פרויקט ניקה
פרויקט ניקה (באנגלית: Nike, ביוונית: Νίκη, "ניצחון") היה פרויקט של צבא ארצות הברית, לפיתוח מערכת טילים נגד מטוסים בקו ראייה. הפרויקט שהוצע במאי 1945 על ידי מעבדות בל סיפק בשנת 1953 את מערכת הטילים המבצעית הראשונה של ארצות הברית, ניקה אייאקס. נעשה שימוש חוזר בחלק גדול מהטכנולוגיות ומערכות הטילים ששימשו לפיתוח הניקה אייאקס למספר מערכות בהמשך, שרבות מהן קיבלו את השם "ניקה" (על שם ניקה, אלת הניצחון מהמיתולוגיה היוונית). מנוע הדלק המוצק בשלב הראשון של הטיל הפך לבסיס לסוגים רבים של רקטות כולל טיל ניקה הרקולס ורקטת ניקה סמוק של נאס"א, המשמשת למחקר באטמוספירה העליונה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרויקט ניקה החל ב-1944 כאשר מחלקת המלחמה דרשה מערכת הגנה אווירית חדשה על מנת להילחם במטוסי סילון חדשים, שכן מערכות קיימות מבוססות תותחים הוכיחו במידה רבה שאינן מסוגלות להתמודד עם המהירויות והגבהים שבהם פעלו מטוסי הסילון. שתי הצעות התקבלו, מעבדות בל הציעו את פרויקט ניקה בעוד שג'נרל אלקטריק הציעו מערכת בעלת טווח ארוך יותר, מונחת מסלול התנגשות בשם פרויקט טמפר (Thumper) שבסופו של דבר סיפק את טיל ה-BOMARC.[1]
ההצעה של מעבדות בל נדרשה להתמודד עם מפציצים שטסים ב-800 קמ"ש או יותר, בגבהים של עד 60,000 רגל (20,000 מטר). במהירויות האלה, אפילו רקטה על-קולית כבר לא מהירה מספיק כדי להיות פשוט מכוונת למטרה. הטיל חייב "להוביל" את המטרה כדי להבטיח שהמטרה תיפגע לפני שיגמר לטיל הדלק. המשמעות היא שלא ניתן לעקוב אחר הטיל והמטרה באמצעות מכ"ם בודד, מה שמגדיל את מורכבות המערכת.
נעשה שימוש בשלושה מכ"מים עבור ניקה. מכ"ם החיפוש חיפש מטרה שתועבר למכ"ם מעקב אחר מטרות (TTR) לצורך מעקב. מכ"ם מעקב הטילים (MTR) עקב אחר הטיל באמצעות משדר, שכן חתימת המכ"ם של הטיל לבדה לא הספיקה. ה-MTR גם פיקד על הטיל בדרך של אפנון מיקום-פולס, הפעימות נקלטו, פוענחו ולאחר מכן הוגברו בחזרה ל-MTR על מנת לבצע עקיבה. לאחר נעילת מכ"מי המעקב, המערכת הצליחה לפעול באופן אוטומטי לאחר השיגור. המחשב השווה את כיווני שני המכ"מים, יחד עם מידע על המהירויות והמרחקים, כדי לחשב את נקודת היירוט ולנווט לשם את הטיל. מערכת זו סופקה על ידי חברת האלקטרוניקה של מעבדות בל, ווסטרן אלקטריק.
הטיל עצמו, שנבנה על ידי דאגלס, היה טיל דו-שלבי באמצעות רקטת האצה עם מנוע דלק מוצק לשלב הראשון, ודלק נוזלי לשלב השני. הטיל היה יכול להגיע למהירות מרבית של 1,600 קמ"ש, לגובה של 70,000 רגל (21 ק"מ) והיה לו טווח של 40 ק"מ. הטיל הכיל מטען יוצא דופן של שלושה חלקים, עם מטעני נפץ בשלוש נקודות לאורך הטיל כדי להבטיח פגיעה קטלנית. הטווח המוגבל של הטיל נתפס בעיני מבקריו כפגם חמור, מכיוון שלעיתים קרובות פירוש הדבר היה שהטיל היה צריך להיות ממוקם קרוב מאוד לאזור שהוא מגן עליו.
לאחר מחלוקות בין הצבא לחיל האוויר, הוקצו לחיל האוויר המערכות ארוכות הטווח במהלך 1948. הן מיזגו את המחקר לטווח-ארוך שלהם עם פרויקט טמפר, בזמן שהצבא המשיך לפתח את ניקה. במהלך 1950 הקים הצבא את פיקוד הנ"מ של הצבא (ARAACOM) על מנת להפעיל סוללות של תותחים וטילים נגד מטוסים. ARAACOM קיבל שם חדש והפך לפיקוד ההגנה האווירית של צבא ארצות הברית (USARADCOM) במהלך 1957. בשנת 1961 נקרא ARADCOM.
ניקה אייאקס[עריכת קוד מקור | עריכה]
המבחן המוצלח הראשון של ניקה היה יירוט מל"ט B-17 מבצר מעופף במהלך נובמבר 1951. החל מ-1953 נפרס הסוג הראשון של טילים מסוג ניקה אייאקס. הצבא הזמין בתחילה 1,000 טילים. הם הוצבו כדי להגן על אתרים אסטרטגיים וטקטיים בתוך ארצות הברית וכן כדי להגן על ערים ומתקנים צבאיים, כקו הגנה אחרון מפני תקיפה אווירית. הטיל הוצב לראשונה בפורט מיד, מרילנד במהלך דצמבר 1953. עוד 240 אתרי שיגור נבנו עד 1962. הם החליפו 896 תותחי נ"מ מונחי מכ"ם, שהופעלו על ידי המשמר הלאומי או הצבא כדי להגן על אתרי מפתח מסוימים. עד 1957 הוחלפו יחידות ה-AAA של הצבא הסדיר בגדודי טילים. במהלך 1958 המשמר הלאומי של הצבא החל להחליף את תותחי הנ"מ שלהם ולאמץ את מערכות אייאקס.
לכל אתר שיגור היו שלושה חלקים, מרוחקים אחד מהשני לפחות בכקילומטר. חלק אחד של כשישה דונם הכיל את מערכות המכ"ם IFC (Integrated Fire Control) לאיתור מטרות נכנסות ולכוון את הטילים (מעקב טילים), יחד עם מערכות המחשוב לתכנון היירוט. החלק השני בסביבות ארבעים דונם, כלל 1–3 מצבורים תת קרקעיים של טילים שכל אחד שירת קבוצה של ארבעה מכלולי שיגור וכללו אזור בטיחות. באתר השיגור היו צוות של 109 קצינים שניהלו את האתר ברציפות. משגר אחד היה בכוננות של 15 דקות, שניים בכוננות של 30 דקות ואחד בכוננות של שעתיים. החלק השלישי היה השטח המנהלתי, שבדרך כלל היה משותף עם ה-IFC והכיל את מטה הסוללה, מגורים, חדר האוכל, אזור מנוחה וכלי רכב. התצורה בפועל של אתרי ניקה הייתה שונה בהתאם לגאוגרפיה. במידת האפשר הוצבו האתרים בתוך בסיסים צבאיים קיימים.[2]
במהלך ראשית שנות ה-60 שודרגו סוללות ניקה אייאקס למערכת ניקה הרקולס. לטילים החדשים היה טווח גדול יותר וכוח הרס גדול יותר, כך שכמחצית מכמות הסוללות סיפקו את אותה יכולת הגנתית. סוללות הצבא הרגילות שודרגו למערכת הרקולס או הוצאו משימוש. יחידות המשמר הלאומי של הצבא המשיכו להשתמש במערכת אייאקס עד 1964, אז גם הן שדרגו להרקולס. בהמשך, יחידות הצבא הסדיר הוחלפו במשמר הלאומי כאמצעי חיסכון, שכן יחידות המשמר יכלו לחזור לבתיהם כשהם לא בתפקיד.[2]
ב-22 במאי 1958 התפוצץ טיל ניקה אייאקס בסוללה בעקבות תאונה בלאונרדו, ניו ג'רזי. כתוצאה מכך נהרגו 6 חיילים ו-4 אזרחים.[2]
ניקה הרקולס[עריכת קוד מקור | עריכה]
עוד כאשר ניקה אייאקס היה בשלב הבדיקות, החלה כבר העבודה על ניקה B, אשר נקרא בהמשך ניקה הרקולס. הטיל היה משופר מבחינת מהירות, טווח ודיוק, ויכול היה ליירט טילים בליסטיים. להרקולס היה טווח של כ-160 ק"מ, מהירות מרבית העולה על-4,800 קמ"ש וגובה מרבי של כ-150,000 רגל[3] (30 ק"מ). מבחינת הנעה הוא היה מבוסס מנוע דלק מוצק. בתחום האלקטרוניקה, הוחלפו כמה שפופרות ריק ברכיבים אמינים יותר.[2]
הייתה אפשרות להרכיב על הטיל גם ראש נפץ גרעיני על מנת לשפר את כוח ההשמדה. לראש הנפץ הגרעיני W-31 היו ארבע גרסאות בעוצמות של 2, 10, 20 ו-30 קילוטון. גרסת ה-20 קילוטון שימשה במערכת הרקולס. באתרים בארצות הברית הטיל נשא כמעט אך ורק ראש נפץ גרעיני. אתרים במדינות זרות היו בדרך כלל שילוב של ראשי נפץ בעוצמה גבוהה וראשי נפץ גרעיניים. גם בקרת האש של מערכת ניקה שופרה עם ההרקולס וכללה מצב קרקע-קרקע שנבדק בהצלחה באלסקה. שינוי המצב הושג על ידי שינוי מתג בודד בראש הנפץ מ"מתג בטוח" ל"קרקע אוויר" או "קרקע קרקע".[2]
ניקה הרקולס נפרס החל מיוני 1958, באמצעות 393 מערכות קרקע של הרקולס. עד 1960 היו 88 סוללות הרקולס ו-174 סוללות אייאקס, שהגנו על 23 אזורים ב-30 מדינות. שיא הפריסה היה ב-1963 עם 134 סוללות הרקולס לא כולל סוללות הרקולס של צבא ארצות הברית שנפרסו בגרמניה, יוון, גרינלנד, איטליה, קוריאה, אוקינאווה, טייוואן וטורקיה.[2]
ניקה זאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהמשך הפיתוח נבנה ניקה הרקולס משופר ולאחר מכן ניקה זאוס A וניקה זאוס B. הזאוס היה מיועד כנגד טילים בליסטיים בין-יבשתיים (ICBMs).[2]
הזאוס הושק לראשונה במהלך אוגוסט 1959 והציג מהירות מרבית של 12,875 קמ"ש (8,000 מייל לשעה). מערכת ניקה זאוס השתמשה ברדאר רכישת מטרות זאוס הקרקעי, שיפור משמעותי ביחס למערכת ההנחיה של ניקה הרקולס. היירוט המוצלח הראשון של ICBM על ידי זאוס היה בשנת 1962, בקווג'לין שבאיי מרשל. למרות ההתקדמות הטכנולוגית שלו, משרד ההגנה הפסיק את פיתוח זאוס ב-1963. המערכת סבלה מכמה פגמים טכניים שהאמינו שאין כדאיות כלכלית להתגבר עליהם.
ניקה-X[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניקה-X הייתה מערכת מוצעת של צבא ארצות הברית נגד טילים בליסטיים (ABM) שנועדה להגן על ערים גדולות בארצות הברית מפני התקפות ICBM של ברית המועצות. השם התייחס לבסיס הניסוי שלו, הוא נועד להיות מוחלף בשם מתאים יותר עם כניסת המערכת לייצור, אך הדבר מעולם לא קרה. הרעיון המקורי של ניקה-X הוחלף במערכת הגנה מוגבלת הרבה יותר המכונה פרויקט Sentinel שהשתמשה בחלק מאותו ציוד.
ניקה-X אמור היה להיות המענה לכישלון של מערכת ניקה זאוס הקודמת. זאוס תוכנן להתמודד עם כמה עשרות ICBMs סובייטיים בשנות ה-50, ותכונה זו תהיה חסרת תועלת במידה רבה באמצע שנות ה-60, כאשר הוא יאלץ להתמודד מול מאות טילי ICBM. על פי חישובים למתקפה של ארבעה טילי ICBMs בלבד יהיה סיכוי של 90% לפגוע בבסיס זאוס, שכן המכ"מים שלהם יכולים לעקוב רק אחר כמה ראשי נפץ בו-זמנית. גרוע מכך, התוקף יכול להשתמש במחזירי מכ"ם או פיצוצים גרעיניים בגובה רב כדי להסוות את ראשי הנפץ עד שהם יהיו קרובים מדי לתקיפה, מה שהופך את הסבירות להצלחה של מתקפה של ראש נפץ בודד לגבוהה.
ניקה-X עוצב במטרה לתת מענה לחששות הללו על ידי ביסוס מערכת ההגנה על טיל מהיר מאוד וקצר טווח המכונה ספרינט. ניקה-X השתמש גם במערכת מכ"ם חדשה שיכולה לעקוב אחר מאות מטרות בו-זמנית, ולאפשר שיגור של ספרינטים רבים. הדבר דרש שיגור של עשרות טילי אויב במטרה להעמיס על המערכת. בפיתוח ניקה-X נשקל לשמור על טיל זאוס לטווח ארוך יותר, ומאוחר יותר פותחה גרסת טווח מורחב הידועה בשם ספרטן LIM-49. הוא מילא תפקיד משני במערכת ניקה-X, המיועדת בעיקר לשימוש באזורים שאינם מוגנים בספרינט.
ניקה-X דרש לפחות טיל יירוט אחד כדי לתקוף כל ראש נפץ נכנס. ככל שצי הטילים של ברית המועצות גדלו, העלות של יישום ניקה-X גדלה גם כן. מספר מחקרים שבוצעו בין השנים 1965 ו-1967 בחנו מגוון תרחישים בחיפוש אחר אפשרויות בעלות נמוכה יותר. עלו מספר רעיונות, ביניהם הרעיון I-67 שבו הוצע לבנות הגנה קלת משקל נגד התקפות מוגבלות מאוד. כאשר הסינים פוצצו את פצצת המימן הראשונה שלהם ב-1967, I-67 הועלה כהגנה מפני מתקפה סינית, ומערכת זו הפכה ל-Sentinel באוקטובר. הפיתוח של ניקה-X, בצורתו המקורית, הסתיים.
יציאה משירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפיתוח הסובייטי של טילים בליסטיים בין-יבשתיים הוריד את ערכה של מערכת ההגנה האווירית ניקה שייעודה המקורי היה כמערכת נגד מטוסים. החל מ-1965 בערך, צומצם מספר הסוללות של ניקה.
משנת 1962 בוצעו כמה עבודות בקנה מידה קטן לשימוש בניקה זאוס כנשק נגד לוויינים עד שבשנת 1966 הפרויקט בוטל לטובת תוכנית 437 מבוססת תור. בסופו של דבר, אף אחד מהפיתוחים לא נכנס לשירות. עם זאת, מערכת ניקה זאוס הפגינה יכולת נגד טילים בליסטיים במהלך שנות ה-60 המוקדמות.
טיל ניקה הרקולס נכלל בדיונים של סאל"ט בתור טיל נגד טילים. בעקבות האמנה שנחתמה במהלך 1972, והפחתה נוספת בתקציב, כמעט כל אתרי ניקה בארצות הברית הושבתו עד אפריל 1974. חלק מהיחידות נשארו פעילות עד לשלב מאוחר יותר של אותו עשור בתפקיד הגנה אווירית חופית.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרויקט ניקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)