טיל קרקע-אוויר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המונח טיל קרקע-אווירראשי תיבות: טק"א; באנגלית: Surface to Air Missile ובראשי תיבות SAM) מתייחס למערכות טילים המיועדות להגנה מפני מטוסים, על ידי שיגור טילים לעברם על ידי כוחות קרקעיים.

טיל SA-2

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיל נגד מטוסים (נ"מ) נולד כתוצאה מאילוצים היסטוריים שנוצרו בשל שיפור מתמיד במערך המוטס. במהלך מלחמת העולם השנייה, הנשק שהיה בשימוש על מנת להפיל כלי טיס מן הקרקע היו תותחים. באותה העת, מעבר לכך שלא הייתה טכנולוגיית הטילים זמינה מספיק, גם לא היה צורך בה, כיוון שהתותחים גברו על מהירות המטוסים ומיגונם. המצב השתנה לאחר המלחמה כאשר התחיל עידן הסילון, מטוסים החלו משתנים ומשתפרים ביכולותיהם, רום הטיסה עלה, המהירות גברה מאוד וגם הטווח. עקב כך נולד הכורח להמציא מערכת חדשה שתוכל להתמודד עם מטוסים אשר התותחים כבר מתקשים להילחם בו. כבר במלחמת העולם השנייה ניסו מדענים גרמנים לייצר כלי טיס מונחי רדיו שיוכלו לפגוע במטרות אוויריות. עם השיפור בכלי הטיס במסגרת מרוץ החימוש של המלחמה הקרה, במקביל לעליית ביכולות של מטוסי הקרב וההפצצה, היו עליות גם ביכולותיהם של טילי הנ"מ וכיום יש יכולות למערכות מסוימות להפיל אף רקטות וטילי קרקע-קרקע.

דוקטרינות הפעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידת טק"א יכולה להיות מופעלת בצורות שונות, אך יש כמה שיטות מקובלות להפעלתן:

  • הגנה מלאה – מדינות אשר מעריכות את כוחו האווירי של האויב בצורה גבוהה ומאידך מעריכות את יכולתן זו ברמה נמוכה, ישקיעו משאבים בהקמת קו נ"מ נייח על הגבולות המאוימים והוא מהווה את הכוח העיקרי להשגת עליונות אווירית. גישה כזו אימצו מדינות ערב בעבר, במיוחד בשנות ה-70 בתקופת מלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.
  • הגנה חלקית – באופן הפוך מהשיטה הראשונה, מדינות אשר מעריכות ברמה גבוהה את יכולותיהן האוויריות לעומת אויביהן, יפעילו כוחות נ"מ ברמה פחותה כאשר אלו אמורים לשמש כוח זמין לזמן הקצר שבין הופעת האיום לבין הגעת הכוחות המוטסים. דוקטרינה זו מאומצת על ידי צה"ל, אשר מערך הנ"מ בו מצומצם לעומת מערך המטוסים הגדול.
  • הגנה אזורית – כיום, בעידן בו האיום לא נובע רק מחדירה של כלי טיס מאוישים, אלא גם מטילי קרקע-קרקע, רקטות או חימוש מונחה אחר, נולדו מערכות יירוט שנועדו להגן על סביבתן והן מהוות "חגורות הגנה" לאותם אזורים מאוימים. מערכות כמו חץ 2 וכיפת ברזל, ליירוט רקטות וטילים פועלות בצורה זו.

טקטיקת ההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנה ניידת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות מערכות טילי נ"מ ניידות, שתפקידן לשמש כחגורת הגנה צרה על מתקנים אסטרטגיים כמו מבני שלטון, מפקדות, שדות תעופה או מתקני גרעין. מערכות מסוג זה מיוצרות גם במערב וגם במזרח ואליהן משתייכים טילי הכתף וטילים גדולים יותר הניצבים על משגרים ניידים.

מאפייני מערכת מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם כאשר מדברים על טילי כתף כמו FIM-92 סטינגר או 9K32 סטרלה-2 וגם כאשר מדברים על טילים גדולים יותר דוגמת ה-MIM-72 צ'פרל או ה-SA-9, עיקרון הפעלתם הוא שיש מכ"ם עקיבה (לאו דווקא ייעודי של המערכת) שמטרתו לחפש את כלי הטיס. המכ"ם מעביר בקשר את המיקום (הכיוון והמרחק) של כלי הטיס והסוללות פונות לסריקה ויירוט. בסוללות חדישות יותר שנבנו בשנות ה-90 יש אפשרות למכ"ם הגילוי להזין נתונים למערכת השיגור של הטילים ובתוכה למכ"ם העקיבה וכך נפתר הצורך בדיווחי קשר והמידע זורם באופן אלקטרוני. בכך, מערכות הנ"מ הקטנות כמעט שלא מאבדות מניידותן, אך מעלות את כושר היירוט שלהן.

פריסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרה של טילי כתף יש שתי אפשרויות, האחת היא שחיילים יישאו על גבם טילים ויתקדמו עם הכוחות הלוחמים (כמו שריון וחי"ר), או שירכיבו מעין סוללה שמטרתה להגן למשל על מתקן אסטרטגי מסוים או גבול סטטי.

הגנה נייחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנה נייחת נגד מטוסים נעשית בדרך כלל כשמירה על קווים ארוכים יחסית ולא על מתקנים קטנים. למערכות הנ"מ הגדולות יש טווח גדול בדרך כלל והן לא מתניידות בקלות, למרות שיש שיפור כל הזמן גם בתחום זה. אל קבוצה זו משתייכות מערכות כמו MIM-104 פטריוט ו-MIM-23 Hawk האמריקאיות או S-300 הרוסית. בשנים האחרונות הפכו מערכות הנ"מ הגדולות לניידות יותר ואף מסוגלות לדלג בין אתרי שיגור ולהתמקם באתר חדש בזמן קצר יחסית, אך עדיין המערכות הקומפקטיות המשתייכות לקטגוריה הקודמת ניידות הרבה יותר.

מאפייני מערכת מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל מערכת טילי קרקע אוויר מסיבית, בין אם היא ממוקמת על משגרים ניידים, קבועים או ימיים (המשוגרים מפלטפורמות של אוניות), יש כמה מאפיינים בסיסיים משותפים:

  • מכ"ם גילוי ועקיבה – לעתים מחולקים לשני מכ"מים שונים כמו במערכת ההוק או ביחידה אחת כמו אצל הפטריוט. המכ"מים שולחים אותות לחלל האוויר, וכאשר האותות נתקלים בעצם הם חוזרים למכ"ם ומראים לו היכן כלי הטיס נמצא, לאיזה כיוון הוא טס ואת מהירותו.
  • קרון או חדר בקרה – לכל מערכת יירוט מתקדמת יש מרכז בקרה שבו יושבים המפעילים ומפקחים על פעילות המערכת, הם גם אלו שיכולים לשגר טיל על איום מתקרב.
  • משגר – על מתקן זה מוצבים הטילים, המשגר מקושר בצורה כלשהי (חוטית או אל חוטית) למרכז הבקרה כאשר המרכז מעביר לו פקודות שיגור, צידוד או הגבהה.
  • טיל – הטילים של מערכות היירוט הגדולות שונים מאוד מהטילים של המערכות הניידות, הטילים גדולים יותר, בעלי מהירות גבוהה יותר, טווח ורום טיסה גדולים יותר וראש קרב גדול יותר. בנוסף, הטילים מצוידים בראש ביות מונחה מכ"ם בטיל עצמו, דבר שאומנם מייקר את הטיל אך הופך אותו ליעיל ומדויק הרבה יותר.

פריסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכות יירוט גדולות יהיו מחולקות בדרך כלל לסוללות כאשר בכל סוללה יש מספר משגרים. הסוללות יהוו חלק מגדוד נ"מ שיכיל 3-4 סוללות ואשר במערכות נ"מ מסוימות, לאותו הגדוד יהיה מרכז בקרה גדודי. במקרה בו לצבא יש כוחות נ"מ גדולים, אפשרי שיחידות יתאגדו לחטיבה ואף לדיוויזיה (כפי שהיה למשל במצרים בראשית שנות ה-70).

טילים נגד טילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשני העשורים האחרונים ישנה התעסקות מואצת בבנייה ופיתוח של מערכות ליירוט כלי טיס שאינם מטוסים, כמו טילים ורקטות. הסיבה שטילי נ"מ קונבנציונלים מתקשים בהפלת טילים, היא משום ששטח החיתוך המכ"מי של הטילים הוא קטן יחסית, מה שמקשה על גילויים ובנוסף מהירויותיהם גבוהות הרבה משל מטוסים וטילי הנ"מ הרגילים לא מיועדים להתמודד מול איום כזה. כבר בשנות ה-80 הגה נשיא ארצות הברית רונלד רייגן את הרעיון של מלחמת הכוכבים, אשר לפיו, ארצות הברית וברית המועצות יפתחו טילים שיוכלו ליירט טילים גרעיניים בין-יבשתיים. בפועל עד 2007, לא היו לשתי המעצמות, לא לארצות הברית ובטח לא לרוסיה (ברית המועצות התפרקה שני עשורים קודם לכן) מערכות יעילות ליירוט טילים. ישראל הייתה המדינה היחידה שכבר משנת 2003 הפעילה כוח סדיר ליירוט טילים במסגרת מערכת החץ.

העשור הראשון של המאה ה-21 התאפיין בצמיחה מהירה ומשמעותית של כוחות ההגנה האווירית מפני טילים, הדבר התרחש בארצות הברית מההבנה שיותר קל לאויביה להשתמש בנשק תלול מסלול (רקטות, טילים) מאשר בשריון או במטוסים. בעקבות האיום הגרעיני הגובר ממדינות "סוררות" כמו קוריאה הצפונית או איראן, החליטה ארצות הברית ב-2002 לבטל את האמנה על איסור הייצור של טילים נגד טילים (ABM TREATY), דוגמאות למערכות יירוט: הגנה מרחבית בגובה רב מערכת יירוט הטילים סטאנדרד 3. מערכת החץ פיתוח ישראלי במימון אמריקאי-ישראלי כיום מערכת החץ היא מבצעית וכעת מפותח החץ 3 שאחת מתכונותיו היא יירוט טילים גרעיניים

טילים נגד רקטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבת האיום הגובר על ישראל שמתבטא בשיגורי רקטות קצרות טווח מרצועת עזה ובשיגורי רקטות קצרות וארוכות טווח מגבול לבנון, החליטה ממשלת ישראל לייצר מענה לבעיה ונולדו שלוש מערכות נשק. כיפת ברזל שהינה מערכת יירוט רקטות קצרות טווח, מערכת שרביט קסמים שמטרתה להפיל רקטות שמשוגרות לטווחים בינוניים ומערכת חץ שמטרתה ליירט רקטות לטווח ארוך.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]