דרום-מערב אפריקה הגרמנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דרום-מערב אפריקה הגרמנית על מפת אפריקה (בירוק כהה), מושבות אחרות של גרמניה באפריקה בירוק בהיר
דגל דרום-מערב אפריקה הגרמנית
סמל דרום-מערב אפריקה הגרמנית

דרום-מערב אפריקה הגרמניתגרמנית: Deutsch-Südwestafrika), הייתה במשך כשלושים שנה מושבה של הקיסרות הגרמנית שתחומיה חפפו בקירוב את אלה של נמיביה של ימינו. הגרמנים השתלטו על שטחה בסוף המאה ה-19. בשנים 1904 - 1907 הגרמנים דכאו מרד של הילידים תוך שפיכות דמים מרובה, שהגיעה עד לכדי רצח העם של ההררו והנאמה. המושבה עברה לשליטת הרפובליקה של דרום אפריקה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר הדבר נתן גושפנקה רשמית לכיבושה של זו האחרונה את השטח במהלך המלחמה.

היסטוריה של המושבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הפעילות הגרמנית בדרום-מערב אפריקה הייתה זו של חברת המיסיון של הריין (Rheinische Missionsgesellschaft), שנציגיה הגיעו לאזור ב-1842 והחלו בהקמת מוסדות דתיים נוצריים. בעת פעילותם החלו להגיע בעקבותיהם, ולתקוע יתד, חקלאים וסוחרים.

בשנת 1884, סוחר מברמן בשם אדולף לידריץ (Lüderitz), השיג את הגנת הקיסרות הגרמנית עבור נכסיו בדרום-מערב אפריקה. הגרמנים השתלטו מעשית על הטריטוריה שהפכה למושבתם, ובחודשים הבאים הושגה הכרה בינלאומית רשמית לכך בועידת ברלין.

בשנת 1885, בהתאם למדיניות של הקנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק, ולפיה יושקע במושבות הון פרטי ולא ממשלתי, נוסדה "החברה הגרמנית הקולוניאלית עבור דרום-מערב אפריקה" (Deutsche Kolonialgesellschaft für Südwest-Afrika) בתמיכת בנקאים, תעשיינים ופוליטיקאים. החברה קיבלה מונופול על ניצול אוצרות הטבע של המושבה. בין היתר החברה רכשה את כל נכסיו וזכויותיו של לידריץ, אשר טבע בנהר האורנג' בשנת 1886. באותה שנה מונה מושל למושבה: היינריך ארנסט גרינג (Göring, אביו של הרמן גרינג).

הוא קבע כמרכז שלטונו את העיירה אוטיימבינגווה (Otjimbingwe), שנמצאה במרכז המושבה, בקירוב. כן הונהגה במושבה מערכת חוקים, ובה נקבע באופן מובנה אי-שוויון בין הילידים למתיישבים, לרעת הראשונים. מתיחויות בין הילידים למתיישבים, בין הילידים לבין עצמם וכן עצם קיומן של מושבות בריטיות סמוכות הביאו לשיגור חיל מצב קולוניאלי (שוצטרופה (schutztruppe), בגרמנית: חיל מגן) קטן, של כעשרים ילידים בפיקוד גרמני, ב-1888.

בשנת 1890 הגיעה החרפת היחסים עם הילידים עד לכדי כך שהמושל גרינג נאלץ לברוח לזמן מה למובלעת הבריטית בוולביס ביי (Walvis Bay, כיום בנמיביה. אז חלק ממושבת הכף). הדרדרות היחסים עם הילידים, כמו גם קשיים כספיים של החברה, הביאו להגדלת מעורבות הממשלה במושבה, ולתגבור חיל המצב. באותה שנה נוספה למושבה "רצועת קפריבי", על שם לאו פון קפריבי, קנצלר גרמניה בין 1890 ל-1894. הרצועה היא בליטה ארוכה וצרה של כ-450 ק"מ מצפון המושבה כלפי מזרח, עד לנהר הזמבזי, בין בצ'ואנלנד (Bechuanaland, כיום בוצואנה), אנגולה ובין זמביה של ימינו, שהייתה אז שטח עליו החלו להשתלט הבריטים. מ-1891 הפכה וינדהוק לבירת המושבה.

ב-1892 הוקמה על ידי ממשלות גרמניה, בריטניה ומושבת הכף "חברת דרום-מערב אפריקה" (South-West Africa Company) על מנת להגדיל את ניצול המשאבים במושבה. אלפי מתיישבים גרמנים זרמו למושבה, וב-1902 מספרם עמד על 2,595. לאלה נוספו 1,354 אפריקנרים (תושבי דרום אפריקה ממוצא הולנדי) ו-452 בריטים. עד 1914 נוספו למושבה עוד כ-9,000 גרמנים. מספר הילידים נאמד בכ-200,000, מהם, ככל הנראה, כ-80,000 בני שבטי ההררו, כ-60,000 בני שבטי הנובאמבו וכ-10,000 בני שבטי הנאמה. אלה נקראו כולם בפי האירופים הוטנטוטים (Hottentot).

התקוממיות של הילידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים בין הגרמנים לבין הילידים היו מתוחים באופן כמעט קבוע. ההשתלטות על המושבה במטרה לנצלה כלכלית, ויהי מה, הייתה גורם יסודי בכך. הבוז, שלווה לעתים קרובות ביחס משפיל, שחשו האירופים כלפי הילידים, שמבחינה טכנולוגית היו נחותים מבני רוב המושבות האחרות שבשליטה אירופית, תרם אף הוא את תרומתו. הבדלי מנטליות היו סיבה מיידית יותר, כאשר התקוממויות פרצו לעתים בשל הבדלים במשמעות שיוחסה לבעלות על רכוש.

בני השבטים שחיו במושבה לא הכירו בבעלות פרטית על רכוש, ולפיכך רכוש שהועבר לבעלות הגרמנים, לטענת האחרונים, היווה סלע מחלוקת חמור, מה גם שמעשית אדמות השבטים עברו בהדרגה לשליטה גרמנית, יחד עם רכוש אחר. מרידות פרצו חדשות לבקרים. כל המרידות דוכאו. אחת העיקריות שביניהן החלה ב-1893 עת מרדו שבטי הנאמה בגרמנים בהנהגת מלכם הנדריק ויטבוי (Hendrik Witbooi או Witboi). המרד נמשך גם אל תוך שנת 1894 ודוכא כאשר ויטבוי נכנע למעשה, ואף הסכים לסייע לגרמנים כנגד שבטים אחרים.

אחרי מרד זה פרצו מספר התקוממויות נוספות. ב-1896 פרץ מרד החאואה-מבנדג'רו (Khaua-Mbandjeru) אשר דוכא בחוזק יד. מנהיגי המרד הוצאו להורג ביריה. רכושם ואדמתם של השבטים המורדים הופקעו, ובני השבטים נשלחו לעבודות כפייה לאחר שפורקו מנשקם.

עד 1903, כולל, התקוממו הילידים יותר מעשר פעמים בעוצמה זו או אחרת, וכל המרידות נכשלו.

טבח שבטי ההררו והנאמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח העם של ההררו והנאמה

הגדולה שבמרידות כנגד גרמנים החלה ב-1904. אחד הגורמים להתפרצותה הייתה מסילת ברזל שסללו הגרמנים מחוף הים אל פנים הארץ. לצורך סלילתה הופקעו אדמות רבות והתהליך צפוי היה לגבור כאשר סיום העבודות עתיד היה לאפשר נגישות לאותם אזורים למתיישבים גרמנים נוספים. נוסף לפגיעות בנתיב המסילה, חוות מבודדות הותקפו בידי המורדים וכ-150 גרמנים נהרגו. חיל המצב, שמנה בתחילת המרד 766 איש, לא יכול היה לעמוד בפרץ, וכ-14,000 חיילים נוספים נשלחו לשם דיכוי ההתקוממות.

המרד דוכא באכזריות. אם כי אין בנמצא נתונים מדויקים, נראה שרוב בני ההררו וכמחצית בני הנאמה נספו בעת דיכוי המרד והם היוו שליש עד מחצית מהילידים בני המושבה בכלל. גם לאחר דיכוי המרד היו נתונים הילידים למשטר של אפליה, עבודת כפייה והחרמות רכוש.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, ובייחוד עם הצטרפות דרום אפריקה למדינות ההסכמה, היה מצבה של המושבה נואש. למרות זאת הפגינו כמה האלפים הבודדים של גרמנים נושאי נשק שהיו במושבה כושר עמידה רב, עד שלבסוף הוכרעו באמצע שנת 1915 בידי הצבא הדרום אפריקני בעת המערכה בדרום-מערב אפריקה במלחמת העולם הראשונה. המושבה הפכה בעקבות ההסדרים שלאחר תום המלחמה למנדט דרום אפריקני.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]