MIM-23 הוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טיל הוק MIM-23A / 23B
טעינת טילי הוק לכן השיגור(או הורדה)
ייעוד יירוט כלי טיס
יצרן תאגיד ריית'און, ארצות הברית
כוח הנעה מנוע רקטי של דלק מוצק
אורך 5.03 / 5.08 מטרים
קוטר 37 סנטימטרים
משקל 635 / 584 ק"ג
טווח 40 / 25 ק"מ
גובה מקסימלי PAR : 17.7 ק"מ / CWAR : 13.3 ק"מ
מהירות 2.5 מאך
מערכת הנחייה ביות חצי אקטיבי על ידי מכ"ם
ראש חץ קרבי 74 / 54 ק"ג
פתיחה באש אוטומטית, חצי אוטומטית או ידנית
מס' טילים 18 טילים מוכנים על כני שיגור לסוללה
גילוי מטרה מכ"ם רציף CWAR, פולסים PAR
זיהוי מטרה זיהוי עמית-טורף IFF , אופטי פסיבי TV
מעקב אחרי מטרה מכ"ם מאיר רב עצמה HPIR, אופטי פסיבי TV
קצב אש 1 טיל כל שלוש שניות (מכל כן שיגור).
חיישנים מבוססי מכ"ם: High-Powered Illuminator Radar (HPIR), Continuous wave acquisition radar (CWAR). Pulse Acquisition Radar (PAR) and passive optical scan
כניסה לשירות ארצות הברית: 1959
ישראל: 1965
מחיר סוללה כ 25 מיליון דולר, כולל מכ"ם, משגר וטילים

MIM-23 Hawk (ראשי תיבות של: Homing All the Way Killer) היא מערכת הגנה אווירית של טילי קרקע-אוויר חצי אקטיביים ליירוט כלי טיס בטווחים בינוניים, בגובה נמוך עד בינוני, מתוצרת חברת "ריית'און" בארצות הברית.

טיל ההוק הוא "טיל חצי אקטיבי" והוא עוקב אחר המטרה ומנווט את עצמו אליה באמצעות החזר אותות של המכ"ם הקרקעי ש"מאיר" אותה מהקרקע. הטיל מפוצץ עצמו כאשר עוצמת החזר שידור המכ"ם פוחתת (פיצוץ בחליפה על פני המטרה) או לחלופין כשהטיל מתנגש במטרה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח ההוק החל בצבא ארצות הברית בשנת 1952, הניסוי הראשון בטיל נערך ביוני 1956, פיתוח המערכת הושלם בשנת 1957 והיא הופעלה לראשונה בצבא ארצות הברית באוגוסט 1959. המערכת נפרשה בתנאי שדה על ידי חיל הנחתים האמריקאי בשנת 1960.

המערכת נרכשה על ידי רוב מדינות נאט"ו, יפן, איראן (טרם המהפכה האסלאמית) ומדינות נוספות ובהן ישראל החל משנת 1965.

במרוצת שנות פעילותו הארוכות, החל משנות השבעים עברה מערכת ההוק שדרוגים ושיפורים רבים.

המערכת הראשונה שנכנסה לשימוש מבצעי בארץ הייתה PIP1 ונקראה בארץ "בסיסי".מערכת זו כללה בין היתר מכ"ם OMNI (רב כיווני) שהתממשק עם מכ"ם הפולסים PAR. המערכת השנייה היוותה שיפור מזערי של הPIP1 ונקראה בארץ "משופר", כאשר בה שופרו מחשב הסוללה (ICC) ומכ"ם הOMNI הותקן על אנטנת המכ"ם של הPAR (ולא בנפרד ממנו). מערכת ה PIP2 היוותה שיפור משמעותי, כאשר מכ"ם ה(ROR (Range Only Radar ירד מסד"כ הסוללות לאור השיפור במכ"ם הPAR ובמכ"מ הנעילה והעקיבה , הHPIR (שעד אז לא הייתה לו מערכת אמידת מרחק עצמאית והוא הסתמך על נתוני הROR). בסוף שנות ה-90 הוכנסה מערכת הPIP3, שכללה הכנסת מרכז בקרה אחיד הBCP שהחליף את מחשב הסוללה (הICC) ואת מרכז הבקרה הBCC. בנוסף, מכ"ם הPAR נגרע לאור התממשקות הסוללה עם מערכת היהלום ומערכת הHPIR שופרה לכדי יכולת להעסיק מספר מטרות בעת ובעונה אחת, כאשר כל פלגה יכולה להעסיק עד 3 מטרות במקביל (סוללה בעלת 2 פלגות יכולה להעסיק 6 מטרות, במקום 2 מטרות בPIP2).

ההוק בחיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע המדיני לאספקת טילי ההוק לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-50 של המאה ה-20 החל מרוץ חימוש בין ישראל ומצרים. ישראל הצטיידה בנשק צרפתי ומצרים ביצעה בשנת 1955 את עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית. מלחמת סיני בשנת 1956 אף האיצה את תהליך המרוץ.

ב־5 ביולי 1961 שיגרה ישראל את הרקטה "שביט 2", רקטה ראשונה מסוג זה מתוצרתה. שיגור הרקטה גרם לסערה במדינות ערב, ולהאצתו של מרוץ חימוש אזורי.

כשנה לאחר מכן, ב-23 ביולי 1962 טענה מצרים כי שיגרה בהצלחה טילי קרקע-קרקע בשם אל-קאהר מתוצרתה ונשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר הכריז שהטילים מסוגלים להגיע "דרומית לביירות" (רק לאחר מספר שנים נודע כי הטיל פרימיטיבי ואינו יעיל).

באוגוסט 1962 הודיע נשיא ארצות הברית, ג'ון קנדי באיגרת לראש ממשלת ישראל על ההחלטה לספק לישראל סוללות טילים להגנה אווירית מסוג הוק‏[1].

ב־2 בספטמבר 1962 הודיעה ארצות הברית רשמית ופומבית על החלטתה לספק טילי הוק לישראל והדגש היה לאספקת טילים לצורך הגנה. בקריקטורה של דוש בעיתון מעריב נראה ה"דוד" קנדי מעשן סיגר בדמות טיל המכבד את הילד שרוליק (ישראל) בארטיק "האוק", ברקע נראה נאצר המעשן טיל התקפה משלו. אספקת טילי ההוק לישראל סימנה את תחילתו של עידן הצטיידות צה"ל בנשק אמריקאי.

הפעלת ההוק בחיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טילי הוק על משגר נייד אלפא במוזיאון חיל האוויר.

מערכת ההוק נקלטה בחיל האוויר בשנת 1965 וקיבלה את הכינוי "שנהב". לשם קליטתם הוקמה בחיל "יחידת טילי קרקע אוויר" בקיצור יטק"א. עם הקמתו של מערך הנ"מ בחיל האוויר הישראלי בשנת 1970 שולבו יחידות ההוק במערך זה ושמן שונה ל"יחידת טילי נ"מ" ובקיצור יטנ"מ.

הירי הקרבי הראשון של טיל הוק בעולם והפלה ראשונה שלו התרחשה ביום הראשון של מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967 כאשר מטוס אוראגן ישראלי פגוע טס לכוון הקריה למחקר גרעיני בדימונה. הטייס הפגוע יורם הרפז לא הזדהה והופל על ידי סוללת טילי הוק שהגנה על הקריה למחקר גרעיני ‏‏‏[2].

במשך השנים הפילו סוללות ההוק 36 מטוסים ומסוקים במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת שלום הגליל. מערך ה"הוק" הישראלי מחזיק בשני תארים; בינואר 1967 בוצע בישראל הירי המבצעי הראשון של טיל הוק בעולם, כאשר טיל הוק שוגר טיל לעבר מטוס מיג-21 סורי. הטיל לא פגע במטרתו. במאי 1969 הושגה ההפלה העולמית הראשונה של טיל ההוק, עם הפלתו של מטוס מיג-21 מצרי.

שיא עולמי נוסף היה ב 6/10/1973: כאשר סוללת הוק שהוצבה בראס סודר שבסיני (מיחידה 139) הפילה שני מסוקי מי8. הפלת המסוקים הראשונה בעולם של טילי הוק הפתיעה את מהנדסי ריית'און (יצרני ה"הוק") שכן על פי תכנונו, ה"הוק" לא יועד לכך. מהירותו הנמוכה של המסוק מונעת נעילה של מכ"ם ההארה עליו ומפעיל המכ"ם, בכושר המצאה ישראלי טיפוסי, העביר את המכ"ם למצב ידני וננעל על להבי המסוק ובכך כיוון את הטיל למטרתו והשיג את ההפלה. הנוהל הוכנס לספר הנהלים של מערכי הנ"מ בארץ ובעולם.

כחודש וחצי לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים הציתה סוללת טילי הוק אש בבאר נפט בשדה נפט ימי באבו רודס שבסיני. הרקע לכך הייתה כוננות גבוהה לקראת תקיפה של מסוקים מצריים עם לוחמי קומנדו שהיו באזור. מכ"ם המעקב של הסוללה ננעל בטעות על מניפה של גנרטור בשדה הנפט שהיה בים, מאחר שמכשירי הסוללה הראו נתונים הדומים למסוק, נורה טיל על באר הנפט, הירי גרם לשריפה בבאר הנפט שבערה גם לאחר סיום המלחמה.

הפלת מיג 25 סורי במלחמת של"ג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיצומה של מלחמת לבנון ביצעו הסורים גיחות צילום באמצעות מטוס מיג-25 שטס מעל דרום לבנון בגובה רב של 70 אלף רגל במהירות של 2.5 מאך. עקב הגובה הרב והמהירות הגבוהה, ניסיונות ליירוטו באמצעות מטוסי קרב לא צלחו. במטה חיל האוויר החליטו לנסות להפיל את המטוס באמצעות מערכת ההוק, חרף העובדה שהמיג-25 טס בגובה גדול ב-15 אלף רגל מטווח הירי המרבי של ההוק, שהוא 55 אלף רגל. בחודש אוגוסט יצא לדרך המבצע להפלת המיג-25 שקיבל את שם הקוד "גוזל". סוללות ההוק נפרסו בג'בל ברוך והמתינו לו. ב-12 באוגוסט הוא הופיע שוב אך מכ"ם ההוק לא הצליח לנעול עליו. סמ"ר פיני שפטר, טכנאי במילואים באחת הסוללות, יזם שינוי במערכת שנועד להגדיל את טווח הירי שלה. שפטר בנה התקן שאיפשר נעילה על מטוס, בגובה רב ובמהירות גבוהה. ההתקן שולב במערכת הבקרה של הסוללה, שתפקידה לנעול על המטרה. נתון הגובה הוזן למערכת באמצעות ידית מכנית. שבוע לאחר ההתקנה, נוסתה המערכת עם הרכיב החדש, התקבלה נעילה אך לא התקיימו תנאים שאיפשרו ביצוע של ירי. ב-31 באוגוסט, סמוך לשעה 7:25 בבוקר, שוב נצפה המיג-25 בשמי הצפון. עם קבלת הידיעה נכנסו בסוללת ההוק לכוננות. הבקרים של הסוללה קיבלו את נתוני הטיסה של המיג, הצליחו לנעול על המטוס בעזרת ההתקן של שפטר ושיגרו שני טילי הוק לעבר המיג. המיג נפגע והחל לאבד גובה, זוג מטוסי F-15 מטייסת 106 שהמתינו לפגיעה, שיגרו לעברו טילים נוספים. המטוס נפל ליד ג'וניה מצפון לביירות. לאחר ההפלה נמנעו הסורים מביצוע גיחות צילום נוספות באמצעות המיג-25 באזור זה עד סוף המלחמה. השינוי המוצלח הוכנס לבסוף לכל סוללות ההוק. ראש להק ציוד, תא"ל יצחק גבע, ציין את תפקודו של שפטר כ"ביצוע למופת". מאוחר יותר קיבל על כך גם את פרס חיל האוויר.‏[3]

במערך ההגנה האווירית הישראלי משלימה מערכת ההוק במשימותיה את מערכת טילי הפטריוט. במרוצת השנים הוכנסו שיפורים אמריקאים בטילים ובמכשירי הבקרה, ועקב כך שודרגו גם כל מערכות ההוק גם בישראל. שיפורים טכניים רבים נוספים והתאמות לצורכי חיל האוויר בוצעו בישראל.

ההוק מוצג במצעד יום העצמאות בתל אביב, 1965

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תאריכים ומידע על הרקע המדיני לאספקת טילי ההוק לישראל נלקחו מרשימה כרונולוגית - ציוני דרך ביחסי ישראל-ערב מהסכמי שביתת-הנשק עד היום, עמ' 77 עד 87 בשלום רוזנפלד, שמואל גילאי (עורכים) ידען מעריב תשכ"ד, הוצאת מעריב, ערה"ש תשכ"ד (ספטמבר 1963)
  2. ^ ‏נועם גוטמן, ‏מאז ועד הוק, באתר חיל האוויר הישראלי, ביטאון חיל האוויר, גיליון 162, אפריל 2005. ראו בפרק הפלות ראשונות
  3. ^ יואב רוזן, ‏ה"גוזל" הופל מ-70 אלף רגל, באתר חיל האוויר הישראלי, 1 בדצמבר 2000