פרנסואז ז'ילו
 | |
| פרנסואז ז'ילו ב-2013 | |
| לידה |
26 בנובמבר 1921 ניי-סיר-סן, צרפת |
|---|---|
| פטירה |
6 ביוני 2023 (בגיל 101) ניו יורק, ארצות הברית |
| שם לידה |
Marie-Françoise Gilot  |
| מקום לימודים |
|
| תחום יצירה | ציור |
| הושפעה על ידי | פבלו פיקאסו |
| פרסים והוקרה | אות לגיון הכבוד |
| בן או בת זוג |
Luc Simon (1955–1962) יונה סאלק (1970–23 ביוני 1995) פבלו פיקאסו (1943–1953) |
| צאצאים | 3 |
| http://www.francoisegilot.com | |
  | |
פרנסואז ז'ילו (בצרפתית: Françoise Gilot; 26 בנובמבר 1921 – 6 ביוני 2023) הייתה ציירת וסופרת צרפתייה, בת הזוג של פבלו פיקאסו ואם שניים מילדיו. ב-1964 פרסמה ספר זיכרונות בשם "החיים עם פיקאסו" על חייה המשותפים עם האמן.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולדה בניי-סיר-סן שבצרפת. אביה היה איש עסקים ואגרונום, ואמה הייתה אמנית. בילדותה למדה אמנות אצל המורה לאמנות של אמה. למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג' ובמכון הבריטי בפריז (מכון אוניברסיטת לונדון בפריז).[1] ב-1938 סיימה לימודי תואר ראשון בפילוסופיה בסורבון וב-1939 תואר באנגלית באוניברסיטת קיימברידג'. היא הפכה לאמנית וחברה לבוהמה בפריז, בניגוד לדרישתו של אביה שתלמד משפטים. תערוכת הציורים הראשונה שלה נערכה בפריז ב-1943.[2]
בגיל 21 פגשה ז'ילו את פיקאסו, שהיה אז בן 61, אמן רב מוניטין.[3] באותה תקופה החלה להתפרסם כציירת ועבודותיה נמכרו.[4] פיקאסו שיכנע את ז'ילו לחלוק עמו את ביתו בפריז, הקצה לה סטודיו משלה ועודד אותה לצייר.[5] ב-1946 היא עברה לגור איתו, והקשר ביניהם נמשך כ-10 שנים שבהם שימשה לו מוזה. בשנים אלה היא עזרה בניהול הסטודיו שלו במקביל להתפתחותה כאמנית. בממואר שלה כתבה ז'ילו שפיקאסו הפגין כלפיה עדינות רבה, אך גם חשף אותה להתעללות הרגשית.
לפיקאסו ולז'ילו נולדו שני ילדים משותפים. בנם קלוד נולד ב-1947, ובתם פאלומה, נולדה ב-1949.[3] ב-1953 נפרדה מפיקאסו. פיקאסו היה מופתע מצעדה ואף אמר לה כי "אף אחת לא עוזבת את פיקאסו".[6] בעקבות כך הוא ניסה לחבל בקריירה שלה והמליץ לגלריות עימן היה בקשר לא לקנות את יצירותיה, וכן נישל את ילדיהם המשותפים מצוואתו.[7]
ב-1964 פרסמה ז'ילו את הספר "החיים עם פיקאסו" (יחד עם מבקר האמנות קרלטון לייק). אף על פי שפיקאסו פעל נגד פרסומו, הספר היה רב-מכר, ונמכרו למעלה ממיליון עותקים שלו בעשרות שפות.[8] רווחי הספר סייעו לקלוד ופלומה לנהל הליכים משפטיים כדי להפוך ליורשים החוקיים של פיקאסו.[9]
עבודתה של ז'ילו[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיקאסו השפיע על עבודתה של ז'ילו כציירת קוביסטית, ובמקביל היא פיתחה סגנון משלה. בעבודתה היא נמנעה מהצורות הזוויתיות שבהן השתמש לפעמים פיקאסו, ובמקומן היא השתמשה בדמויות אורגניות.
במשך השנים גדל המוניטין שלה כאמנית ובשנת 2021 נמכר הציור שלה "Paloma à la Guitare", דיוקן של בתה משנת 1965, ב-1.3 מיליון דולר בסותביס בלונדון – פי שבעה מההערכה הגבוהה שניתנה לו. בכריסטיס הונג קונג נמכר הציור "Living Forest" ב-1.3 מיליון דולר.[5] נכון לינואר 2022 עבודותיה מוצגות במספר מוזיאונים מובילים, כולל מוזיאון המטרופוליטן לאמנות והמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ומרכז ז'ורז' פומפידו בפריז.[10] תערוכות של עבודותיה נפתחו בסוף 2021 גם במוזיאונים בבודפשט ובניו אורלינס.
בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 עיצבה ז'ילו תלבושות, תפאורות במה ומסכות להפקות במוזיאון גוגנהיים בניו יורק.[11]. בשנת 1973 מונתה למנהלת האמנותית של כתב העת "וירג'יניה וולף". ב-1976 היא הצטרפה למועצת המנהלים של המחלקה לאמנויות יפות באוניברסיטת דרום קליפורניה, שם לימדה קורסי קיץ השתתפה בפעילויות נוספות.[12][1]
באוגוסט 2018 הוציאה ז'ילו שלושה ספרי סקיצות, שתיעדו את המסעות שעשתה בוונציה, בהודו ובסנגל.
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין 1943 ל-1953 הייתה ז'ילו בת הזוג והמוזה של פבלו פיקאסו. נולדו להם שני ילדים, קלוד ב-1947 ופאלומה ב-1949.
ז'ילו נישאה לאמן לוק סימון בשנת 1955, בתם אורליה נולדה בשנה שלאחר מכן, ובני הזוג התגרשו בשנת 1962.[13]
בשנת 1969 הכירה את ממציא החיסון נגד מחלת שיתוק ילדים, האמריקאי יונה סאלק. השניים נישאו ב-1970 בפריז[1] וחיו יחד עד מותו של סאלק ב-1995.
בשנת 2010 זכתה בתואר קצין לגיון הכבוד, אות הכבוד לאמנויות הגבוה ביותר של ממשלת צרפת.[14]
ז'ילו מתה בבית חולים בניו יורק בגיל 101, לאחר שסבלה ממחלות לב וריאות.[12]
בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
נטשה מקלהון גילמה אותה בסרט "אהבותיו של פיקסו" משנת 1996,[15] וקלמנס פוסי גילמה אותה בעונת 2018 של הסדרה "גאונים" שהתמקדה בפיקאסו.[16]
ספרים שפרסמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרנסואז ז'ילו וקרלטון לייק, החיים עם פיקאסו, מקגרו-היל, 1964; Anchor Books/Doubleday, 1989
- פרנסואז ז'ילו, Le regard et son Masque, פריז: קלמן-לוי, 1975
- פרנסואז ז'ילו, ממשק: הצייר והמסכה, עיתונות באוניברסיטת קליפורניה, פרזנו, 1983
- ברברה הסקל, פרנסואז ז'ילו: מסע אמן 1943–1987, אוניברסיטת קליפורניה, 1987, ליטל בראון, 1989.
- פרנסואז ז'ילו, מאטיס ופיקאסו: ידידות באמנות, דאבלדיי 1990, ניו יורק
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרנסואז ז'ילו, מל יוקום, "פרנסואז ז'ילו: מונוגרפיה 1940–2000", אקטוס, 2000, מסת"ב 978-2-940033-36-2
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של פרנסואז ז'ילו
פרנסואז ז'ילו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- פרנסואז ז'ילו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- Françoise Gilot: Studio visit, Tate Shots, 19 December 2013
- "Picasso and Francoise Gilot: Paris-Vallauris, 1943–1953", Charlie Rose, 17 May 2012
- "An hour with French painter Francoise Gilot", Charlie Rose, 13 February 1998
- Françoise Gilot Collection at the Harry Ransom Center
- Francoise Gilot
- Françoise Gilot on artnet
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 "Françoise Gilot". francoisegilot.com. אורכב מ-המקור ב-2 ביולי 2014. נבדק ב-28 בנובמבר 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Françoise Gilot". Bauerart.com. נבדק ב-27 ביוני 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Gilot, Francoise and Kunstsammlungen Chemnitz. Francoise Gilot: Painting – Malerei. Germany: Kerber Verlag, 2003.
- ^ Doyle, Sady (23 בינואר 2014). "Bertolucci Wasn't the First Man to Abuse a Woman and Call It Art and He Won't Be the Last". Elle.com. ארכיון מ-9 בדצמבר 2016. נבדק ב-9 בדצמבר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2
הניו יורק טיימס, לא רק המוזה של פיקאסו: פרנסואז ז'ילו היא "איט גירל" בת 100, באתר הארץ, 9 בפברואר 2022
- ^ שלומית פניג-אורן, הנשים של פיקאסו, באתר so-art, 2 במרץ 2021
- ^ הארץ, הציירת פרנסואז ז'ילו מתה בגיל 101, באתר הארץ, 7 ביוני 2023
- ^ "a book review by Michael Thomas Barry: Life with Picasso (New York Review Books Classics)". www.nyjournalofbooks.com.
- ^ Hawley, Janet, 2011. "Pablo was the greatest love of my life ... I left before I was destroyed", Good Weekend, Sydney Morning Herald, 23 July, pp. 19.
- ^ La Ferla, Ruth (19 בינואר 2022). "Françoise Gilot: 'It Girl' at 100". The New York Times. נבדק ב-22 בינואר 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Dodie Kazanjian (27 באפריל 2012). "Life After Picasso: Françoise Gilot". Vogue. ארכיון מ-16 במרץ 2017. נבדק ב-28 בנובמבר 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Riding, Alan (6 ביוני 2023). "Françoise Gilot, Artist in the Shadow of Picasso, Is Dead at 101". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Holles, Everett R. (16 באפריל 1973). "Picasso's Children Plan to Sue Widow For Part of Estate". The New York Times. נבדק ב-19 באפריל 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Works by Françoise Gilot at Sotheby's".
- ^ Surviving Picasso, 1996-09-20, נבדק ב-2023-06-08
- ^ "Genius". Rotten Tomatoes. נבדק ב-2023-06-07.
| פבלו פיקאסו | ||
|---|---|---|
| תקופות באמנות | התקופה הכחולה • התקופה הוורודה • מודרניזם • קוביזם • סוריאליזם | 
|
| יצירות אמנות מפורסמות | העלמות מאביניון • גרניקה • הטרגדיה • נער עם מקטרת • דורה מאר עם חתול • האישה הבוכה | |
| בנות זוג | אולגה קוקלובה • מארי-תרז וולטר • דורה מאר • פרנסואז ז'ילו • ז'קלין רוק | |
| מוזיאונים | מוזיאון פיקאסו (פריז) • מוזיאון פיקאסו (ברצלונה) • מוזיאון פיקאסו (אנטיב) | |
| בתרבות הפופולרית | תעלומת פיקאסו • אהבותיו של פיקאסו • נקמתו המתוקה של פיקאסו • מגדל פיקאסו | |