההררו והנאמה שהתרחש תוך כדי ולאחר דיכוי זה. כיוון שנפצע בעינו הימנית ובחזהו בעת שירותו שם, הוא פונה לשם טיפול לדרום אפריקה. בשנת 1907 הוא קוּדם לדרגת מאיור (רב-סרן), ומ-1909 עד 1913 פיקד על גדוד של חיילי הצי בווילהלמסהאפן. באפריל 1914 הוצב לטו-פורבק, אז בדרגת לייטננט קולונל (מקביל לסגן-אלוף בקירוב), במזרח אפריקה הגרמנית (טנגנייקה, כיום רובה של טנזניה), כמפקד השוצטרופה (Schutztruppe, חֵיל מגן), הכוח הקולוניאלי המקומי, ובו גרעין פיקודי ומקצועי שרובו גרמני, כאשר החיילים מן השורה (אסקרי) גויסו במקום.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוץ המלחמה מצא את לטו-פורבק במצב חסר תקווה להכריע את יריביו, מנותק כמעט לחלוטין ממולדתו ואל מול עדיפות מכרעת. בתנאי פתיחה עגומים אלה, הוא הפעיל את כוחותיו בכישרון רב, במגמה לרתק לזמן ארוך ככל האפשר, כוחות רבים יותר של מדינות ההסכמה למערכה במזרח אפריקה. בכך הוא קיווה להקל על המאמץ הגרמני בחזיתות האחרות.

סיפור עלילותיו של לטו-פורבק במלחמת העולם הראשונה חופף במידה רבה לתולדות המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם הראשונה.

ואכן, לטו-פורבק החזיק מעמד בראש כוחותיו עד סוף המלחמה, במהלכה קודם לדרגת גנרל מאיור, ואף כשבועיים לאחר סיומה. ב-14 בנובמבר 1918 קיבל לטו-פורבק את הידיעה על כניעת גרמניה, שאירעה שלושה ימים קודם, בהיותו בטריטוריה בשליטה בריטית – רודזיה הצפונית (זמביה של ימינו). ב-23 בנובמבר נכנע, כאשר, בהיבט הצר של המערכה במזרח אפריקה, כוחותיו הבלתי מנוצחים רושמים לזכותם את אחת ממערכות הגרילה המוצלחות בהיסטוריה. לדבריו, כוחותיו יכולים היו להחזיק מעמד לנצח. ואכן, הם השיגו תחמושת שלל יותר משיכלו לקחת עמם, וכלי נשקם בעת הכניעה היו ברובם מתוצרת בריטניה ופורטוגל. גם אספקה וחומרי רפואה הם השיגו מיריביהם.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הכניעה רוכזו לטו-פורבק וחייליו במחנה שבויים בטבורה (Tabora) שבטנגנייקה. הוא חזר לגרמניה במרץ 1919 ונתקבל כגיבור. באותה שנה נישא, ובהמשך נולדו לו שני בנים ובת. בשנה שלאחריה הוא פיקד על דיכוי מרידה קומוניסטית בהמבורג. כמו כן, הוא העמיד את חייליו לרשות המתקוממים בעת הפוטש של קאפ. כישלונו של הפוטש אילץ את לטו-פורבק להתפטר מן הרייכסווהר, הצבא המדולל של גרמניה לאחר המלחמה (שאורגן להרחבה עתידית לכשיתאפשר). בתקופה שלאחר התפטרותו מן הצבא הוא עבד ביבוא ויצוא בברמן.

אפיזודה בתולדות היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו של לטו-פורבק כמומחה בלוחמת גרילה המשיך ללכת לפניו זמן רב לאחר המלחמה. בין היתר הגיעו אליו ב-1924 שלושה פעילי ביטחון מרכזיים של היישוב: חיים שטורמן, ירחמיאל לוקצ'ר (לימים מפקד קורס המפקדים של ההגנה בתל יוסף) ויהושע אייזיק, וקיבלו ממנו הדרכה אישית בנושאים צבאיים הרלוונטיים ליישוב דאז, לתפיסתם, כמו לוחמת גרילה והכשרת גרעין צבאי קטן לצבא גדול עתידי. ידע זה הועבר דרכם אל "ההגנה" וחילחל אחר כך לצה"ל.‏[1]

לפני מלחמת העולם השנייה ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1928 ו-1930 היה לטו-פורבק ציר ברייכסטאג של רפובליקת ויימאר. כלפי הנאצים חש אנטגוניזם וב-1935 אף סירב להצעת אדולף היטלר לשמש כשגריר בלונדון. כתוצאה מיחסו זה נחשד על ידי השלטונות. בכל זאת, בשל עברו הצבאי המפואר קיבל ב-1938 מינוי של גנרל לפעולות מיוחדות, אם כי מעולם לא נקרא לשירות בתפקיד זה.

במהלך מלחמת העולם השנייה נהרגו שני בניו של לטו-פורבק בעת שירותם בוורמאכט, וביתו בברמן נהרס בהפצצות בעלות הברית. לאחר המלחמה הוא קיבל עזרה מסוימת מריצ'רד מיינרצהגן ומיאן כריסטיאן סמאטס, יריביו בימי מלחמת העולם הראשונה, עמם התיידד בין שתי מלחמות העולם.

לטו-פורבק הלך לעולמו בהמבורג בשנת 1964.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Meine Erinnerungen aus Ostafrika. Leipzig: Koehler, 1920
  • Heia Safari! – Deutschlands Kampf in Ostafrika. Leipzig: Koehler & Amelang 1920 (gekürzte Fassung des vorigen Titels)
  • Afrika, wie ich es wiedersah. Lehmann, München 1955.
  • Kwa Heri Bwana! Auf Wiedersehen, Herr. Klein, Lengerich 1954.
  • Mein Leben. Koehler, Biberach an der Riss 1957. גרסה מקוונת
  • Die Weltkriegsspionage: Authentische Enthüllungen über Entstehung Art, Arbeit, Technik, Schliche, Handlungen, Wirkungen und Geheimnisse der Spionage vor, während und nach dem Kriege auf Grund amtlichen Materials aus Kriegs-, Militär-, Gerichts- und Reich Hrsg. Justin Moser, München 1931

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב (וולטר) לקוויר, גרילה, הוצאת מערכות, 1979
  • יגאל שפי, סיכת מם-מם, המחשבה הצבאית בקורסים לקצינים ב"הגנה", תל אביב: משרד הביטחון, 1991
  • Anderson, Ross. The Forgotten Front: The East African Campaign, 1914-1918. London: Tempus Publishing, 2004. ISBN 0-7524-2344-4.
  • Crowson, Thomas A. When Elephants clash. A critical analysis of Major General Paul Emil von Lettow-Vorbeck in the East African Theatre of the Great War. (Fort Leavenworth, Kansas. Faculty of the US Army Command and General Staff College, Masterarbeit, 2003). Washington, DC: Storming Media, 2003. NTIS, Springfield, VA. 2003. Microform-Edition.
  • Farwell, Byron. The Great War in Africa, 1914-1918. New York: W. W. Norton & Company, 1989, ISBN 0-393-30564-3.
  • Ferguson, Niall. Empire. The Rise and Demise of the British World Order and the Lessons for Global Power. New York: Basic Books. 2004. ISBN 0465023282
  • Garfield, Brian. The Meinertzhagen Mystery. Washington, DC: Potomac Books, Inc. 2007. ISBN 1597970417
  • Haupt, Werner. Deutschlands Schutzgebiete in Übersee 1884-1918 . Friedberg: Podzun-Pallas Verlag. 1984. ISBN 3-7909-0204-7
  • Hoyt, Edwin P. The Germans who never lost. New York: Funk & Wagnalls. 1968, and London: Leslie Frewin, 1969. ISBN 0090964004.
  • Hoyt, Edwin P. Guerilla: Colonel von Lettow-Vorbeck and Germany's East African Empire. New York: MacMillan Publishing Co., Inc. 1981; and London: Collier MacMillan Publishers. 1981. ISBN 0-02-555210-4.
  • Lefėvre, Eric. Brandenburg Division, Commandos of the Reich. Paris: Histoire & Collections. 2000 . ISBN 2-908-182-734.
  • Louis, Wm. Roger. Great Britain and Germany's Lost Colonies 1914-1919. Oxford: Clarendon Press. 1967.
  • Miller, Charles. Battle for the Bundu: The First World War in German East Africa. London: Macdonald & Jane's, 1974; and New York: MacMillan Publishing Co., Inc. 1974. ISBN 0-02-584930-1.
  • Mosley, Leonard. Duel for Kilimanjaro. New York: Ballantine Books, 1963.
  • Paice, Edward. Tip and Run. The untold tragedy of the Great War in Africa. London: Weidenfeld & Nicolson, 2007. ISBN 0-297-84709-0.
  • Schulte-Varendorff, Uwe. Kolonialheld für Kaiser und Führer. General Lettow-Vorbeck - Eine Biographie . Berlin: Ch. Links Verlag, 2006. ISBN 3-861-53412-6.
  • Sibley, J.R. Tanganyikan Guerrilla. New York: Ballantine Books, 1973. ISBN 0345098013.
  • Stephenson, William. Der Löwe von Afrika. Der legendäre General Paul von Lettow-Vorbeck und sein Kampf um Ostafrika . Munich: Goldmann, 1984. ISBN 3-442-06719-7.
  • Strachan, Hew. The First World War 1914-1918. New York & Oxford: Oxford University Press. 2001. ISBN 0199261911.
  • Stratis, John C. A Case Study in Leadership. Colonel Paul Emil von Lettow-Vorbeck. Springfield, VA.: NTIS, 2002. Microform-Edition.
  • Willmott, H.P. World War One. London: Dorling Kindersley. 2003. ISBN 0789496275

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יגאל שפי, סיכת מם-מם, המחשבה הצבאית בקורסים לקצינים ב"הגנה", תל אביב: משרד הביטחון, 1991. עמ' 32.