לדלג לתוכן

פרשת המאמרים המזוייפים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרשת המאמרים המזוייפים
Grievance studies affair
מידע כללי
סוג תרמית עריכת הנתון בוויקינתונים
משתתפים Peter Boghossian, James A. Lindsay, Helen Pluckrose עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פרשת המאמרים המזויפים הייתה פרויקט משותף של שלושה מחברים - פיטר בוגוסיאן, ג'יימס א' לינדזי והלן פלאקרוז - שנועד להדגיש את מה שהם ראו כמחקר לקוי ושחיקה בסטנדרטים בכמה תחומים אקדמיים. במהלך 2017 ו-2018, הגישו המחברים מאמרים מזויפים לכתבי עת אקדמיים בנושאים מתחום התיאוריה החברתית הביקורתית כגון תרבות, קוויר, גזע(אנ'), מגדר, שומן ומיניות כדי לקבוע אם הם יעברו ביקורת עמיתים ויתקבלו לפרסום. חלק ממאמרים אלה פורסמו לאחר מכן, דבר שחיזק את המחברים בטענתם.

הפרשה הידהדה את המתיחה של אלן סוקל מ-1996 ב-Social Text, כתב עת ללימודי תרבות, שהיוותה השראה לבוגוסיאן, לינדזי ופלאקרוז.

השלישייה יצאה לדרך מתוך כוונה לחשוף בעיות במה שכינו "לימודי טרוניות", בהתייחס לתחומים אקדמיים שבהם לטענתם "התפתחה תרבות שבה רק מסקנות מסוימות מותרות... המעמידה את הטרוניות החברתיות לפני האמת האובייקטיבית".[1] חברי השלישייה, שמתארים את עצמם כשמאלנים וליברלים, תיארו את הפרויקט שלהם כניסיון לעורר מודעות לנזק שגרמו לטענתם הפוסט-מודרניזם והפוליטיקה של זהויות לפרויקטים פוליטיים שמאלניים ולמחקר המדעי והאקדמי.

בוגוסיאן, לינדזי ופלקרוז כתבו 20 מאמרים שקידמו רעיונות אבסורדיים במכוון או מעשים מפוקפקים מבחינה מוסרית והגישו אותם לכתבי עת שפיטים שונים. למרות שהם תכננו שהפרויקט יימשך עד ינואר 2019, השלישייה הודתה במתיחה באוקטובר 2018 לאחר שעיתונאים מהוול סטריט ג'ורנל חשפו כי "הלן ווילסון", השם הבדוי בו השתמשו במאמר שלהם שפורסם ב- Gender, Place & Culture, אינה אדם אמיתי. עד למועד החשיפה, פורסמו 4 מתוך 20 המסמכים שלהם; 3 התקבלו אך טרם פורסמו; 6 נדחו; ו-7 עדיין היו בתהליך ביקורת עמיתים. בין המאמרים שפורסמו נכללו טיעונים לפיהם כלבים עוסקים בתרבות אונס; גברים יכולים להפחית את הטרנספוביה שלהם על ידי חדירה אנלית לעצמם עם צעצועי מין; חלק מפרק ב"מיין קאמפף" של אדולף היטלר שנכתב מחדש בז'רגון פמיניסטי.[2]

המתיחה זכתה לקבלה מקוטבת בתוך האקדמיה. כמה אקדמאים שיבחו אותו על חשיפת הפגמים שנפוצו בעיניהם בקרב מגזרים במדעי הרוח והחברה המושפעים מהפוסטמודרניזם, תיאוריה ביקורתית ופוליטיקת זהויות. אחרים מתחו ביקורת על מה שהם תפסו כטבע הלא אתי של הגשת מחקר מזויף בכוונה. כמה מבקרים טענו גם שהעבודה לא מייצגת חקירה מדעית, בהתחשב בעובדה שהפרויקט לא כלל קבוצת ביקורת, וטענו עוד כי טיעונים לא קבילים וסטנדרטים גרועים של ביקורת עמיתים אינן מוגבלים לנושאים של "מחקרי טרוניות" אלא פושים בחלקים נרחבים בעולם האקדמי.

מחקרי טרוניות ו"פוסט מודרניזם יישומי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצעות סדרת מאמרי המתיחה שלהם, ג'יימס א. לינדזי, פיטר בוגוסיאן והלן פלקרוז התכוונו לחשוף בעיות במה שהם מכנים "מחקרי טרוניות", תת-קטגוריה של תחומים אקדמיים שבהם השלושה מאמינים ש"התפתחה תרבות שבה רק מסקנות מסוימות מותרות... המעמידה את הטרוניות החברתיות לפני האמת האובייקטיבית". השלישייה התייחסה למספר תחומים אקדמיים - תיאוריה פוסט-קולוניאלית, לימודי מגדר, תיאוריה קווירית, תאוריית גזע ביקורתית, פמיניזם צולב ומחקרי שומן - כ"מחקרי טרוניות", מכיוון שלפי פלאקרוז, תחומים כאלה מתחילים "מהנחה של טרוניה". ואז מכופפים את "התיאוריות הזמינות כדי לאשרר זאת". פלאקרוז טענה כי כל התחומים הללו שואבים את נקודות המבט התאורטיות הבסיסיות שלהם מהפילוסופיה הפוסט-מודרנית שהתפתחה בסוף שנות ה-60. תוך התמקדות בעבודתו של הפילוסוף הפוסט-מודרני הצרפתי מישל פוקו, היא הדגישה כיצד הוא טען שידע וכוח שזורים זה בזה והדגיש את תפקידו של השיח בחברה.

פלאקרוז הציעה שתחומים כמו תיאוריה פוסט-קולוניאלית ותיאוריה קווירית יכולים להיקרא "פוסטמודרניזם יישומי" בכך שהם צצו בעיקר בסוף שנות ה-80 כאמצעי קידום של ההצלחות של תנועת זכויות האזרח, תנועת זכויות ההומואים והפמיניזם הליברלי מהזירה של שינוי חקיקה אל השטח של עיצוב מחדש של השיח. היא טענה שתחומים אלה התאימו את הפוסטמודרניזם כך שיתאים לאג'נדות האקטיביסטיות שלהם. מהפוסט-מודרניזם הם אימצו את הרעיון שידע הוא מבנה חברתי, אך יחד עם זאת הם החזיקו בדעה המודרניסטית ש"לא ניתן להתקדם אלא אם כן דברים מסוימים היו נכונים אובייקטיבית". לפיכך, "הפוסטמודרניסטים היישומיים", לטענת פלאקרוז, התעקשו ש"מערכות של כוח ופריבילגיה שדיכאו נשים, אנשים צבעוניים ולהט"ב" הן אמיתיות מבחינה אובייקטיבית ויכולות להתגלות על ידי ניתוח שיח. יחד עם זאת, היא טענה, הם שמרו על הספקנות של הפוסט-מודרניזם כלפי מדע וידע אובייקטיבי, את השקפתו על "החברה כמערכת של כוח וזכויות יתר" ו"מחויבות לאמונה שכל חוסר האיזון הוא מובנה חברתית", ולא נובע ממציאות ביולוגית.

פלאקרוז תיארה את עצמה ואת שותפיה כ"ספקנים ליברליים שמאלניים". היא קבעה שסיבה מרכזית לכך שהם רצו לבצע את הפרויקט היא לשכנע "אקדמאים שמאלנים" אחרים שיש בעיה עם "מחקר מושחת" בתחומים אקדמיים ש"מתבססים על פוליטיקת זהויות ופוסט מודרניזם". היא טענה כי בדחיית המודרניזם, מחקר רב הנשען על תפיסה פוסט-מודרניסטית היה גם דוחה את המדע, ההיגיון והדמוקרטיה הליברלית, ובכך מערער הישגים פרוגרסיביים חשובים רבים. פלאקרוז גם הביעה דאגה מכך שגם בהצבת חשיבותה של זהות קבוצתית וגם בהקלה על צמיחתה של פוסט-אמת בטענה שאין אמת אובייקטיבית, תיאוריה פוסט-מודרניסטית זו תרמה ל"זינוק הריאקציוני ימינה" שנראה במדינות רבות במהלך שנות ה-2010.

תגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תגובת המחברים לסיקור הפרשה בניו יורק טיימס, ודיון נוסף בנושא

הפרויקט עורר גם שבחים וגם ביקורת. סופר המדע טום צ'יברס הציע כי התוצאה הייתה "מהומה צפויה", לפיה אלו שכבר סקפטיים למחקרי מגדר היללו אותה כעדות ל"איך כל התחום מלא בשטויות", בעוד שאלו שאוהדים את לימודי המגדר חשבו שזה "מערער בחוסר הגינות את המחקר האיכותי".[3]

המדען הפוליטי יאשה מונק כינה את הפרשה "סוקאל בריבוע" בהתייחס למתיחה של פרשת סוקאל שיצר אלן סוקאל, ואמר כי "התוצאה מצחיקה ומענגת. היא גם מציגה בעיה רצינית בחלקים גדולים של האקדמיה". הפסיכולוג סטיבן פינקר אמר שהפרויקט העלה את השאלה "האם יש רעיון כל כך מוזר שהוא לא יפורסם בכתב עת קריטי/PoMo/Identity/'Theory'?"[4] לעומת זאת, ג'ואל פ. כריסטנסן ומתיו א. סירס, שניהם קלאסיקנים, התייחסו אליו כ"המקבילה האקדמית של קטעי הלהיט המזויפים על הורות מתוכננת" שהופקו ב-2015, מעוניינים יותר בפרסום מאשר ב"טיעון תקף או במחקר". [5]

תגובות של עורכי כתבי העת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אן גארי, עורכת שותפה של Hypatia, שקיבלה את אחד ממאמרי המתיחה ("When the Joke's on You", שהתיימרה להיות ביקורת פמיניסטית על מתיחה) אך עדיין לא פרסמה אותו, אמרה שהיא "מאוכזבת עמוקות" על ידי המתיחה. גארי אמרה ל"ניו יורק טיימס" כי "קוראי המאמר השקיעו הרבה זמן ומאמץ כדי לכתוב ביקורות משמעותיות, והרעיון שאנשים יגישו חומר אקדמי מזויף מפר נורמות אתיות ואקדמיות רבות". ניקולס מאצה, עורך כתב העת Journal of Poetry Therapy, אמר: "למרות שנלמדה נקודה חשובה לגבי האותנטיות של מאמרים/מחברים... מחברי ה'מחקר' עסקו בבירור במחקר פגום ולא אתי."

שבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונק מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס אמר שאמנם המחברים לא קיבלו טובות הנאה על הכנת המתיחה, אבל הם הפגינו שליטה בז'רגון הפוסט-מודרני ולא רק לעגו לכתבי העת המדוברים, אלא, חשוב מכך, ביטלו סטנדרטים כפולים של לימודי מגדר שמברכים בשמחה על מתיחה נגד "תחומים חשודים מבחינה מוסרית" כמו כלכלה, אך אינם מסוגלים לקבל ביקורת על השיטות שלהם. הוא גם ציין את "כמות הסולידריות השבטית העצומה שהיא עוררה בקרב שמאלנים ואקדמאים" ואת העובדה שרבות מהתגובות היו אך ורק אד הומינם, בעוד שרק מעטים ציינו שיש בעיה ממשית שהודגשה על ידי המתיחה: "חלק מהתגובות כתבי העת המובילים בתחומים כמו לימודי מגדר לא הצליחו להבחין בין מלגה אמיתית לבין קשקוש ריק מבחינה אינטלקטואלית כמו גם שטויות מטרידות מבחינה מוסרית".[6] בדחיית תלונות על כך שהשלישייה, חסרת קבוצת ביקורת, עסקה ב"ניסיון מבולבל לייבא נתונים סטטיסטיים לשאלה שבה היא לא רלוונטית", ציין מונק כי השלישייה לא הבטיחה "שום דבר כזה" מלכתחילה, וכן במקום זאת, הצליחו להשיג בהצלחה את מטרתם להוכיח שזה "אפשרי" "לפרסם שטויות" בכתבי העת המדוברים.[7]

ג'סטין א"ה סמית'(אנ') הגן על המתיחה כתרגול אינטלקטואלי או מלומד, וסיפק שורה של דוגמאות למתיחות החל מתקופת הרנסאנס האיטלקי ועד שנות ה-2000. ב- The Chronicle of Higher Education, הת'ר אי הייינג ציינה שהמתיחה סייעה לחשוף פתולוגיות רבות של מדעי החברה המודרניים, כמו "הכחשת המדע וההיגיון" ו"השבחת האקטיביזם על פני החקר".[8]

לאחר שאוניברסיטת פורטלנד סטייט, בה הועסק בוגוסיאן, פתחה בחקירה נגדו בתואנה על התנהגות בלתי הולמת של ביצוע מחקר בבני אדם ללא אישור, ובהמשך שקלו אישום על בדיית נתונים, [9] מספר אקדמאים בולטים פרסמו מכתבי תמיכה[10] והגנו על המניע המתיחה, ביניהם סטיבן פינקר וסטודנטים שונים בפורטלנד סטייט. [11] ריצ'רד דוקינס השווה את בוגוסיאן לסופר, והצביע על כך שניתן לבקר את הרומן "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול בשל ה"שקרים" הרבים שלו בנוגע ליכולותיהם של בעלי חיים לדבר אנגלית.[10]

אריק לונדון מ"אתר האינטרנט הסוציאליסטי העולמי" אמר שהמתיחה היא "מכה מתוזמנת היטב" נגד "תעשיית פוליטיקת הזהויות" והפוסטמודרניזם. [12]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב- Slate, דניאל אנגבר כתב שפרויקט המתיחה "לא אומר שום דבר על השדות שאליהם בחרו לכוון". מאחר ש"[אנו] יודעים מניסיון רב שביקורת עמיתים של מומחים אינה מספקת כמעט שום הגנה מפני הונאת נתונים מוחלטת", טען אנגבר כי "אפשר היה להפעיל את העוקץ הזה כמעט בכל דיסציפלינה אמפירית ולקבל את אותה תוצאה" גם אם בדיסציפלינות כאלה כתבי העת זכו לביקורת עמיתים.[13]

שרה ריצ'רדסון, פרופסור ללימודי נשים באוניברסיטת הרווארד, מתחה ביקורת על מחברי המאמרים על כך שלא כללו קבוצת ביקורת בניסוי שלהם, ואמרה ל-BuzzFeed News : "לפי הסטנדרטים שלהם, אנחנו לא יכולים להסיק מזה שום דבר מדעי".

הביולוג האבולוציוני קארל ט. ברגסטרום ב- The Chronicle of Higher Education כתב כי "המתחזים נראים תמימים עד מאוד לגבי האופן שבו המערכת פועלת בפועל", והוסיף שביקורת עמיתים לא נועדה להסיר הונאה או אפילו רעיונות אבסורדיים.[14] באותו מאמר, דייוויד שיבר אמר שהוא אחד משני הסוקרים האנונימיים של "Rubbing One Out", וטען שהמחברים ציטטו באופן סלקטיבי מהביקורת שלו. "הם הפכו את הניסיון שלי לעזור למחברים של מאמר שנדחה לכתב אישום נגד התחום שלי ונגד כתב העת שסקרתי עבורו, למרות שדחינו את המאמר".[6]

רשימת המאמרים המזויפים (מאמרי הטרוניות)[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתקבלו לפרסום[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורסמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר גילוי המתיחה, כל ארבעת המאמרים בוטלו:

  • Helen Wilson (pseudonym) (2018). "Human Reactions to Rape Culture and Queer Performativity at Urban Dog Parks in Portland, Oregon". Gender, Place & Culture: 1–20. doi:10.1080/0966369X.2018.1475346. (Retracted)
  • Richard Baldwin (borrowed identity) (2018). "Who Are They to Judge? Overcoming Anthropometry and a Framework for Fat Bodybuilding". Fat Studies 7 (3): i–xiii. doi:10.1080/21604851.2018.1453622. (Retracted)
  • M. Smith (pseudonym) (2018). "Going in Through the Back Door: Challenging Straight Male Homohysteria and Transphobia through Receptive Penetrative Sex Toy Use". Sexuality & Culture 22 (4): 1542. doi:10.1007/s12119-018-9536-0. (Retracted)
  • Richard Baldwin (borrowed identity) (2018). "An Ethnography of Breastaurant Masculinity: Themes of Objectification, Sexual Conquest, Male Control, and Masculine Toughness in a Sexually Objectifying Restaurant". Sex Roles 79 (11–12): 762. doi:10.1007/s11199-018-0962-0. (Retracted)

טרם פורסמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Richard Baldwin (borrowed identity). "When the Joke Is on You: A Feminist Perspective on How Positionality Influences Satire". Hypatia.
  • Carol Miller (pseudonym). "Moon Meetings and the Meaning of Sisterhood: A Poetic Portrayal of Lived Feminist Spirituality". Journal of Poetry Therapy.
  • Maria Gonzalez, and Lisa A. Jones (pseudonyms). "Our Struggle Is My Struggle: Solidarity Feminism as an Intersectional Reply to Neoliberal and Choice Feminism". Affilia.

נשקלים לפרסום[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיקון והגשה מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Richard Baldwin (borrowed identity). "Agency as an Elephant Test for Feminist Porn: Impacts on Male Explicit and Implicit Associations about Women in Society by Immersive Pornography Consumption". Porn Studies.
  • Maria Gonzalez (pseudonym). "The Progressive Stack: An Intersectional Feminist Approach to Pedagogy". Hypatia.
  • Stephanie Moore (pseudonym). "Super-Frankenstein and the Masculine Imaginary: Feminist Epistemology and Superintelligent Artificial Intelligence Safety Research". Feminist Theory.
  • Maria Gonzalez (pseudonym). "Stars, Planets, and Gender: A Framework for a Feminist Astronomy". Women's Studies International Forum.

בבדיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Carol Miller (pseudonym). "Strategies for Dealing with Cisnormative Discursive Aggression in the Workplace: Disruption, Criticism, Self-Enforcement, and Collusion". Gender, Work and Organization.

מאמרים שנדחו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Lisa A. Jones (pseudonym). "Rubbing One Out: Defining Metasexual Violence of Objectification Through Nonconsensual Masturbation". Sociological Theory.
  • Carol Miller (pseudonym). "My Struggle to Dismantle My Whiteness: A Critical-Race Examination of Whiteness from within Whiteness". Sociology of Race and Ethnicity.
  • Carol Miller (pseudonym). "Queering Plato: Plato's Allegory of the Cave as a Queer-Theoretic Emancipatory Text on Sexuality and Gender". GLQ: A Journal of Gay and Lesbian Studies.
  • Richard Baldwin (borrowed identity). "'Pretty Good for a Girl': Feminist Physicality and Women's Bodybuilding". Sociology of Sport Journal.
  • Richard Baldwin (borrowed identity). "Grappling with Hegemonic Masculinity: The Roles of Masculinity and Heteronormativity in Brazilian Jiu Jitsu". International Review for the Sociology of Sport.
  • Richard Baldwin (borrowed identity). "Hegemonic Academic Bullying: The Ethics of Sokal-style Hoax Papers on Gender Studies". Journal of Gender Studies.
  • Richard Baldwin (borrowed identity). "Self-Reflections on Self-Reflections: An Autoethnographic Defense of Autoethnography". Journal of Contemporary Ethnography.
  • Brandon Williams (pseudonym). "Masculinity and the Others Within: A Schizoethnographic Approach to Autoethnography". Qualitative Inquiry.
  • Helen Wilson (pseudonym). "Rebraiding Masculinity: Redefining the Struggle of Women Under the Domination of the Masculinity Trinity". Signs.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Cole, Geoff G. 2023. "A Re-Evaluation of the Grievance Studies Affair" Humanities 12, no. 5: 116. https://doi.org/10.3390/h12050116
  • Lagerspetz, Mikko. "“The grievance studies affair” project: Reconstructing and assessing the experimental design." Science, Technology, & Human Values 46, no. 2 (2021): 402-424.
  • Levy, Neil. "Too Much Trust? The Lesson of Hoaxes." In Philosophy, Bullshit, and Peer Review [Internet]. Cambridge University Press, 2023.
  • Pluckrose, H., Lindsay, J., & Boghossian, P. (2021). Understanding the “Grievance Studies Affair” Papers and Why They Should Be Reinstated: A Response to Geoff Cole. Sociological Methods & Research, 50(4), 1916-1936. https://doi.org/10.1177/00491241211009946

הערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ .
  2. ^ Kennedy, Laura. "Hoax papers: The Shoddy, Absurd and Unethical Side of Academia". The Irish Times (באנגלית). נבדק ב-15 בפברואר 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ Chivers, Tom (5 באוקטובר 2018). "Don't be so quick to laugh at the 'grievance study' hoax". UnHerd. נבדק ב-6 באוקטובר 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ Kafka, Alexander C. (October 3, 2018). "'Sokal Squared': Is Huge Publishing Hoax 'Hilarious and Delightful' or an Ugly Example of Dishonesty and Bad Faith?". The Chronicle of Higher Education. Archived from the original on November 20, 2018.
  5. ^ Christensen, Joel P.; Sears, Matthew (30 באוקטובר 2018). "Sokal-squared hoax was a put-down of scholars concerned with racial issues (opinion)". Inside Higher Ed. אורכב מ-המקור ב-30 באוקטובר 2018. נבדק ב-15 בנובמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ 1 2 "What the 'Grievance Studies' Hoax Means". The Chronicle of Higher Education. 9 באוקטובר 2018. אורכב מ-המקור ב-10 באוקטובר 2018. נבדק ב-15 בנובמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ Kafka, "'Sokal Squared': Is Huge Publishing Hoax 'Hilarious and Delightful' or an Ugly Example of Dishonesty and Bad Faith?". The Chronicle of Higher Education.
  8. ^ "What the 'Grievance Studies' Hoax Means". The Chronicle of Higher Education. October 9, 2018. Archived from the original on October 10, 2018
  9. ^ Mangan, Katherine (7 בינואר 2019). "Proceedings Start Against 'Sokal Squared' Hoax Professor". The Chronicle of Higher Education. אורכב מ-המקור ב-8 בינואר 2019. נבדק ב-11 בינואר 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ 1 2 York, Chris (9 בינואר 2019). "Richard Dawkins Defends Academic Peter Boghossian Who Hoaxed Journals With 'Feminist Mein Kampf'". Huffingtonpost UK. נבדק ב-15 בינואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Boghossian, Peter [@peterboghossian] (9 בינואר 2019). "I am deeply concerned that we are failing students. Here's a powerful student letter. "I could no longer stomach the overall climate that seemingly pervaded every single class…"" (Tweet). נבדק ב-15 בינואר 2019 – via Twitter. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ "The "Grievance Studies" hoax exposes postmodernist charlatans". World Socialist. 13 באוקטובר 2018. נבדק ב-2021-07-21. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Smith-Laing, Tim (19 בספטמבר 2020). "'Postmodernism gone mad': is academia to blame for cancel culture?". The Telegraph. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ "What the 'Grievance Studies' Hoax Means". The Chronicle of Higher Education. October 9, 2018. Archived from the original on October 10, 2018
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פרשת_המאמרים_המזוייפים&oldid=38794667"