פני הארדוויי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פני הארדוויי
Penny Hardaway.jpg
תאריך לידה 18 ביולי 1971 (בן 43)
מקום לידה ממפיס שבטנסי
עמדה גארד/פורוורד
גובה 2.01 מטר
מכללה אוניברסיטת ממפיס
דראפט בחירה מספר 3, 1993
גולדן סטייט ווריורס
קבוצות
1993 - 1999
1999 - 2004
2004 - 2006
2007
אורלנדו מג'יק
פיניקס סאנס
ניו יורק ניקס
מיאמי היט
הישגים החמישייה הראשונה של העונה (1995, 1996)
החמישייה השלישית של העונה (1997)
4 בחירות למשחק האולסטאר
חמישיית הרוקיז (1994)
מאזן מדליות
מתחרה עבור Flag of the United States.svg ארצות הברית
המשחקים האולימפיים
זהב אטלנטה 1996 כדורסל גברים

אנפרני דאון "פני" הארדווייאנגלית: Anfernee Deon "Penny" Hardaway; נולד ב-18 ביולי 1971) הוא כדורסלן אמריקאי לשעבר ששיחק בעמדות הרכז, הקלע והסמול פורוורד בליגת ה-NBA. תקופותיו המוצלחות ביותר בקריירה של הארדוויי הגיעו כאשר שיחק באורלנדו מג'יק ובפיניקס סאנס, ולאורך הקריירה הוא נבחר שלוש פעמים לאחת מחמישיות העונה והשתתף ארבע פעמים במשחק האולסטאר. הוא אף זכה עם נבחרת ארצות הברית במדליית זהב באולימפיאדת אטלנטה 1996.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארדוויי נולד בממפיס שבטנסי, וגדל בעיקר אצל סבתו משום שאמו עבדה עד מאוחר. הוא נמשך בילדותו למשחק הכדורגל, אך הפסיק לשחקו מאחר שסבתו לא רצתה שייפגע. כנער שימש הארדוויי כשופט בתחרויות ספורט באחד ממועדוני הספורט בממפיס, והשתתף גם כשחקן בקבוצת הכדורסל של מועדון זה שהיה חבר באיחוד האתלטים החובבים. מאוחר יותר החל הארדוויי לשחק כדורסל במסגרת נבחרת בית ספר תיכון טרידוול בממפיס, במדיה הרשים מאוד - הוא השיג ממוצעים של 36.6 נקודות, 10.1 ריבאונדים, ו-2.8 חסימות בשנתו האחרונה בתיכון, ונבחר לשחקן התיכונים המצטיין בארצות הברית מטעם המגזין "Parade".

לאחר סיום לימודיו בתיכון החליט הארדוויי להצטרף לאוניברסיטת ממפיס ב-1990 ובחר בלימודי חינוך. הוא נאלץ להפסיק לשחק כדורסל באופן מקצועי למשך שנה, מאחר שלא היה כשיר להיכנס לאוניברסיטה מסיבות אקדמאיות. הוא החל לשחק במדי אוניברסיטת ממפיס בעונת 1991/1992, אך במהלך העונה הותקף על ידי שודדים ונפגע מירייה ברגלו, מה שהעמיד בסכנה את המשך הקריירה הספורטיבית שלו.

בקיץ 1992 נכלל הארדוויי בנבחרת הפיתוח המיוחדת של ארצות הברית, יחד עם מספר שחקני מכללות כישרוניים נוספים, כדוגמת כריס ובר, אלן יוסטון וג'מאל משבורן. נבחרת זו פעלה במקביל לנבחרת הלאומית של ארצות הברית. הארדוויי החלים מהפציעה ברגלו ושב לשחק בעונת ה"ג'וניור" שלו, 1992/1993. בעונה זו הוא השיג ממוצעים של 22.8 נקודות, 8.5 ריבאונדים ו-6.4 אסיסטים, נכלל בחמישיית העונה ("אול-אמריקן") של ליגת המכללות והיה מועמד לזכייה בפרס שחקן השנה במכללות על שם ג'יימס נייסמית' וג'ון וודן.

לאחר שנתיים באוניברסיטה החליט הארדוויי לעזוב לטובת קריירת כדורסל מקצוענית בליגת ה-NBA. לאות הוקרה על הישגיו תלה אוניברסיטת ממפיס את מספר חולצתו (25) באולמה. רק עשר שנים מאוחר יותר, ב-2003, חזר הארדוויי לאוניברסיטה והשלים את לימודיו, וקיבל ממנה תואר בוגר אוניברסיטה.

קריירה ב-NBA[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורלנדו מג'יק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1993 נבחר הארדוויי במקום השלישי בדראפט ה-NBA על ידי גולדן סטייט ווריורס, אך מיד הועבר לקבוצת אורלנדו מג'יק. בפתיחת עונתו הראשונה באורלנדו הוא שיחק בעמדת הקלע, אך בהמשכה החל לשותף גם בעמדת הרכז על חשבון סקוט סקילס הוותיק. יכולתו המרשימה של הארדוויי כבר בתחילת דרכו ניכרה, והוא זכה בתואר ה-MVP של המשחק בין הרוקיז לשחקני השנה השנייה במסגרת סוף-שבוע האולסטאר. יחד עם כוכב הקבוצה האחר, שאקיל אוניל, הוביל הארדוויי את אורלנדו להעפלה הראשונה בתולדותיה למשחקי הפלייאוף, תוך שהעמיד ממוצעים של 16 נקודות, 6.6 אסיסטים ו-5.4 ריבאונדים. הוא דורג שלישי בליגה מבחינת מספר החטיפות שלו (190), והשיג "טריפל דאבל" ראשון בקריירה במשחק נגד בוסטון סלטיקס, כאשר רשם 14 נקודות, 12 אסיסטים ו-11 ריבאונדים. הוא זכה במקום השני בבחירות לרוקי השנה ב-NBA, אחרי כריס ובר, ונבחר לחמישיית הרוקיז של העונה.

בעונתו השנייה, 1994/1995, הארדוויי המשיך ושיפר במידה רבה את רמת משחקו. אורלנדו השיגה שיא מועדון של 57 ניצחונות בעונה זו, בעוד הארדוויי העמיד ממוצעים של 20.9 נקודות, 7.2 אסיסטים ו-4.4 ריבאונדים. הוא היה השחקן היחיד בליגה באותה עונה שרשם ממוצעים של למעלה מעשרים נקודות וחמישה אסיסטים, וקלע בחמישים אחוזים ומעלה מהשדה. בעקבות הצטיינותו השתתף הארדוויי לראשונה כשחקן חמישייה במשחק האולסטאר של ה-NBA ונבחר גם לחמישייה הראשונה של העונה. במשחקי הפלייאוף הובילו אוניל והארדוויי את אורלנדו להעפלה עד לסדרת הגמר, שם נעצרו על ידי יוסטון רוקטס למרות ממוצעים של 24.5 נקודות ושמונה אסיסטים של הארדוויי בסדרה.

פציעתו של אוניל בפתיחת עונת 1995/1996 הכריחה את הארדוויי לקחת על עצמו יותר ויותר משימות קליעה עבור קבוצתו בחודשים הראשונים של העונה. הארדוויי לא אכזב ונבחר לשחקן החודש במזרח בחודש נובמבר, לאחר שקלע 27 נקודות למשחק. באותה עונה הגיע הארדוויי להישגים מרשימים - הוא העמיד ממוצעים של 21.7 נקודות, 7.1 אסיסטים ו-4.3 ריבאונדים, וסייע לאורלנדו לסיים את העונה עם 60 ניצחונות; שנה שנייה ברציפות הוא השתתף כפותח במשחק האולסטאר ונבחר לחמישייה הראשונה של העונה, ואף זכה במקום השלישי בבחירות לתואר ה-MVP של העונה. לבסוף אורלנדו לא הצליחה לחזור על הישגה מהעונה הקודמת, כאשר הודחה בשלב גמר המזרח על ידי שיקגו בולס, שזכתה לבסוף באליפות.

לאחר עונה זו נכלל הארדוויי בסגל נבחרת ארצות הברית לאולימפיאדת אטלנטה 1996, וסייע לנבחרת לזכות במדליית זהב. ממוצעיו בטורניר עמדו על 9 נקודות, 4.4 אסיסטים ו-2.8 ריבאונדים בשמונה משחקים בהם השתתף. תרומותיו הגדולות של הארדוויי לנבחרתו הגיעו בשלב רבע הגמר נגד נבחרת ברזיל בו קלע 14 נקודות, ובמשחק הגמר נגד נבחרת יוגוסלביה בו קלע 17 נקודות.

בעקבות עזיבתו של אוניל לקבוצת לוס אנג'לס לייקרס, נותר הארדוויי כשחקן המוביל הבלעדי של אורלנדו לפני עונת 1996/1997. במהלך העונה סבל הארדוויי מפציעות שהגבילו אותו להשתתפות ב-59 משחקים בלבד, אך למרות זאת נבחר שנה שלישית ברציפות לפותח במשחק האולסטאר. לאחר 33 משחקים בלבד מפתיחת העונה הוביל הארדוויי, שהיה מנהיג הקבוצה, מהלך מוצלח של השחקנים בו קרא לפיטוריו של המאמן בריאן היל. הארדוויי העמיד ממוצעים של 20.5 נקודות, 5.6 אסיסטים ו-4.5 ריבאונדים, ונבחר לחמישייה השלישית של העונה. אורלנדו העפילה למשחקי הפלייאוף לאחר שניצחה 45 משחקים בעונה הסדירה, אך הודחה כבר בסיבוב הראשון על ידי מיאמי היט בסדרה של חמישה משחקים. על אף ההדחה, הארדוויי קבע שיא אישי במהלך אותה סדרה כאשר קלע 40 נקודות ומעלה בשני משחקי פלייאוף רצופים. ממוצע הפלייאוף שלו באותה עונה עמד על 31 נקודות, שני רק לזה של מייקל ג'ורדן.

בתחילת עונת 1997/1998 נפצע הארדוויי בברכו ונאלץ לעבור ניתוח, שהשבית אותו ממשחק למשך מרבית העונה. למרות פציעתו הוא נבחר להשתתף פעם נוספת במשחק האולסטאר; עם זאת, הוא קיבל ביקורת על כך ששב למגרשים מפציעתו מוקדם מדי מהמצופה על מנת לשחק באולסטאר. את משחקו האחרון באותה עונה הוא שיחק שבוע לאחר האולסטאר, ולאחריו התברר כי הוא אינו כשיר מספיק והוא נעדר עד לסוף העונה. הארדוויי שב לשחק בעונת 1998/1999, שקוצרה בשל שביתת השחקנים בליגה, והעמיד ממוצעים של 15.8 נקודות, 5.7 ריבאונדים ו-5.3 אסיסטים. הוא הוביל את אורלנדו לסיום במקום הראשון במזרח בעונה הסדירה, אך בפלייאוף הודח עמה כבר בסיבוב הראשון על ידי פילדלפיה 76'.

הדחה זו סימנה את סוף דרכו של הארדוויי באורלנדו. בעידודו של הרכז ג'ייסון קיד, עבר הארדוויי בקיץ 1999 לקבוצת פיניקס סאנס, בעסקה שהעבירה את דני מאנינג ופאט גארייטי לאורלנדו, בנוסף לשתי בחירות דראפט עתידיות בסיבוב הראשון עליהן קיבלה אורלנדו את הזכויות.

פיניקס סאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הצטרף לפיניקס בפתיחת עונת 1999/2000, יצר הארדוויי חוליית גארדים חזקה בקבוצה, יחד עם ג'ייסון קיד שצבר לזכותו גם הוא הופעות במשחק האולסטאר. עם זאת, פציעות מהם סבלו הארדוויי וקיד הגבילו אותם ל-45 משחקים בלבד בהם שיחקו יחד. הארדוויי הופיע ב-60 משחקים בסך הכול במהלך העונה והשיג ממוצעים של 16.9 נקודות, 5.8 ריבאונדים ו-5.3 אסיסטים, וסייע לפיניקס לסיים במקום החמישי במערב עם מאזן של 53 ניצחונות ו-29 הפסדים. על אף פציעתו של קיד לקראת סיום העונה, הארדוויי הוביל את קבוצתו לניצחון על האלופה המכהנת סן אנטוניו ספרס בסיבוב הפלייאוף הראשון, אך הודח עמה בחצי גמר המערב מול לוס אנג'לס לייקרס, אשר הובלה על ידי חברו לקבוצה לשעבר שאקיל אוניל. ממוצעיו בפלייאוף עמדו על 20.3 נקודות, 5.7 אסיסטים ו-4.9 ריבאונדים.

על אף שנתלו ציפיות רבות להצלחה בהארדוויי ובפיניקס לפני פתיחת עונת 2000/2001, הוא נאלץ לעבור ניתוח נוסף בשל פציעה בברכו השמאלית, והחמיץ את כל משחקי העונה למעט ארבעה. הארדוויי הבריא לחלוטין לקראת עונת 2001/2002, והשתתף בעונה זו ב-80 משחקים. קיד עזב את הקבוצה לפני אותה עונה ובמקומו הובא סטפון מרבורי. סגנון המשחק של פיניקס הפך למבוסס על זריקות מהירות יותר לסל, בהתאם לסגנון שהביא איתו מרבורי, מה שגרם לעימותים על המגרש בינו לבין הארדוויי. על אף שפתח את העונה בצורה טובה, הארדוויי הפך לראשונה בקריירה לשחקן ספסל, לאחר צירופו של ג'ו ג'ונסון באמצע העונה. הוא השיג ממוצעים נמוכים יחסית עבורו באותה עונה - 12 נקודות, 4.4 ריבאונדים ו-4.1 אסיסטים.

על אף שפתח את עונת 2002/2003 כשחקן ספסל, הארדוויי קודם בחזרה לחמישייה הפותחת בשל חוסר יציבות שהפגין ג'ו ג'ונסון במשחקו. הוא תרם רבות מניסיונו הרב לפיניקס, כשהקבוצה הייתה מבוססת לצידו על מספר כוכבים צעירים, כדוגמת מרבורי, אמארה סטודמאייר ושון מריון. הארדוויי החמיץ 24 משחקים באותה עונה בשל פציעה בידו, אך לאחר חזרתו השיג את הטריפל דאבל השני בקריירה שלו - 10 נקודות, 10 ריבאונדים ו-10 אסיסטים במשחק מול דאלאס מאבריקס. הוא סיים את העונה עם ממוצעים של 10.6 נקודות, 4.4 ריבאונדים ו-4.1 אסיסטים, ובמשחקי הפלייאוף הודח עם קבוצתו כבר בסיבוב הראשון על ידי סן אנטוניו.

במהלך עונת 2003/2004 נותר הארדוויי שוב מחוץ לחמישייה הפותחת של פיניקס וקיבל כמות דקות משחק מועטה יחסית. בעקבות כך, בין היתר, הוא העמיד ממוצעים נמוכים של 8.7 נקודות, 2.9 אסיסטים ו-2.9 ריבאונדים. לבסוף הועבר הארדוויי בינואר 2004 לקבוצת ניו יורק ניקס יחד עם שני חבריו לקבוצה בפיניקס, מרבורי וסזארי טריבנשקי.

סיום הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארדוויי ומרבורי שיתפו פעולה בצורה מוצלחת בניו יורק, והקבוצה העפילה למשחקי הפלייאוף של 2004. ב-42 משחקים בהם השתתף בעונה הסדירה במדי הניקס העמיד הארדוויי ממוצעים של 9.6 נקודות, 4.5 ריבאונדים ו-1.9 אסיסטים. בסדרת הסיבוב הראשון במשחקי הפלייאוף מול ניו ג'רזי נטס, שיפר הארדוויי במידה רבה את יכולתו והוביל את קבוצתו פעמיים מבחינת הנקודות שקלע, אך הודח עמה לאחר הפסד בסדרה של ארבעה משחקים בלבד.

הארדוויי סבל ממספר פציעות במשך מרביתה של עונת 2004/2005, מה שגרם לכך שהשתתף ב-37 משחקים בלבד, בהם לא פתח כלל בחמישייה. במשך 11 משחקים באמצע העונה הוא קלע 11.9 נקודות בממוצע, וסיים את העונה כולה עם ממוצעים של 7.3 נקודות, 2.4 ריבאונדים ושני אסיסטים. במהלך עונת 2005/2006 הופיע הארדוויי בארבעה משחקים בלבד של ניו יורק, כאשר ניסה לעבור שיקום של ברכיו הפגועות-תמידית. במשחקים בהם שותף באותה עונה הוא קיבל דקות משחק מועטות ולא תרם לקבוצה משמעותית.

בפברואר 2006 הועבר הארדוויי יחד עם טרבור אריזה בחזרה לאורלנדו, הקבוצה בה רשם את הצלחתו הגדולה, שהעבירה לניו יורק בתמורה את סטיב פרנסיס. הוא שוחרר מהקבוצה מספר ימים לאחר מכן, מבלי ששיחק באף משחק במדיה, בשל סיבות כלכליות. באוגוסט 2007 חתם הארדוויי בקבוצת מיאמי היט תמורת שכר-מינימום לשחקן ותיק, והתאחד בה יחד עם חברו לקבוצה לשעבר באורלנדו, שאקיל אוניל. לאחר ששיחק 16 משחקים במדי הקבוצה הוא שוחרר ממיאמי בחודש דצמבר. בכך סיים הארדוויי את קריירת ה-NBA שלו, שנמשכה כ-14 שנים.

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצתיים
אישיים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]