מיאמי היט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מיאמי היט
לוגו המועדון
נוסדה: 1988
אולם: אמריקן איירליינס ארינה
קיבולת: 19,600 צופים
מדים: אדום, לבן, שחור
קמע: ברני
אליפויות: 2006 , 2012, 2013
סגנות: 2011, 2014

מיאמי היט (אנגלית: Miami Heat) היא קבוצת כדורסל מהעיר מיאמי שבפלורידה, המשחקת בליגת ה-NBA. הקבוצה חברה בבית הדרום-מזרחי שבאזור המזרח של ליגת ה-NBA. את משחקי הבית משחקים ההיט באולם אמריקן איירליינס ארינה הממוקם בעיר התחתית של מיאמי, פלורידה. הקבוצה נמצאת בבעלות של מיקי אריסון, את הקבוצה מאמן אריק ספולסטרה ונשיא המועדון הוא פאט ריילי. הקבוצה היא אלופת ה-NBA לשנת 2013.

המיאמי היט נוסדו בשנת 1988 כקבוצת הרחבה יחד עם השארלוט הורנטס. ההיט לצד האורלנדו מג'יק הן שתי הקבוצות המייצגות את מדינת פלורידה. מאז כניסתם לליגה, הצליחה מיאמי להגיע אל משחקי הפלייאוף 17 פעמים מתוך 26 שנות קיומה, כשהם זוכים בעשר תוארי אליפות בבית הדרום-מזרחי, חמש אליפויות אזור המזרח, ושלוש אליפויות של ליגת ה-NBA.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1987-1990: ייסוד המועדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפלורידה, מדינה בה לא היו מועדוני NBA, התחרו קבוצות משקיעים מאורלנדו, טמפה/סיינט פיטרסברג, ומיאמי על הזכות לארח מועדון החבר בליגת ה-NBA. לבסוף רשות הספורט של מיאמי לאגד קבוצת משקיעים בהובלת שחקן היכל התהילה, בילי קנינגהם וסוכן הספורט לשעבר (וחבר ילדות של קנינגהם), לואיס שאפל, שקיבלו את התמיכה הכלכלית מחברת קרניבל קרוז ליינס שבבעלותו של תד אריסון, שיהיה בעל הרוב במניות המועדון. את הפעילות היומיומית של המועדון ניהלו בעל מניות המיעוט מועדון, קנינגהם ושאפל.

בחודש אפריל, 1987, החליטה הוועדה להרחבת ליגת ה-NBA על קבלת הצעותיהן של שארלוט ומינאפוליס. אך, הוועדה נחלקה בדעתה בין קבלת הצעתה של העיר אורלנדו להצעתה של העיר מיאמי לגבי הזיכיון השלישי, דבר שגרם לנציגים משתי הערים להשליך עקיצות אחד כלפי השני. לבסוף, הוחלט כי ליגת ה-NBA תורחב בארבע קבוצות (ולא שלוש כפי שהוחלט במקור), כאשר השארלוט הורנטס והמיאמי היט יצטרפו בעונת 1988-89 ואילו המינסוטה טימברוולבס והאורלנדו מג'יק יצטרפו בעונה שלאחר מכן, 1989-90‏.‏[1] בתחרות שנערכה לבחירת שם המועדון, גבר השם מיאמי היט על השם מיאמי וייס, כשמה של סדרת הטלוויזיה המפורסמת באותן השנים.

השנה הראשונה של המועדון בליגת ה-NBA, לא הייתה מוצלחת, עם סגל שחקנים צעיר וצוות מקצועי צעיר. בין השחקנים בעונת הפתיחה ניתן למנות את בחירות הסיבוב הראשון של הדראפט: רוני סיקאלי, קווין אדוארדס, את בחירות הסיבוב השני של הדראפט: גרנט לונג, וסילבסטר גריי, יחד עם שחקנים ותיקים כרורי ספארו, ג'ון סאנדוולד, פאט קמינגס, סקוט הסטינג, דווין וושינגטון, ובילי תומפסון. הקבוצה החלה את העונה עם 17 הפסדים רצופים, כולל תבוסה 138-91 ללוס אנג'לס לייקרס של מג'יק ג'ונסון, שהייתה באותו הזמן לתבוסה הגדולה ביותר בתולדות ה-NBA. מיקומם של ההיט בבית המערב-תיכוני של האזור המערבי, למרות מיקומם הגאוגרפי, בחוף המזרחי של ארצות הברית. מיקום זה אילץ את הקבוצה לבצע את מסעות משחקי החוץ הארוכים ביותר בתולדות ליגת ה-NBA; יריבתם הקרובה ביותר בבית המערב-תיכוני הייתה היוסטון רוקטס, הממוקמת יותר מ-1450 קילומטר (כ-900 מייל) מהעיר מיאמי. לבסוף סיימה הקבוצה את העונה הסדירה במאזן 15-67 השווה לשיא השלישי של המועדון.

כדי לסייע להיט עם ייצור הנקודות הנמוך שלהם, בחרו ההיט את גלן רייס מאוניברסיטת מישיגן בסיבוב הראשון של הדראפט של שנת 1989, ואת שרמן דאגלס מאוניברסיטת סירקיוז בסיבוב השני. כמו כן עברה הקבוצה לבית האטלנטי באזור המזרח לעונת 1989-90, שם נשארו למשך 15 עונות. אך, ההיט המשיכו להשתרך מאחור ולא הצליחו לנצח יותר משני משחקים ברציפות, שהביא אותם לסיום עגום של העונה הסדירה שלהם במאזן 18-64.

בעונת 1989-90 הצליחה מיאמי לזכות בבחירה השלישית בדראפט, רק כדי להתחלף באמצעות שני טריידים (הראשון עם דנבר נאגטס ובשלב מאוחר יותר גם עם יוסטון רוקטס כדי לזכות בבחירות ה-9 וה-12, בהן הם בחרו את ווילי ברטון מאוניברסיטת מינסוטה ואת אלק קסלר מאוניברסיטת ג'ורג'יה. שתי הבחירות התבררו ככישלון חרוץ, כאשר ההיט ניסו להפוך את ברטון, ששיחק במכללות בתפקיד סמול פורוורד, לתפקיד קלע ללא הצלחה יתרה וקסלר הוטרד על ידי בעיית פציעות ולא היה מסוגל פיזית להפוך לפאוור פורוורד איכותי ב-NBA.

בעוד רייס, סיקאלי, ודאגלס הראו כולם שיפור מהעונה הקודמת, עדיין הגיעה מיאמי רק למאזן של 24-58 בתום העונה הסדירה ונשארה בתחתית הבית האטלנטי. רות'סטין התפטר מתפקיד המאמן הראשי בסוף העונה, אך בשלב מאוחר יותר יחזור אל המועדון לפני עונת 2004-05 כעוזר מאמן, תפקיד אותו הוא עדיין ממלא היום.

1991-1995: שנות הבינוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התפטרותו של רות'סטין, שכרו מיאמי במהלך פגרת עונת 1991-92 את קווין לאוג'רי, לו היו 29 שנות ניסיון בליגת ה-NBA גם כמאמן וגם כשחקן, כדי שישמש כמאמן הראשי החדש של המועדון.

בדראפט של שנת 1991, בחרה הקבוצה את סטיב סמית' מאוניברסיטת מישיגן סטייט, גארד זריז, כדי שיסדר את משחקם של ההיט שעתה נכנסו לתקופה של קבוצה בעלת סגל בוגר יותר. עם עזרתו של הרוקי סמית', רוני סיקאלי, וגלן רייס המנוסה, הצליחו ההיט לסיים מקום הרביעי בבית האטלנטי עם מאזן של 38-44 בתום העונה הסדירה וזאת למרות תבוסה קשה לקליבלנד קבאלירס 148-80, והצליחו להעפיל את משחקי הפלייאוף לראשונה בתולדות המועדון, והופכים לראשונים מבין ארבע קבוצות ההרחבה שנכנסו לליגת ה-NBA בסוף שנות ה-80 העושים זאת. בסיבוב הראשון של הפלייאוף נפגשו ההיט עם הקבוצה בעלת המאזן הטוב ביותר בליגה, השיקגו בולס, בסדרה הובסו ההיט בשלושה משחקים וסיימו את דרכם בפלייאוף.. סטיב סמית' נבחר לחמישיית הרוקי של העונה וגלן רייס סיים במקום העשירי בטבלת הקלעים של העונה.

בעונת 1992-93 בחרו ההיט את הארולד מינר מאוניברסיטת דרום קליפורניה, כמו גם החליפו בחירת סיבוב ראשון (שמהתבררה כבחירה העשירית בדראפט של השנה לאחר מכן) עם דטרויט פיסטונס תמורת הפורוורד/סנטר ג'ון סאלי.

בעוד הגעתו של סאלי לוותה בתקוות גדולות, וזאת בעקבות יכולתו בשתי האליפויות הרצופות של הפיסטונס, התברר במהרה כי סאלי היה שחקן טוב לקבוצה טובה ומבוססת, אך לא איכותי מספיק כדי לסחוף אחריו קבוצה בינונית כמיאמי היט של אותה התקופה. בסופו של דבר קוצצו דקות המשחק של סאלי, שגרמו לכך שבסופו שלדבר הוא נבחר בידי טורונטו ראפטורס בדראפט ההרחבה של שנת 1995. ולעונה עצמה, היא החלה בצורה עלובה, כסמית' מחמיץ משחקים עקב פציעה ההרך ובארטון נעעדר למשך רוב העונה עקב פציעה בפרק כף היד. עם חזרתו של סמית', הצליחה מיאמי להשיג מאזן חיובי במהלך החודשים, פברואר ומרץ, אך לא מספיק כדי להוציא את עצמם מהבור אליו נכנסו בתחילת העונה, מאזן של 13-27. את העונה הסדירה סיימו ההיט במאזן של 36-46 ולא חזרו אל משחקי הפלייאוף.

סגל שחקנים בריא יותר הצליח יותר בעונת 1993-94, ההיט הצליחו להשיג את המאזן החיובי הראשון בתולדות המועדון בסופה של העונה הסדירה 42-40 וחזרו אל הפלייאוף כשדורגו במקום השמיני שהוביל אותם למפגש מול האטלנטה הוקס. לאחר שההיט עלו ליתרון 2-1 לאחר שלושה משחקים, הצליחה אטלנטה להתאושש ולנצח את הסדרה בחמישה משחקים. לאחר עונה זו, סטיב סמית' נבחר כחבר בנבחרת החלומות השנייה, אוסף של כוכבי ליגת ה-NBA שנבחרו לייצג את ארצות הברית באליפות העולם בכדורסל 1994, שנערכה בטורונטו, קנדה.

נבחרת החלומות השנייה, הורכבה גם מי שלעתיד יהפוכו לשחקני מיאמי היט, שאקיל אוניל, אלונזו מורנינג, דן מארלי, וטים הארדווי, הנבחרת המשיכה וזכתה בטורניר. בעונת 1994-95, ביצע המועדון שינויים מרחיקי לכת בסגל הקבוצה כאשר החליפו את סיקאלי, סמית', וגרנט לונג. ובתמורה הביאו את קווין ויליס ובילי אוונס.

כמו כן, באותה התקופה הגיע גם שינוי בבעלות על המועדון. ב-13 בפברואר 1995 קנתה משפחת אריסון, דרך החברה שבבעלותם, קרניבל קרואיז ליינס, את חלקם של קנינגהאם ושאפל. אריסון שעד לאותו השלב היה השותף השקט בפעולות היומיומיות של המועדון. בנו של טד אריסון, מיקי אריסון, מונה לתפקיד שותף מנהל. הוא מיידית פיטר את המאמן הראשי, לאוג'רי, והחליפו באלווין ג'נטרי בניסיון לנער את הקבוצה מהמאזן המדשדש של 17-29, איתו פתחה את העונה. ג'נטרי המשיך והשיג מאזן של 15-21 ב-36 המשחקים הנותרים לעונה, שאותה סיימה הקבוצה במאזן של 23-50 בתום העונה הסדירה, 10 ניצחונות פחות מאשר בעונה הקודמת, באותה עונה השיגו ההיט את ניצחונם הגדול בהיסטוריה של המועדון, 126-83 על הלוס אנג'לס קליפרס.

1995-2002: הגעתו של פאט ריילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הפגרה של שנת 1995, שכרו ההיט את פאט ריילי, מי שהיה מאמנם של הלוס אנג'לס לייקרס במהלך שנות ה-80, ומאמנם של הניו יורק ניקס בחלק הראשון של שנות ה-90, כדי שישמש נשיא המועדון ומאמן ראשי לאחר שהתפטר מיידית לאחר עונת 1994-95. ריילי הטיל פצצה יום לפני פתיחת העונה, כאשר החליט לשלוח את גלן רייס ומאט גיג'ר (ועוד אחרים) לשארלוט הורנטס, תמורת הסנטר אלונזו מורנינג. בסערת עסקאות אמצע העונה, רכש ריילי כמה שחקנים נוספים כולל: טים הארדווי, כריס גאטלין, ווולט ויליאמס. ההיט סיימו את העונה במאזן חיובי כאשר מורנינג נמצא בין השחקנים המובילים בנקודות ובריבאונדים, אך הובסו בידי השיקגו בולס שסיימו את העונה עם המאזן הטוב ביותר בליגה, 72-10, בשלושה משחקים.

עונה לאחר מכן, היו ההיט להפתעת העונה, ולקבוצה המשתפרת ביותר בליגה, כאשר הם הצליחו להשתפר ב-19 ניצחונות לעומת העונה הקודמת, כאשר הם זוכים בתואר הראשון שלהם בבית האטלנטי עם מאזן של 61-21. תפקיד מרכזי בהצלחה נטלו השחקנים החדשים שהצטרפו לסגל הקבוצה: דן מארלי, פי.ג'יי. בראון, ג'מאל משבורן, ווושון לאונרד. הם הצליחו לגבור על קבוצתו לשעבר של פאט ריילי, הניו יורק ניקס, בשבעה משחקים, לאחר שכבר פיגרו 1-3 בסדרה. הניצחון בסדרה הושג בחלקו בשל השעייתם של כמה משחקני הניקס, זאת לאחר שקמו מספסל הקבוצה בשעה שפרצה תגרה בין פי.ג'יי בראון מההיט לצ'ארלי וורד מהניקס. התגרה פרצה לאחר שבראון, שחקן הוגן בדרך כלל, ביצע עברה קשה על וורד והטיח אותו לפרקט, דבר שהוביל לתגרה בין השניים. למרות זאת, הודחו ההיט מהפלייאוף לאחר שהפסידו לשיקגו בולס בהובלתו של מייקל ג'ורדן, בפעם השנייה ברציפות, לאחר חמישה משחקים, וזאת לאחר שנקלעו לפיגור של 0-3 בתחילת הסדרה, הפעם היה זה בגמר המזרח.

המיאמי היט ציינו עשור להקמת המועדון בעונת 1997-98 וזכו בתואר הבית האטלנטי השני ברציפות שלהם. אך, במה שיהפך ליריבות מרה, הפסידו ההיט בסיבוב הראשון לקבוצתו לשעבר של מאמנם ריילי, הניו יורק ניקס, וזאת לאחר שמורנינג הפסיד את המשחק החמישי והמכריע לאחר שהושעה בעקבות מריבה עם לארי ג'ונסון ומאמן הניקס ג'ף ואן גנדי שנתלה על רגלו של מורנינג בניסיון להתערב במריבה.

עונת 1998-99 הייתה מקוצרת עקב שביתת השחקנים, אף על פי שההיט זכו באליפות הבית והיו בעלי המאזן בטוב ביותר בליגה, לראשונה בתולדותיהם, עם מאזן של 33-17. למרות דירוגם הראשון בפלייאוף, ההיט הפסידו שוב לניו יורק ניקס בהובלתו של פטריק יואינג, לאחר שאלן יוסטון ניצח בזריקת ניצחון את המשחק החמישי והמכריע. הניקס שהפכו ל"סינדרלה" של העונה המשיכו וזכו באליפות המזרח והפסידו בגמר ה-NBA של שנת 1999 לסן אנטוניו ספרס.

כתוצאה המצלחתם במגרש, עברו ההיט לאולם חדש, אמריקן איירליינס ארינה בשנת 1999, המכיל 20,500 מושבים. ההיט הפסידו שוב לניקס בפלייאוף בשבעה משחקים כאשר המשחק המכריע מסתיים בהפרש של נקודה בלבד.

במהלך הקיץ של שנת 2000, הרגישו ההיט כי הם זקוקים לשינוי. לאחר שהפסידו לאורלנדו מג'יק בתחרות על טרייסי מקגריידי מהטורונטו ראפטורס, החליטה הנהלת המועדון להעביר את פי.ג'יי. בראון וג'מאל מאשבורן לשארלוט הורנטס (עם שחקנים נוספים) בתמורה לאדי ג'ונס, אנטוני מייסון, וריקי דייוויס. ההיט גם בחרו את בריאן גרנט, שחקנים אלה הצטרפו לבסיס הסגל שכלל את: מורנינג, הארדווי, מארלי, בואן, וקרטר. ההיט נחשבו לפייבוריטים באזור המזרחי של הליגה עד אשר הודיע כוכב המועדון אלונזו מורנינג, עם חזרתו הממשחקים האולימפיים שנת 2000, כי הוא יחמיץ את כל העונה עקב בעיה בכליות.

ההיט חסרו את מורנינג למשך 69 משחקים בעונת 2000-01, אך הצליחו עם אנטוני מייסון שנבחר למשחק האולסטאר הראשון שלו, כשחקן מחילף. בראיין גרנט, אדי ג'ונס, וטים הארדווי גם שיחקו הייטב באותה עונה עבור ההיט. אלונזו מורנינג חזר ל-13 המשחקים הנותרים של העונה. אך הוא היה רק צל של יכולתו מלפני הפציעה, ההיט הובסו על ידי השארלוט הורנטס בסיבוב הראשון של הפלייאוף. ההורנטס היו אלה מהם נרכשו אדי ג'ונס, ואנטוני מייסון בקיץ הקודם, אלונזו מורנינג באותה השנה.

בשתי העונות הבאות היו שתיים מהשחורות בהיסטוריה של המועדון. פאט ריילי החמיץ את הפלייאוף לראשונה בקריירת האימון שלו, ורוב בסיס בשחקנים של הייט איתו זכו באליפויות הבית האטלנטי התפרק והלך לדרכו (טים הארדווי, דן מארלי, וברוס בואן)

ההיט שינו את סגל השחקנים לקראת עונת 2001-02, והביאו שחקנים שהיו הרבה מעבר לשיאם כמו: רוד סטריקלנד, כריס גאטלין, ג'ים ג'קסון, לפונזו אליס, וקנדל גיל יחד עם מורנינג, ג'ונס גרנט, וקרטר, אותו החתימו ההיט על חוזה שנוי במחלוקת לשלו שנים שרבים טענו כי היה הרבה יותר מידי לגארד הצעיר. כדי להביא את כריס גאטלין, העבירו ריילי וההיט את ריקי דייוויס הצעיר, שהיה שחקן מבטיח. הטרייד גרר אחריו ביקורות רבות באותה התקופה. ההיט גם החתימו שני שחקנים, שלא הגיעו באמצעות הדראפט, מאליק אלן, ומייק ג'יימס וזאת כדי לפצות על כך שלא הייתה למועדון בחירת סיבוב ראשון בדראפט של אותה השנה. ההיט החתימו גם את ולדימיר סטפניה כדי לגבו את אלונזו מורנינג בעמדת הסנטר. הקבוצה המזדקנת, החמיצה את הפלייאוף, למרות בסיומה של העונה הסדירה השיגה מאזן שלילי, 36-46.

שלא כמו בעונת 2001-02, מיאמי החלה לבנות מחדש את סגל השחקנים בעונת 2002-03. ההיט בחרו את קארון באטלר בסיבוב הראשון של הדראפט של שנת 2002 ואת ראסל באטלר בסבוב השני. מיאמי החמיצה מרחק כדור אחד (אמצעי ההגרלה למיקום בחירת הדראפט של הקבוצות) מלקבל את האפשרות לבחור, כביכול, את יאו מינג. אלונזו מורנינג החמיץ את כל העונה עקב החמרה במחלת הכליות ממנה סבל ואדי ג'ונס החמיץ גם כן חלק ניכר מהעונה עם פציעה בקרסול. ההיט החתימו את טרוויס בסט כדי שישמש הפויינט גארד הפותח של ההיט. את ההיט הוביל קארון באטלר ורבים מהשחקנים הצעירים שמילאו את סגל השחקנים של ההיט מאז שנת 2000 וכללו את אדי האוס, קרטר, באטלר, סטפניה, אלן, וג'יימס. ההיט סיימו את העונה הסדירה, 2002-03, במאזן של 25-57, כאשר ריילי עזב את תפקיד המאמן הראשי והקבוצה סיימה במקום השביעי בבית האטלנטי.

2003-2004: הגעתו של דוויין וייד[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוויין וייד נבחר כבחירה החמישית של ההיט בדראפט של שנת 2003.

חוזהו הענק של אלונזו מורנינג פג בקיץ שלאחר מכן, נותן להיט מקום, לו הזדקקו, מתחת לתקרת השכר של הליגה כדי להבנות מחדש. אך, למיאמי עדיין חסרו כמה מיליונים כדי שתוכל להחתים שחקן על חוזה מקסימלי. ב-1 ביולי 2003, ציפתה הנהלת המועדון להודעת סוכנו של אנטוני קרטר, ביל דאפי, שהיה צפוי להרוויח 4.1 מיליון דולר בעונה הבאה בתנאי שיממש את האופציה שיש לו על החוזה עם מיאמי. הסוכנות של דאפי מעולם לא הודיע על כוונותיו של השחקן והמועדון היה חופשי מהחוזה. בנוסף, עונה קודם לכן, ביטל, בצורה מעוררת כבוד, את תוקפו של סעיף בחוזהו עם ההיט שחייב את הקבוצה לשלם לאליס את שכרו גם בעונה הבאה, עול אותו לא יכלו ההיט להרשות לעצמם במהלך תהליך הבניה מחדש.

עם מקום מתחת לתקרת השכר, החתימה מיאמי את הפורוורד, למאר אודום ואת הגארד ראפר אלסטון. ריילי וההיט ביכרו להחתים את דוויין וייד מאוניברסיטת מרקט כבחירה החמישית בדראפט של שנת 2003 במקום להחתים כוכב ידוע כשחקן חופשי כגילברט ארינאס. הבחירה הייתה מפתיעה משהו באותה התקופה, כי הציפיות היו שההיט יבחרו בפויינט גארד אמיתי במקום קלע כוייד. מיאמי החתימה גם את יודוניס האסלם מאוניברסיטת פלורידה, שיצא מהמכללה שנה קודם לכן ולא השתתף בדראפט ושיחק עונה אחת מעבר לים בצרפת. אודום, אלסטון, האסלם ווייד התחברו עם גרנט, ג'ונס, אלן ושני הבאטלרים ויצרו את אחת הקבוצות המפתיעות של העונה.

כמה ימים לפני תחילת עונת 2003-04, זיעזע ריילי את הליגה כאשר ויתר על תפקיד המאמן הראשי של ההיט כדי למנוע יותר בתפקידו כנשיא המועדון וכדי לקדם את מי שהיה עוזר המאמן תקופה ארוכה, סטאן ואן גאנדי לעמדת המאמן הראשי. הצפיה הייתה כי הקבוצה תהייה מבין הגרועות בליגה באותה העונה, אך, לאחר שהתגברו על פציעות מוקדמות של אודום, וייד, ושני הבאטלרים, הצליחה הקבוצה להחלץ ולימור את מה שרוב שחקני הסגל הגדירו כעונה המהנה בקריירה שלהם. השחקנים החדשים והצעירים הזרימו נעורים ואנרגיה לסגל השחקנים. וייד שבר כמה שיאים לשחקן רוקי ושחקנים אחרים, כמו אודום, החיו מחדש את הקריירה שלהם. וייד החל לצוד את עינייהם של פרשנים וצופים ברחבי הליגה, במייחוד במשחקי הפלייאוף לאחר שוייד הצליל להוביל את ההיט לגבור על הניו אורלינס הורנטס (שעברו מהעיר שארלוט בסוף עונת 2001-02), אותה קבוצה שסחפה את הנהלת ההיט לעבר החלטה על שנייה מחדש רק שלוש עונות קודם לכן. ההיט המשיכו והפסידו לאינדיאנה פייסרס בחי גמר המזרח, 2-4.

2004-2007: צמד וייד-שאק, חזרתו של ריילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאקיל אוניל נרכש בקיץ 2004 בטרייד ענק שכלל את קארון באטלר, למאר אודום, ובריאן גרנט

לאחר עונת 2003-04 המבטיחה, לקחו ההיט שוב צעד גדול קדימה והפכו למועדון היכול להתמודד על האליפות. ב- 14 ביולי 2004, רכשו ההיט את כוכב הלוס אנג'לס לייקרס שאקיל אוניל בטרייד ענק בו העבירה מיאמי את למאר אודום, קארון באטלר, ובריאן גרנט מערבה, ריילי ניסה גם להחתים את קארל מאלון, אך האחרון החליט לפרוש ממשחק פעיל. דוויין וייד ושאקיל אוניל עבדו הייטב ביחד וכל אחד מהם חיזק את מעמדו כאחד משחקני העלית של ליגת ה-NBA בעמדה בה שיחק, שניהם השיגו ממוצעים של יותר מ-20 נקודות למשחק. העונה איחדה מחדש כמה מחברי סגל המיאמי היט לשעבר. רון רות'סטין, המאמן הראשי הראשון של ההיט חזר לתפקיד מקצועי במועדון, הפעם כעוזר המאמן של ואן גאנדי, סטיב סמית' חזר למועדון, ואלונזו מורנינג הוחתם מחדש לאחר ששוחרר מהטורונטו ראפטורס בעקבות הטרייד של וינס קרטר בדצמבר.

בסיומה של העונה הסדירה השיגו ההיט את המאזן השני בטיבו בתולדות המועדון, 59-23. בעונה זו הם גם הצליחו לנצח 14 משחקים ברציפות, שיא ניצחונות רצופים המחזיק עד היום. ההיט דורגו ראשונים בפלייאוף, וניצחו בקלות את שני סיבובי הפלייאוף הראשונים, כשהם מנצחים שמונה משחקים ברציפות את הניו ג'רזי נטס ואת הוושינגטון ויזארדס ומתקדמים לגמר המזרח כנגד האלופים המגנים על תארם, הדטרויט פיסטונס. את ארבעת המשחקים הראשונים בסדרה חילקו הקבוצות ביניהן לפני שההיט הצליחו להביא את הפיסטונס לנקודת שבירה לפני הדחה עם ניצחון קל במשחק החמישי, 88-76, אך במהלכו איבדו ההיט את דוויין וייד בעקבות מתיחה בשריר הצלעות, לאחר ניסיון למשוך עברת תוקף מראשיד וולאס. ללא ווייד, הובסו ההיט 66-91 במשחק השישי שנערך בדטרויט, שהביא את הסדרה למשחק השביעי והמכריע במיאמי. במשחק, חזר ווייד, וההיט החזיקו ביתרון של 6 נקודות כאשר נותרו 3 דקות לסיומו של המשחק לפני שסדרה של החטאות ואיבודי כדור ברגעי ההכרעה שעלו להיט בסופו של דבר במשחק והופעה ראשונה בסדרת הגמר של ה-NBA לפני שהמותחן הסתיים בניצחונה של דטרויט 88-82. ווייד נראה כנאבק לנשום לאורך המשחק עקב פציעת הצלעות ממנה סבל, שאילצה את השחקן לשחק מספר מועט יחסית של דקות, למרות כי הצליח באופן ראוי לציון 20 נקודות.

במהלך הפגרה, שינו ההיט את סגל השחקנים באופן מהותי. במה הפך להיות הטרייד הגדול ביותר בתולדות ליגת ה-NBA, שהכיל 5 קבוצות, ומעבר של 13 שחקנים העבירו ההיט את אדי ג'ונס, ראסל באטלר, וקווינטל וודס ובתמורה קיבלו את שחקן האול סטאר לשעבר, אנטואן ווקר, ג'ייסון ויליאמס, וג'יימס פוזי. ההיט החתימו גם את שחקן האול סטאר לשעבר, גארי פייטון, את שחקנה לשעבר של אוניברסיטת UCLA ג'ייסון קאפונו ובחירת הסיבוב הראשון והאול אמריקן של ליגת ה-NCAA ויין סימיאן. השחקן החופשי דאמון ג'ונס העדיף את הצעתה הכספית הטובה יותר של הקליבלנד קבאלירס. פרשני כדורסל מיהרו להתווכח האם ההיט יסבלו מבעיות של כימיה בין השחקנים, והאם הקבוצה מבוגרת מידי (אוניל, מורנינג ופייטון היו מאמצע שנות השלושים שלהם) והאם המועדון סובל משחקנים מעודף שחקנים שלא הצליחו להגיע להישגים במהלך הקריירות שלהם (ווקר סבל ממונטין של בחירת זריקות גרועה, ואילו ויליאמס נחשב לאחד השחקנים בעלי הנטייה הגבוה ביותר לאיבודי כדור). לאחר פתיחה של 11-10, אוניל נפצע, ונראה היה כי העונה עומדת על בלימה לפני התרסקות, נראה היה כי הביקורות שהוטחו בהחלטות המועדון הן מוצדקות.

ב-12 בדצמבר 2005, הודיע פאט ריילי כי יהפוך להיות מאמן הקבוצה בפעם השנייה, לאחר שואן גאנדי, באופן בלתי צפוי פרש מעמדת המאמן הראשי עקב סיבות אישיות ומשפחתיות. הקבוצה הגיבה בצורה חיובית עלההודעה וניצחה את שלושת השחקים הראשונים תחת ניהולו של ריילי, התנופה נעצרה לאחר הפד לקליבלנד קאבלירס. ההפסד לקליבלנד עודד את ההיט לסיום חזק של חודש דצמבר. בסיכומו של החודש הצליחו ההיט לנצח 4 משחקים לעומת שני הפסדים. אך למרות התוצאות החיוביות עדיין הוטחו בהיט ביקורות נוקבות על שלא הצליחו לנצח את אחת הקבוצות הגדולות של הליגה. הביקורות רק הלכו וגברו בחודשים ינואר ופברואר. וזאת למרות שסיימו את חודש ינואר עם 10 ניצחונות וחמישה הפסדים, עדיין המשיכו הביקורות להטיח בקבוצה כי היא אינה מסוגלת לנצח את האחת מקבוצות הצמרת של ליגת ה-NBA. עד לאותו הלב הפסידה הקבוצה לאלופה היוצאת סן אנטוניו ספרס פעמיים, פעמיים לפיניקס סאנס, והובסו בשידור ארצי ב-36 נקודות הפרש מול מי שבסופו של דבר הייתה יריבתם בגמר ה-NB, הדאלאס מאבריקס בדאלאס. החודשים פברואר ומרץ היו מוצלחים ביותר להיט, כולל 15 ניצחונות ב-16 משחקים, שהחלו בקאמבאק קריטי נגד מי שנחשבו כמתחרים על אליפות המזרח, הדטרויט פיסטונס. דוויין וייד ושאקיל אוניל שיפרו את צורת משחקם ושיתוף הפעולה ביניהם הגיע לגבהים חדשים, שייעו להיט להתעלות ולסיים במאזן של 52-30, שהיה טוב מספיק למקום השני בדרוג לפלייאוף המזרח. המאזן בעונה הסדירה היה מכובד, אך, חלק מהפרשנים ראו בו כלא מספק בהשוואה לאזן בעונת 2004-05, אותה סיימו ההיט עם 59 ניצחונות והמקום הראשון בדרוג המזרח לפלייאוף.

לאחר שהשיגו את המקום השני במזרח לפלייאוף של שנת 2006, נגררו ההיט לסדרה של שישה משחקים נגד המדורגת שביעית במזרח, השיקגו בולס, יריבתם בסיבוב הראשון של הפלייאוף. ההיט נצחו את שני המשחקים הראשונים של הסדרה במיאמי, למרות הרחקתו של יודוניס האסלם במשחק הראשון והשעייתו מהמשחק השני, לאחר שזרק את מגן השיניים שלו לכיוונו של השופט. ההיט הפסידו את שני המשחקים הבאים בסדרה שנערכו בשיקגו, אך, התאוששו ונצחו את המשחק החמישי שנערך שוב במיאמי. ההיט הצליחו לבסוף להדיח את הבוס, ולהשיג ניצחון חוץ מכריע בסדרה, לאחר שגברו במשחק השישי בשיקגו והמשיכו לסיבוב השני בו פגשו את הניו ג'רזי נטס. ההיט הפסידו את המשחק הראשון בסדרה, שנערך במיאמי, 100-88, אך התאוששו ונצחו את ארבעת המשחקים הבאים והדיחו את הנטס מהמשך משחקי הפלייאוף, עונה שנייה ברציפות, לאחר שברו במשחק החמישי שנערך במיאמי, 106-105. ההיט התקדמו אל גמר המזרח השני בתולדותיהם. את סדרת גמר המזרח פתחו ההיט במשחק הפיסטונס בדטרויט, במה שהיה לשידור חוזר של סדרת הגמר מהשנה שעברה, שבה ההיט, שהייתה מדורגת ראשונה, הפסידה את סדרה במשחק השביעי והמכריע. ההיט הצליחו לגנוב את יתרון הביתיות של דטרויט לאחר שגברו עליהם כבר במשחק הראון בדטרויט. למרות שמיאמי הפסידה את המשחק השני, 88-92 (למרות שכמעט והצליחו לחזור מפיגור של 18 נקודות), הצליחו ההיט לשמור על יתרון הביתיות שלהם. הם נצחו את המשחק השלישי (98-83) ואת המשחק הרביעי (89-78) ועלו ליתרון של 3-1 בסדרה. את המשחק החמישי שנערך בדטרויט הצליחו הפיסטונס לנצח בפאלאס של אובורן הילס, אך ההיט ענו חזרה ונצחו את המשחק השישי במיאמי ועלו לגמר ליגת ה-NBA, לראשונה בתולדות המועדוןנגד דירק נוביצקי והדאלאס מאבריקס. גם עבור המאבריקס הייתה זו סדרת גמר ה-NBA הראשונה בתולדותיהם.

היט נוצחו בשני המשחקים הראשונים של סדרת הגמר שנערכו בדאלאס, בידי הדאלאס מאבריקס, כאשר המשחק השני מסתיים בתבוסה משפילה. דוויין וייד הוביל את ההיט לקאמבק ולנצחו במשחק השלישי בסדרה. ההיט הצליחו לגבור שוב על המאבריקס לאחר מאמץ קבוצתי משותף במשחק מספר ארבע, והצליחו לבסס את יכולתם להתמודד עם לחץ במחשחק החמישי, שהגיע להארכה. הקבוצה המשיכה את המומנטום ונצחה את המשחק השישי בדאלאס וזכתה באליפות ה-NBA הראשונה בתולדות המועדון. ההיט הפכו לקבוצה השלישית בלבד בתולדות ליגת ה-NBA שהצליחה לנצח את סדרת הגמר לאחר שהייתה בפיגור של 0-2, אחרי הבוסטון סלטיקס של שנת 1969 והפורטלנד טרייל בלייזרס של שנת 1977. היט הצליחו הלתגבר על פיגור של 14 נקודות בתחילת המשחק, והובילו במחצית ביתרון נקודה (49-48), שוב, שיחק דוויין וייד תפקיד מרכזי, דוחף את ההיט ליתרון בשלב מאוחר של המשחק. הוא נעזר בחמש חסימות מרשימות של אלונזו מורנינג (ההיט השיגו 10 חסימות במהלך המשחק, למרות ממוצע של 2 חסימות בלבד בסדרה) וזריקות מכריעות שנטל ג'יימס פוזי, שקלע בקור רוח זריקת שלוש נקודות שהעלתה את ההיט יתרון של שש נקודות שלוש דקות לסיום המשחק. באופן מפתיע, פיגרו המאבריקס רק בשלש נקודות כאשר נותרו שניות ספורות לסיום המשחק לאחר שדוויין וייד החטיא שתי זריקות עונשין. אך, נסיונותיהם של המאבריקס נכשלו לאחר החטאת זריקת שלוש נקודות של ג'ייסון טרי וקליטת הכדור החוזר בדי דוויין וייד, שבאופן הולם זרק את הכדור לאוויר עם סיום המשחק. דוויין וייד המשיך וזכה בפרס הMVP של סדרת הגמר.

שאקיל אוניל, פאט ריילי, ושאר אנשי המועדון פוגשים את נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש לאחר הזכייה באליפות

האליפות של מיאמי הייתה עוד יותר מרגשת עבור כוכביה הוותיקים של הקבוצה אלונזו מורנינג, גארי פייטון, ג'ייסון ויליאמס, ואנטואן ווקר שלא זכו קודם באליפות ה-NBA. מורנינג ופייטן חתמו מחדש בהיט לעונת 2006-07, בשאיפה לזכות באליפות נוספת. האליפות הייתה השביעית של המאמן פאט ריילי (חמש מהן כמאמן ראשי), והאליפות הרביעית של שאקיל אוניל, שניהם מילאו את הבטחתם לתושבי מיאמי בשנת 1995 (כאשר ריילי הגיע לראשונה למיאמי ואמר: "(אני) צופה מצעד בשדרות ביסקיין) ובחודש יולי 2004 (כאשר שאקיל הגיע למיאמי ונדר "להביא את תואר האליפות הביתה"). שאק טען בקולניות במהלך תהלוכת הניצחון כי הם יזכו בתואר נוסף בשנת 2007, בשלב מאוחר יותר הוא הבהיר כי ההבטחה תתגשם רק עם דוויין וייד יהיה נוכח ובריא לכל אורך הפלייאוף.

ההיט החלו באופן עלוב את עונת 2006-07, מפסידים לשיקגו בולס בהפרש של 42 נקודות (66-108), ההפסד הבית הגדול ביותר בהיסטוריה של המועדון וההפסד הגדול ביותר ביום פתיחת המשחקים לאלופה מכהנת בתולדות ליגת ה-NBA. שאקיל אוניל שיחק את המשחקים הראשונים של העונה אל עקב פציעה בברכו הימנית נעדק מיותר משלושים משחקים לאחר מכן. חברים מרכזיים בסגל ההיט שרצו לאליפות עונה קודם לכן, במיוחד אנטואן ווקר וגארי פייטון, מצאו את עצמם על הספסל יותר, כאשר על חשבונם באים הצמד, שהעלה סימני שאלה רבים, ג'ייסון קאפונו ודורל רייט.

חלקה הראשון של העונה ההיט היה מלא בחוסר מזל. המאמן ריילי לקח חופשה שסיבותיה נותרו מעורפלות, דוויין וייד נפצע במרפק יד ימין, ג'יימס פוזי ואנטואן ווקר הוצאו מהסגל לאחר שלא עמדו בבדיקות משקל. הדברים השתפרו בעבור הקבוצה, רות'סטין, האמן הראשי הראשון של ההיט, חזר לתפקיד על בסיס קבוע. לאחר תקופה מסוימת גם ווקר וגם פוזי הוחזרו לסגל. כוכבה לשעבר של ההיט אדי ג'ונס הוחתם מחדש לקבוצה לאחר ששוחרר מהממפיס גריזליס. אוניל חזר לשחק בחודש ינואר. ריילי חזר לתפקידו כמאמן הראשי בתחילת חלקה השני של העונה.

לאחר שחשבו כי הכל הולך להשתנות בעבור ההיט, ב-21 בפברוא, במהלך משחק מול היוסטון רוקטס, פרק וייד את כתפו השמאלית ונאלץ לעזוב את הפרקט על כיסא גלגלים. זמן קצר לאחר הפציעה, הודע וייד כי הוא מעדיף תהליך של שיקום על פני ניתוח, בתקווה כי יוכל לשוב לסגל במשחקי הפלייאוף. השיקום היה מוצלח מספיק כך שוייד חזר לשחק ב-9 באפריל 2009, במשחק נגד השארלוט בובקאטס. וייד נראה חלוד, ואמר כי "(משחק) רגליו לא חזר עדיין".

לאחר פציעתו של וייד, רבים ניבאו כי ההיט לא יצליחו אפילו להגיע אל הפלייאוף. נבואות אלה הופרכו במהרה לאחר שההיט התעלו, ואף ניצחו בשלב מסוים 11 מתוך 14 משחקים. באותו הזמן, הצליחו ההיט לנצח 9 משחקים ברציפות (מנצחים קבוצות כמו: דטרויט פיסטונס, וושינגטון ויזארדס, שיקגו בולס, ויוטה ג'אז), ובנוסף השיגו רצף של 14 ניצחונות בית. שאקיל אוניל היה הגורם המרכזי להתאוששותם של ההיט, מציג את יכולתו הטובה ביותר במהלך העונה בתקופה זו והמהווה המוקד המרכזי בהתקפ ההיט. עם סגל שחקנים ותיקי המורכב בחלקו משחקני אול סטאר הצליחו ההיט להתגבר על העדרותו של וייד. ההיט הצליחו להשיג מאזן של 16-7 בלעדיי דוויין ויין, כאשר בדרך הצליחו ההיט לזכות בפעם השלישית ברציפות באליפות הבית הדרום-מזרחי.

זמן קצר לאחר חזרתו של וייד, נפטר סבו של שאקיל אוניל, אירוע זה גרם לאוניל להחסיר שני משחקים. בנוסף, יודוניס האסלם וגארי פייטון נעדרו בגלל פציעה. ההיט סיימו את העונה במאזן של 44-38 ופגשו את השיקוג בולס בסיבוב הראשון של הפלייאוף, בו הובסו 0-4 בסדרה של הטוב משבעה משחקים. מיאמי היט היו לאלופ המגנה על כתרה הראשונה מאז שנת 1957 שהובסה בסוויפ בסיבוב הראשון של הפלייאוף בעונה שבאה לאחר האליפות. הייתה זו גם סדרת הפלייאוף הראשונה בהיסטוריה של ההיט שבה הם הובסו 0-4.

2007-2008: בניה מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייקל ביזלי היה בחירת הדראפט הגבוהה ביותר של ההיט, מקום 2 בדראפט של שנת 2008

לאחר האכזבה בעונת 2006-07, חיפשו ההיט להתקדם הלאה. ההיט הגרילו אתה מקומות ה-20 וה-39 בדראפט של שנת 2007. ב-28 ביוני 2007, בחרו ההיט את ג'ייסון סמית' מאוניברסיטת קולורדו סטייט כבחירה ה-20 בדראפט ואז העבירו אותו לפילדלפיה 76 תמורת הזכויות לבחירה ה-21 בדראפט, הגארד דקואן קוק מאוניברסיטת אוהיו סטייט, ופיצוי כספי. עפ הבחירה ה-39 בדראפט, בחרו ההיט את סטאנקו באראץ', סנטר מבוסניה, אך בשלב מאוחר יותר העבירו אותו לאינדיאנה פייסרס תמורת בחירה עתידית בסיבובה שני בדראפט. ההיט הפסידו את ג'ייסון קאפונו לטורונטו ראפטורס ואת ג'יימס פוזי לבוסטון סלטיקס. ההיט הצליחו לאייש את עמדת הפויינט גארד לה נזקקו כאשר החתימו את סמוש פארקר כשחקן חופשי על חוזה לשלוש שנים. כמו כן הם החתימו גם את הגארד הוותיק פני הארדווי, מאחדים מחדש את הצמד שאק-פני מאצמע שנות ה-90 בהן שיחקו באורלנדו מג'יק. הארדווי שוחרר מאוחר יותר במהלך חודש דצמבר. במהלך הפגרה של שנת 2007, ערכו ההיט טרייד לש חמישה שחקנים עם המינסוטה טימברוולבס כאשר הם מחזירים את ריקי דייוויס ומארק בלאונט, תמורת אנטואן ווקר, ויין סימיאן, ומייקל דולאק, ובנוסף העבירו הייט לטימברוולבס בחירת דראפט עתידית לסיבוב הראשון. דיוויס שיחק במדי ההיט בחודש אוגוסט, 200, אך לא הצליח להרשים את המאמן ריילי. בזמן שנערך הטרייד הוא היה קלעי משופשף יותר והוא יועד לשמש כאופציה השלישית להשלמת הצמד דוויין וייד ושאקיל אוניל, אם הנסיבות של העונה היו מתפתחות אחרת.

ב-19 בדצמבר 2007, במהלך הרבע הראשון של המשחק מול אטלנטה הוקס בעודו חוזר מהתקפה מתפרצת, אלונזו מורנינג מעד ומאוחר יותר התברר כי קרע את גיד ברכו הימנית‏[2] ונאלץ לעבור ניתוח שהביא לסיומה של העונה עבורו. ב-5 בפברואר 2008 דיווחה רשת הטלוויזיה ESPN כי ההיט מעוניינים לבצע טרייד בעבור שאקיל אוניל, בניגוד להודעתו של פאט ריילי, חודש אחד לפני כן, כי ההיט אינם מעוניינים להעביר את אוניל. יום למחרת לעומת זאת, הסכימו ההיט להעביר את אוניל לפיניקס סאנס תמורת שון מריון ומרכוס בנקס, העברה שסיימה את תקופת וייד-אוניל.

ההיט הדרדרו למאזן הגרוע ביותר ב-NBA כשסיימו את העונה הסדירה במאזן 15-67 (18.3% הצלחה). בשלב מאוחר של העונה, כאשר היה כבר ברור כי ההיט לא יתמודדו על מקום ריאלי לפלייאוף, החמיץ המאמן ריילי שני משחקים עקב סקאוטינג בגמר אחת מליגות המכללות, כדי להתכונן לאפשרות הסבירה שההיט יקבלו את הבחירה הראשונה או השנייה בדראפט של שנת 2008.

ב-10 במרץ 2008, נודע כי דוויין וייד יעדר למשך שארית העונה כדי לעזור לו להשתקם מהפגיעה בברכו ופציעת כתף שהחמירה, מתוך תקווה להיות כשיר למשחקים האולימפיים שנערכו באותה השנה. ב-10 במרץ נודע כיי ההיט ניפו מהסגל את סמוש פרקר, פותחים הזדמנות להחתים שחקן על חוזה קצר מועד ל-10 ימים. ב-12 במרץ 2008, החתימו ההיט את בובי ג'וס על חוזה ל-10 ימים, כדי לתמוך בעמדות הקלע והסמול פורוורד. בסוף חודש מרץ, 2008, קלעו ההיט את סך הנקודות השלשי הנמוך ביותר בתולדות ה-NBA כאשר נוצחו 54-96 בידי הטורונטו ראפטורס, לאחר מכן שברו ההיט שיא שלילי נוסף, הפעם למיעוט סלי השדה (17) במשחק נגד הבוסטון סלטיקס שנערך ב-30 במרץ.‏[3] ההיט סיימו את העונה עם צלילים חיוביים כאשר ב-16 באפריל ניצחו את אטלנטה הוקס 113-99‏.‏[4] ב-28 באפריל 2008, עזב פאט ריילי את תפקידו כמאמן הראשי של ההיט אך נשאר בתפקיד נשיא המועדון. הוא החליף את עצמו במי שהיה עוזר המאמן במשך תקופה ארוכה אריק ספולסטרה, שבגיל 37, הפך למאמן הראשי הצעיר ביותר בליגת ה-NBA. ריילי סיים את קריירת האימון שלו עם 1,210 ניצחונות, ודורג במקום השלישי לאחרר לני וילקינס ודון נלסון.

ב-20 במאי 2008, זכו ההיט במקום השני בהגרלת הדראפט של שנת 2008. היה צפוי כי הם יבחרו את הפאוור פורוורד מייקל ביזלי או את הגארד או.ג'יי. מאיו. מיד לאחר תוצאות הגרלת הדראפט, רמז פאט ריילי תשמע כל הצעת טרייד בעבור בחירת הדראפט השנייה. אך, הוא גם ציין כי על ההצעה להיות מתאימה כדי שההיט בכלל ישקלו את הנושא (כגון הטרייד שהביא את קווין גרנט לבוסטון סלטיקס מהמינסוטה טימברוולבס).

ב-26 ביוני 2008, בחרו השיקגו בולס את דריק רוז והשאירו להיט את מייקל ביזלי. בסיבוב השני, עם הבחירה ה-59 הכללית, בחרוו ההיט את הפורוורד של אוניברסיטת קנזס, דרנל ג'קסון. באופן בלתי צפוי, נודע כי ההיט הסכימו לבצע טרייד על שתי בחירות נמוכות שלהם מהסיבוב השני של הדראפט של שנת 2009, מתוך השלוש שהיו בידם, למינסוטה טימברוולבס תמורת זכויות הדראפט על שחקנה המוכשר של אוניברסיטת קנזס, מריו צ'למרס, שעזר להוביל את קנזס לאליפות ה-NCAA, כולל זריקת שלוש מכריעה במשחק הגמר, ששלחה את המשחק להארכה. מאוחר יותר גם נודע כי זכויות הדראפט על דארנל ג'קסון הועברו לקליבלנד קבאלירס תמורת שתי בחירות דראפט נמוכות מהסיבוב השני בדראפט של שנת 2009.

בראשית חודש יולי, החלה תקופה של שחקנים חופשיים ועם מקום מועט מתחת לתקרת השכר החתימו ההיט את ג'יימס ג'ונס המקומי כמומחה לשלוש נקודות. כמו גם עם רכישתו של יקוהובה דיווארה ואת ג'מאל מגלור הוסיפו ההיט עומק וניסיון לסגל הקבוצה. ב-29 בדצמבר 2008, רנדי פפאונד עזב את תפקיד הג'נרל מנג'ר, ופינה את המקום לפאט ריילי. ארבעה ימים לאחר מכן, החתימו ההיט את הפויינט גארד שון ליווינגסטון, שחקנה לשעבר של הלוס אנג'לס קליפרס. ב-5 בנובמבר 2008, קבע מריו צ'למרס שיא חטיפות חדש למשחק כאשר חטף 9 פעמים במשחק נגד הפילדלפיה 76. שיא זה שיפר את שיאו של טים הארדווי לחטיפות בידי רוקי ב-21 שנות פעילות המועדון.

ב-13 בפברואר 2008, העבירו ההיט את שון מריון ומרכוס בנקס לטורונטו ראפטורס תמורת הסנטר ג'רמיין אוניל והפורוורד ג'מאריו מון. נפוצו שמועות כי ההיט רודפים אחר אוניל, כמו גם אחר אמארה סטודמאייר וקרלוס בוזר. הטרייד היה אמור למלא את החלל שנותר בקו הקידמי עם עזיבתו של שאקיל אוניל. ב-3 באפריל 2009, הצליחו ההיט להתברג למשחקי הפלייאוף עם ניצחון על השארלוט בובקאטס. ההיט הפכו לקבוצה הראשונה מאז הסן דייגו רוקטס של עונת 1968-69 שעברו מעונה של 15 ניצחונות להשתלבות בפלייאוף, עונה אחת לאחר מכן. את העונה הסדירה סיימו ההיט במאזן של 43-39. ההיט הודחו בשבעה משחקים בידי המדורגת רביעית במזרח, אטלנטה הוקס בסיבוב הראשון. מכל מקום, דוויין וייד הוביל את הליגה בנקודות, כאשר השיג ממוצע של 30.2 נקודות למשחק, הופך לשחקן הראשון בתולדות המועדון העושה זאת.

ההיט החלו את עונת 2009-10 עם מאזן של 7-1 בשמונת המשחקים הראשונים שלהם, אך שמרו על חוסר עיקביות בהמשך הדרך, ולאחר 69 משחקים הששיגו מאזן של 35-34. ב-5 בינואר 2010, העבירו ההיט את כריס קווין לניו ג'רזי נטס תמורת בחירת סיבוב שני בדראפט של שנת 2012 שאיפשרה לקבוצה להחתים את הגארד ששוחרר תא מזמן, ראפר אלסטון. השלב האחרון של העונה נכנסו ההיט לקצב והשיגו מאזן של 12-1 ב-13 המשחקים האחרונים של העונה והצליחו להתברג למקום החמישי במזרח, כשהם מסיימים את העונה הסדירה במאזן של 47-35 ומציגים שיפור עונה שנייה ברציפות. ההיט הפסידו בחמישה משחקים בסיבוב הראשון של הפלייאוף לבוסטון סלטיקס. את עונת 2009-10 סיימו ההיט במקום החמישי בכמות הצופים 726,935.‏[5]

2010-2014: "שלושת הגדולים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקייץ שנת 2010 נוצר מצב בליגת ה-NBA שכמה שחקנים בכירים סיימו את חוזיהם בקבוצות והפכו לשחקנים חופשיים, לתקופה זו נכנסו ההיט עם מקום רב מתחת לתקרת השכר של הליגה, כמעט 46 מיליון דולר, עם היכולת להחתים את דוויין וייד, שהפך גם הוא לשחקן חופשי, ולהוסיף עוד שניים מבכירי השחקנים של ה-NBA. לברון ג'יימס וכריס בוש. ב-7 ביולי 2010, הסכימו דוויין וייד וכריס בוש לחוזה שהוצע להם בידי ההיט. יום למחרת ב-8 ביולי 2010, ערך לברון ג'יימס ראיון בן שעה לרשת הטלוויזיה ESPN בו הודיע על נכונותו לשחק במיאמי היט.‏[6] מאוחר יותר באותו הערב, הודיעו ההיט על העברתו של מייקל ביזלי למינסוטה טיברוולבס תמורת שתי בחירות סיבוב שני ופיצוי כספי.‏[7] ב-8 ביולי 2010, הפכו הידיעות לרישמיות כאשר דוויין וייד, לברון ג'יימס, וכריס בוש, שלושת חברי נבחרת ארצות הברית שזכתה במדליית הזהב במשחקים האולימפיים בבייג'ינג, ישחקו יחדיו במיאמי היט לאחר שחתמו על חוזי "חתום והעבר", ההיט שלחו לא פחות מארבע בחירות סיבוב ראשון עתידיות ושתי בחירות סיבוב שני לקבאלירס ולראפטורס תמורת ג'יימס ובוש (ששנייהם חתמו על חוזים ל-6 שנים תמורת 110.1 מיליון דולר). דוויין וייד חתם מחדש על חוזה ל-6 שנים תמורת 107.59 מיליון דולר.‏[8][9] השלושה הוצגו בפני האוהדים ב-9 ביולי בחגיגה באולם אמריקן איירליינס ארינה. הווארד בק מהעיתון ניו יורק טיימס תיאר את תגובת האוהדים ברחבי הארץ לטקס הצגת השחקנים המפואר, "כולם ראו משהו: גדולה, שחצנות, סיפוק עצמי, עזות מצח, פחדנות, גאווה, חברות, קנוניה, שמחה, ציניות, גיבורים, שכירי חרב".‏[10]

את העונה הרגילה החלו ההיט עם מהומה תקשורתית סביב המשחק הראשון נגד אלופת המזרח, הבוסטון סלטיקס. רבים החשיבו את ההיט כקבוצה שתשבור את שיאה של השיקגו בולס שנצחה 72 משחקים במהלך העונה הרגילה. במשחק הפתיחה של העונה שודר ברשת הכבלים TNT והציג את לברון ג'יימס וכריס בוש לראשונה במדי ההיט, היה זה למשחק הנצפה ביותר בהיסטוריה של שידורי כדורסל בכבלים.

ההיט הפסידו את משחק הפתיחה 80-88 והחלו את העונה במאזן של 9-8, פרשנים רבים ציפו כי ספולסטורה יאבד את מקומו וכי נשיא המועדון פאט ריילי יחזור לעמדת המאמן הראשי. במיוחד לאחר התקרית בה ג'יימס "נתקל" בספולסטורה במהלך פסק זמן במשחק עם הדאלאס מאבריקס. אך לאחר "פגישת שחקנים בלבד" החלה הקבוצה להתרומם לאחר שנצחו 12 משחקים ברציפות (10 מהם ביתרון בן שתי ספרות) והחזיקו את הקבוצה היריבה עם ניקוד של מתחת ל-100 נקודות במשחקים אלה. ב-27 בינואר 2011, דרך הצבעת אוהדים, נבחרו לברון ג'יימס ודוויין וייד לחמישייה הפותחת של נבחרת המזרח למשחק האולסטאר והפכו לצמד השני בהיסטוריה של המועדון העושה זאת (לאחר שאקיל אוניל ודוויין וייד בשנים 2006, 2007) כמה ימים מאוחר יותר, נבחר כריס בוש כשחקן מחליף לנבחרת המזרח לאולסטאר, והופך לפעם הראשונה בהיסטוריה של המועדון שנשלחו שלושה שחקנים למשחק האולסטאר בעונה אחת. ההיט סיימו את העונה במאזן 58-24, השלישי בטיבו בהיסטוריה של המועדון ודורגה שנייה בדרוג הכללי, לאחר השיקגו בולס שהייתה בעלת הדרוג הטוב ביותר ב-NBA. במשחקי הפלייאוף, הביסה מיאמי את הפילדלפיה 76 בסיבוב הראשון, גברה על הבוסטון סלטיקס בחצי גמר המזרח, ועל השיקגו בולס בגמר האזורי, כל הסדרות הוכרעו לאחר חמישה משחקים. ההיט הגיעו אל גמר ליגת ה-NBA לשנת 2011 לראשונה מאז שנת 2006 ופגשו שוב את הדאלאס מאבריקס, ההיט הפסידו למאבריקס בשישה משחקים לאחר שכמעט הצליחו להכריע את הסדרה ולזכות בתואר אליפות שני למועדון. דוויין וייד השיג ממוצעים של 26.5 נקודות ו-7 כדורים חוזרים למשחק, הקלעי המוביל של ההיט, בעוד לברון ג'יימס קולע 17.8 נקודות בממוצע למשחק וקולט 7.1 כדורים חוזרים שהייתה לירידת הנקודות הגדולה ביותר לשחקן מהעונה הרגילה לסדרת גמר הפלייאוף בהיסטוריה של ה-NBA.

במהלך הפגרה, בחרו הבולס את נוריס קול כבחירה ה-28 (במקומה של קליבלנד), אך סדרה של עסקאות בליל הדראפט, העבירה הזכויות עליו למינסוטה, שהעבירה אותו להיט. לאחר שביתת שחקני ה-NBA הסתיימה, שיפרו ההיט את סגל השחקנים כשהחתימו את שון באטייה הוותיק, את הסנטר אדי קורי, ואת הרוקיז המבטיחים טארל האריס ומייקל גלאדנס.

האליפויות הרצופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 2011/2012 זכתה הקבוצה באליפות. לאחר שבסדרת הגמר ניצחה את קבוצת אוקלהומה סיטי ת'אנדר בחמישה משחקים. במשחק האליפות ניצחה מיאמי 121-106 בלטו במשחק מייק מילר עם שבע שלשות ולברון ג'יימס עם 26 נקודות לברון השלים במשחק טריפל דאבל ובכך היה לשחקן החמישי בהיסטוריה שקובע טריפל דאבל במהלך משחק האליפות. בעונה כולה סיים עם ממוצע של 27 נקודות למשחק וזכה בתואר ה-MVP של העונה הסדירה. בפלייאוף סיים עם ממוצע של 30 נקודות למשחק וזכה בתואר MVP של סדרת הגמר. הוא הפך לאחד השחקנים הבודדים שזכה תואר ה-MVP בליגה הסדירה ובסדרת הגמר.

2012/2013[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 2012/2013 הייתה הקבוצה ביכולת משכנעת, וניצחה במהלך העונה 27 משחקים רצופים (הרצף השני בטיבו בהיסטוריית המשחקים ב-NBA) והיא הייתה הקבוצה בעלת מאזן הניצחונות הגבוה בליגה. בפלייאוף ניצחה מיאמי בסיבוב הראשון את מילווקי באקס, בחצי הגמר האזורי את שיקגו בולס ובגמר האזורי את אינדיאנה פייסרס ועלתה לגמר ה-NBA נגד סן אנטוניו ספרס. הסדרה התעלתה לרמה מאוד גבוהה והקרב היה שקול כשאף אחת לא מחברת שתי ניצחונות רצופים עד ה2 המשחקים האחרונים שבהם מיאמי חיברה. בלט במיוחד משחק מספר 6 שבו פיגרה מיאמי ב-5 נקודות, 28 שניות לסיום המשחק. אך שלשות של לברון ג'יימס ושל ריי אלן (שהגיע במהלך הקיץ מבוסטון סלטיקס) הובילו את המשחק להארכה שבה ניצחה מיאמי 103-100. ג'יימס השיג במשחק זה טריפל דאבל של 30 נקודות 12 ריבאונדים ו-10 אסיסטים ואז הסדרה המשיכה למשחק שביעי וקובע, בו ניצחה מיאמי 95-88 וזכתה באליפות. ג'יימס הצטיין במשחק זה כשהוא קולע 37 נקודות, והוא זכה שוב בפעם השנייה ברציפות בתואר ה-MVP של סדרת הגמר נוסף על היותו MVP של העונה הסדירה. דווין וויד הצטיין גם הוא במשחק זה כשהוא קולע 23 נקודות, למרות היותו פצוע בברכו במהלך הסדרה. משחקם זכה לשבחים רבים שאף מאמן היריבה גרג פופוביץ' אמר בסיומו וויד ולברון ג'יימס שיחקו משחק שמתאים להיכל התהילה.

2013/2014 - סגנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת 2013-14 הייתה בינונית עבור מיאמי. לפרקים הציגה הקבוצה כדורסל נאה ומנצח אך לעתים ספגה הפסדים רבים. הקבוצה סיימה את העונה הסדירה במקום השני במזרח. אחרי אינדיאנה פייסרס אך למרות זאת הגיעה לגמר ה-NBA, בפעם הרביעית ברציפות, הישג שרק עוד שתי קבוצות עשו במהלך השנים. היא גברה בסיבוב הראשון בסוויפ על שארלוט בובקטס בסיבוב השני על ברוקלין נטס ובגמר המזרח ניצחה את הפייסרס. בגמר נפגשו שוב סן אנטוניו ספרס ומיאמי היט, ולמרות שלברון ג'יימס היה ביכולת גבוהה. הוא היה אף מלך הסלים של הסדרה, שאר הקבוצה הייתה ביכולת בינונית מאוד, וההיט הפסידו 1-4 בגמר.

2014/2015 -[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת 2014-15 ב-28 ביוני הודיעו דווין וויד כריס בוש ולברון ג'יימס על יצאתם מחוזה והפכו לשחקנים חופשיים ב-11 ביולי לברון הודיע על חזרתו לקליבלנד קאבלירס דווין וויד וכריס בוש מאידך, נשארו במיאמי בוש הוחתם לחוזה חדש לחמש שנים. בפגרה צירפה הקבוצה את לואל דנג בחוזה לשנתיים.

מדי הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Kit body thinsidesonwhite.png
תלבושת 1988 - 1999(מדי בית)
Kit shorts thinsidesonwhite.png
צבעי הקבוצה
1988 - 1999
(מדי בית)
Kit body thinsidesonblack.png
תלבושת 1988 - 1999(מדי חוץ)
Kit shorts.png
צבעי הקבוצה
1988 - 1999
(מדי חוץ)
Kit body miamiheath.png
תלבושת 1999 עד היום (מדי בית)
Kit shorts miamiheath.png
צבעי הקבוצה
1999 עד היום (מדי בית)
Kit body miamiheata.png
תלבושת 1999 עד היום (מדי חוץ)
Kit shorts miamiheata.png
צבעי הקבוצה
1999 עד היום (מדי חוץ)
Kit body miamiheats3.png
תלבושת 2001 עד היום (מדי חוץ)
Kit shorts miamiheats3.png
צבעי הקבוצה
2001 עד היום (מדי חוץ)

יריבויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניו יורק ניקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

היריבות בין הניו יורק ניקס וקבוצת ההרחבה מיאמי היט היא תוצאה של סדרות הפלייאוף הפיזיות ולעתים ברוטאליות שהתרחשו בין המועדונים בשנים 1997-2000. כל סדרה בין שני המועדונים נגררה למספר המקסימלי של המשחקים. היריבות בין המועדונים הועצמה בשל האיבה בין פאט ריילי שבתחילה היה המאמן הראשי של הניקס, בין השנים 1991-1995, ולאחר מכן המאמן הראשי של ההיט בין השנים 1996-2003 ו-2005-2008 ויורשו של ריילי בניו יורק ניקס, ג'ף ואן גאנדי, מי שהיה עוזרו של ריילי בניו יורק. אחיו של ג'ף, סטאן ואן גנדי היה עוזר המאמן של ריילי במיאמי. שתי השנים הראשונות עמדו תחת אלימות פיזית במהלך הסדרות, והשעיות לשחקנים שבסופו של דבר תרמו לתוצאה הסופית של הסדרות. היריבות בין ההיט לניקס היא גם חלק מיריבות גדולה יותר הקיימת בין שתי ערי החוף המזרחי, מיאמי וניו יורק.

בשנים האחרונות, התרככה היריבות הגדולה, עם הדשדוש אליו נקלעו הניו יורק ניקס והחלפת רוב סגל השחקנים של ההיט. מאז ההערכות החדשה של בתי הליגה ועם התוספת של שארלוט בובקאטס, עברה מיאמי לבית החדש שנוצר הבית הדרום-מזרחי, בו הם שולטים מאז הצטרפותו של שאקיל אוניל (בטרייד מהלוס אנג'לס לייקרס בשנת 2004) ועלייתו של דוויין ווייד. אך, בשיאה יריבות זו הייתה מרה וסומנה על ידי שחקנים משני הצדדים שנתנו את המייטב בכל משחק. כמעט בכל המשחקים בינייהן הקבוצות היו שוות. במהלך עונת 2010-11 נראה היה כי היריבות מתעוררת מחדש עם עלייתה מחדש של הניקס לאחר הגעתם של אמארה סטודמאייר וכרמלו אנטוני לניו יורק.

ההיט שיחקו נגד הניקס יותר פעמים מאשר מול כל קבוצה אחרת בהיסטוריה של המועדון. המאזן בין הקבוצות הוא 39-55 לטובת הניקס (11-13 בפלייאוף). כאשר ממוצע הנקודות של ההיט עומד על 93.7 מול 96.4 של הניקס (בפלייאוף עומד הממוצע על 8304 להיט לעומת 84.6 לניקס).

שיקגו בולס[עריכת קוד מקור | עריכה]

היריבות עם השיקגו בולס החלה עם עלייתם של ההיט לפלייאוף במהלך שנות ה-90, עשור בו שלטו הבולס בליגה ושיאו של עידן מייקל ג'ורדן. במהלך אותה התקופה, הודחו ההיט שלוש פעמים על ידי הבולס, שהמשיכו וזכו באליפות ה-NBA בכל פעם. ההיט הצליחו פעם אחת לזכות ברגע של תהילה כאשר הביסו את הבולס 99-72 בינואר 1998.

לאחר עזיבתו של ג'ורדן וכשלונם של ההיט בתחילת שנות ה-2000, היריבות התקררה אך נראתה כמתלהטת מחדש לאחר שנפגשו בפלייאוף של עונת 2005-06, סדרה שהסתיימה בניצחון ההיט 4-2 שהמשיכו לגמר ה-NBA. אך, אך הבולס נקמו עונה לאחר מכן כשהביסו את האלופים המכהנים ממיאמי, 4-0 בסיבוב הראשון של הפלייאוף.

היריבות התעצמה בעונת 2010-11 עם עלייתם של הבולס למקום הראשון בדרוג לפלייאוף המזרח כאשר בשורותיהם מזחקים דריק רוז וקרלוס בוזר בעידן שלאחר מייקל ג'ורדן. בנוסף לזה, ההיט השיגו את המקום השני כאשר בשורותיהם מככב דוויין וייד (שדחה הצעה להצטרף לעיר הולדתו שיקגו) ועם הצטרפותם של הכוכבים כריס בוש ולברון ג'יימס (שדחו הצעה להצטרף לרוז ובוזר בשיקגו). הקבוצות נפגשו בגמר המזרח של שנת 2011, כאשר ההיט מנצחים 4-1 בסיכומה של הסדרה.

ההיט שיחקו את הכמות השנייה בגודלה של משחקים נגד הבולס (111) והמאזן עומד על 38-47 לשיקגו (9-17 בפלייאוף), ממוצע הנקודות למשחק של ההיט עומד על 94.8 למשחק לעומת 96.5 לבולס (90.5 להיט בממוצע בפלייאוף לעומת 97.5 לבולס). היריבות התאפיינה בעיקר במשחקים נוקשים עם עברות גסות. בעונת 2012-13 הייתה זאת שיקגו שעצרה את הרצף המדהים של מיאמי, רצף שעמד עד למשחק זה על 27 ניצחונות רצופים (הרצף השני בטיבו בהיסטוריית המשחקים ב-NBA) משחק שהתאפיין בעבירות קשות של שחקני הבולס. מיאמי פגשה את שיקגו באותה עונה בסיבוב השני של הפלייאוף, ולמרות שהפסידה את המשחק הראשון בבית. ניצחה את כל ארבעת המשחקים הבאים ועלתה לשלב הבא, בדרך לזכייה באליפות. הסדרה התאפיינה בהרבה פיזיות וטראש-טוק לברון ג'יימס אף התבטא שזה היה יותר כמו משחק WWE.

אולם ביתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקנים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כריס בוש (2010-הווה) - בוש הצטרף להיט יחד עם חבריו לנבחרת ארצות הברית למשחקים האולימפיים בבייג'ינג דוויין וייד ולברון ג'יימס
  • טים הארדווי (1996-2001) - הארדווי הוביל את ההיט לכמה העונות הטובות ביותר של המועדון והוא הקלע המוביל ל-3 נקודות (806). החולצה מספר 10 אותה לבש הוצאה לגמלאות ונתלתה על תקרת אולם האמריקן איירליינס ארינה ב-28 באוקטובר 2009.
  • יודוניס האסלם (2003-הווה) - האסלם הוחתם כשחקן שלא נבחר הדראפט בשנת 2003 ותפקד כפאוור פורוורד העיקרי של הקבוצה וכשחקן השישי לכל אורך הקריירה שלו בהיט. האסלם מדורג שלישי במספר המשחקים ששיחק במועדון, רביעי במספר הדקות, בשלישי במספר הכדורים החוזרים, שמיני בנקודות, ותשיעי בחטיפות בכל הזמנים של המיאמי היט. הוא הסכים לקיצוץ חד בשכרו כדי להשאר בקבוצת עיר הולדתו בעקבות פגרת שנת 2010 בה נערך המועדון להגעת "שלושת הגדולים".
  • לברון ג'יימס (2010-2014) - ג'יימס זכה פעמיים בתואר ה-MVP של העונה הודיע על החלטתו להגיע למיאמי היט ולחבור לבוגרי "מחזור" 2003 של הדראפט, דוויין וייד וכריס בוש. בשנת 2011, הפך ג'יימס לשחקן ההיט הראשון המגיע לטריפל דאבל במשחק האולסטאר ולשני העושה זאת בהיסטוריה של ה-NBA לאחר מייקל ג'ורדן.
  • ג'מאל משבורן (1997-2000) - משבורן היה שחקן מפתח בארבעת תוארי אליפות הבית האטלנטי של ההיט.
  • אלונזו מורנינג (1995-2001, 2004-2008) - מורנינג מחזיק בכמה שיאי מועדון, כולל מספר המשחקים הרב ביותר (538), כדורים חוזרים (4807), חסימות (1625). הוא קלע 9459 נקודות במדי ההיט והחזיק בשיא הנקודות עד שדוויין וייד עבר אותו ב-14 במרץ 2009. מורנינג שיחק בחמישה משחקי אולסטאר במדי המועדון, וזכה פעמים בתואר שחקן ההגנה של העונה (1999, 2000).
  • שאקיל אוניל (2004-2008) - אוניל היה שחקן מפתח בזכייתם של ההיט באליפות המזרח פעמיים ברציפות (2005, 2006) ובזכייה באליפות ה-NBA בשנת 2006.
  • גלן רייס (1989-1995) - לאחר שקלע 13.6 נקודות בממוצע בעונת הרוקי של בהיט הוא קלע יותר מ-20 נקודות בממוצע לאורך חמש השנים הבאות שלו במועדון. במהלך הקריירה של רייס במדי ההיט הצליחה הקבוצה להעפיל פעמיים למשחקי הפלייאוף. רייס הועבר אל השארלוט הורנטס בטרייד שהביא למיאמי את אלונזו מורנינג. רייס מחזיק עד היום בשיא המועדון לנקודות במשחק בודד, 56 נקודות נגד האורלנדו מג'יק ב-15 באפריל 1995.
  • רוני סיקלי (1988-1994) - נבחר במקום התשיעי בדראפט הראשון בו השתתפו ההיט. קבע מספר רב של שיאים ראשוניים במדי המועדון. נבחר לשחקן המשתפר של שנת 1990, והיה לזוכה הראשון בתולדות ההיט בפרס אישי של ה-NBA.
  • דוויין וייד (2003-הווה) - נבחר במקום החמישי בדראפט של שנת 2003, וייד היה לשחקן אולסטאר החל משנת 2004. ההיט זכו באליפות ה-NBA בעונתו השלישית במועדון והוא נבחר ל-MVP של סדרת הגמר של שנת 2006 כשהוא הוביל את ההיט לניצחון 4-2 על הדאלאס מאבריקס. דוויין וייד הוא הקלע המוביל של ההיט בכל הזמנים עם יותר מ-13,000 נקודות ויותר מ-3,000 אסיסטים.

חברי היכל התהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרי חולצות שהוצאו לגמלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיט הוציאו לגמלאות שלושה מספרי חולצות, למרות כי רק שניים מהם הם של שחקנים ששיחקו בשורות המועדון. פאט ריילי הוציא לגמלאות את חולצה מספר 23 לכבודו של מייקל ג'ורדן במשחקו האחרון במיאמי בעונת 2002-03 כהוקרה על הקריירה שלו.‏[11] את חולצתו של אלונזו מורנינג עם המספר 33 הוציא המועדון לגמלאות ב-30 במרץ 2009, בטקס שנערך במהלך המחצית.‏[12] ב-28 באוקטובר 2009, הוצאה לגמלאות חולצתו עם המספר 10של טים הארדווי במהלך משחק הפתיחה של עונת 2009-10 מול הניו יורק ניקס.

במהלך עונת 2005-06 המועדון כיבד את חבר היכל התהילה של הפוטבול המקצועני הקווטרבאק דן מרינו על תמורתו לקבוצת הפוטבול המיאמי דולפינס העלו חולצה עם מספרו לתקרת האולם, אך מספר החולצה לא הוצא לגמלאות ושחקני המועדון עדיין יכולים להשתמש בו.

מאמנים ראשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל אורך שנות המועדון החזיקו שישה מאמנים בתפקיד המאמן הראשי של המועדון. המאמן הראשי הראשון היה רון רות'סטין, שהחזיק בתפקיד שלוש שנים. פאט ריילי, אימן את ההיט לאורך 11 עונות, והוא המאמן בעל מספר המשחקים הרב ביותר (849) בתולדות המועדון, בעל מספר הניצחונות הרב ביותר במהלך העונה הסדירה (4549, בעל מספר משחקי הפלייאוף הרב ביותר (50), וניצחונות הפלייאוף הרבים ביותר (26); סטאן ואן גנדי מחזיק באחוז הניצחונות הגבוה ביותר בתולדות המועדון (605.). ריילי הוא המאמן הראשי היחיד בתולדות ההיט שנבחר לאחד מעשרת המאמנים הגדולים בתולדות ה-NBA‏.‏[13] ריילי גם זכה בתואר מאמן העונה, לאחר שזכה בתוא בעונת 1996-97,‏[14] שזכה באליפות ה-NBA עם ההיט (2006)‏,‏[15] ושנבחר להיכל התהילה של הכדורסל, לאחר שנבחר בשנת 2008‏.‏[16] אריק ספולסטרה הוא מאמן ההיט היחיד שכל קריירת האימון שלו היא במועדון, ספולסטרה החל לאמן את הקבוצה בשנת 2008.

הישגים ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטטיסטיקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאי קריירה
קטגוריה שחקן סטטיסטיקה
משחקים דווין וייד 701
ריבאונדים יודוניס האסלם 5,230
אסיסטים דוויין וייד 4,217
חטיפות דוויין וייד 1,240
חסימות אלונזו מורנינג 1,625
סלי שדה דוויין וייד 6,137
אחוז ל-2 שאקיל אוניל 59.6 %
3 נקודות טים הארדווי 806
אחוז ל-3 ג'ייסון קאפונו 49.0 %
זריקות עונשין דוויין וייד 4,503
אחוז עונשין ג'ייסון וליאמס 88.6 %
ממוצע נקודות לברון ג'יימס 26.7
ממוצע ריבאונד רון סיקאלי 10.4
ממוצע אסיסטים שרמן דאגלס 7.9
ממוצע חטיפות דוויין וייד 1.8
ממוצע חסימות אלונזו מורנינג 2.7
טריפל דאבל לברון ג'יימס 13 (כולל 5 במשחקי הפלייאוף)
עברות אישיות אלונזו מורנינג 1,960
איבודי כדור דוויין וייד 2,418
שיאי עונה
קטגוריה שחקן סטטיסטיקה עונה
דקות משחק אנטוני מייסון 3254 2000-2001
נקודות למשחק דוויין וייד 30.2 2008-2009
כדורים חוזרים למשחק רון סיקאלי 11.8 1991–1992
אסיסטים משחק טים הארדווי 8.6 1996-1997
חטיפות למשחק דוויין וייד 2.2 2008-2009
חסימות למשחק אלונזו מורנינג 3.9 1998-1999
טריפל דאבל לברון ג'יימס 4 2011–2010

2013–2012

נקודות דוויין וייד 2386 2008-2009
כדורים חוזרים רון סיקאלי 934 1991-1992
אסיסטים טים הארדווי 695 1996-1997
חטיפות דוויין וייד 173 2008-2009
חסימות אלונזו מורנינג 294 1999-2000
סלי שדה דוויין וייד 854 2008-2009
אחוזים מהשדה שאקיל אוניל 60.1% 2004-2005
סלי 3 נקודות דמון ג'ונס 225 2004-2005
אחוז מ-3 נקודות ג'ון סאנדוולד 52.2 % 1988-1989
זריקות עונשין דוויין וייד 629 2005-2006
אחוז מהעונשין ריי אלן 88.6% 2012-2013
עברות אישיות גרנט לונג 337 1988-1989
איבודים דוויין וייד 321 2004-2005

כל הנתונים נכונים ל-5 ביוני 2014

שיאים למשחק (עונה סדירה)
קטגוריה שחקן סטטיסטיקה תאריך
נקודות לברון ג'יימס 61 3 במרץ 2014
דקות משחק גלן רייס 59 20 בנובמבר 1992
כדורים חוזרים רון סיקאלי 34 3 במרץ 1993
אסיסטים טים הארדווי 19 19 באפריל 1996
חטיפות מריו צ'למרס 9 5 בנובמבר 2008
חסימות אלונזו מורנינג 9 28 בנובמבר 2005
סלי שדה גלן רייס 20 15 באפריל 1995
סלי 3 נקודות בריאן שואו

מריו צ'למרס

10

10

8 באפריל 1993

12 בינואר 2013

קליעות עונשין דוויין וייד 23 1 בפברואר 2007
איבודי כדור דוויין וייד 12 1 בפברואר 2007
שיאים למשחק (פלייאוף)
קטגוריה שחקן סטטיסטיקה תאריך
נקודות לברון ג'יימס 49 12 במאי 2014
דקות משחק לברון ג'יימס 50:17 9 במאי 2011
כדורים חוזרים שאקיל אוניל 20 4 במאי 2006
אסיסטים דוויין וייד 15 10 במאי 2005
חטיפות לברון ג'יימס 6 15 במאי 2012
חסימות אלונזו מורנינג 9 22 באפריל 2000
סלי שדה לברון ג'יימס 19 7 ביוני 2012
סלי 3 נקודות דאמון ג'ונס 7 24 באפריל 2005
זריקות עונשין דוויין וייד 21 18 ביוני 2006
איבודים דוויין וייד 9 26 במאי 2011

פרסים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

MVP של העונה הסדירה

MVP של סדרת הגמר

MVP של משחק האולסטאר

קלע העונה

שחקן ההגנה של העונה

השחקן המשתפר של העונה

פרס ה-ESPY לשחקן הטוב ביותר

מאמן השנה

מנהל השנה

חמישיית העונה

חמישיית העונה השנייה

חמישיית העונה השלישית

חמישיית ההגנה של העונה

חמישיית ההגנה השנייה של העונה

חמישיית הרוקיז של העונה

חמישיית הרוקיז השנייה של העונה

תחרות היכולות באולסטאר

תחרות השלשות באולסטאר

תחרות ההטבעות באולסטאר

שחקני אולסטאר

מאמני אולסטאר

שחקני נבחרת ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגל נוכחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עודכן לאחרונה בתאריך - 2 באוגוסט 2014

סגל מיאמי היט
שחקנים מידע נוסף
עמדה # ארץ שם גובה תאריך לידה אוניברסיטה/מדינת מוצא
סנטר 11 Flag of the United States.svg כריס אנדרסן 2.08 מטרים 9 ביולי 1978 מכללת בלין
פורוורד-סנטר 1 Flag of the United States.svg כריס בוש 2.11 מטרים 19 במאי 1984 אוניברסיטת ג'ורג'יה טק
רכז 15 Flag of the United States.svg מריו צ'למרס 1.88 מטרים 24 במרץ 1986 אוניברסיטת קנזס
רכז 30 Flag of the United States.svg נוריס קול 1.88 מטרים 13 באוקטובר 1988 אוניברסיטת המדינה של קליבלנד
פורוורד 9 Flag of the United Kingdom.svg לואל דנג 2.06 מטרים 16 באפריל 1985 אוניברסיטת דיוק
סמול פורוורד 32 Flag of the United States.svg ג'יימס אניס 2.01 מטרים 1 ביולי 1990 אוניברסיטת לונג ביץ' סטייט
פורוורד 22 Flag of the United States.svg דני גריינג'ר 2.06 מטרים 20 באפריל 1983 אוניברסיטת ניו מקסיקו
סנטר 7 Flag of the United States.svg ג'סטין המילטון 2.13 מטרים 1 באפריל 1990 אוניברסיטת המדינה של איווה
פורוורד-סנטר 40 Flag of the United States.svg יודוניס האסלם 2.03 מטרים 9 ביוני 1980 אוניברסיטת פלורידה
פורוורד 4 Flag of the United States.svg ג'וש מקרוברטס 2.08 מטרים 28 בפברואר 1987 אוניברסיטת דיוק
רכז 13 Flag of the United States.svg שבאז נייפיר 1.85 מטרים 14 ביולי 1991 אוניברסיטת קונטיקט
גארד 3 Flag of the United States.svg דווין וייד 1.93 מטרים 17 בינואר 1982 אוניברסיטת מרקט
פורוורד -- Flag of the United States.svg שון וויליאמס 2.06 מטרים 16 בפברואר 1986 אוניברסיטת ממפיס
מאמן:

Flag of the United States.svg אריק ספולסטרה (אוניברסיטת פורטלנד)


מקרא
  • מ - מושעה
  • Cruz Roja.svg - פצוע
  • לפ - לא פעיל

סגלעסקאות אחרונות

עסקה אחרונה: 7 בפברואר 2012


חולצות שנתלו על גג האולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]