צינוולדיט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צינוולדיט
Zinnwaldite2.jpg
גבישי צינוולדיט, צינובץ, צ'כיה
תכונות המינרל
הרכב כימי KLiFe+2Al(AlSi3)O10(OH,F)2
מערך קריסטלוגרפי מונוקליני
צורת הגביש הגבישים דמויי לוחיות פסאודו-משושים פריזמתיים עד 20 ס"מ אורך, מקבץ קשקשי
צבע חום בהיר עד צהבהב, לבן כסוף, לבן ירקרק, סגול חיוור, אפור, ירוק כהה.
ברק זגוגי עד פנינתי על משטחי הפצילות
שקיפות שקוף עד שקוף למחצה
פצילות מושלמת בכיוון אחד ({001}) יוצרת "פתיתים"
שבירה בלתי שווה
קשיות 4-2.5 בסולם מוס
משקל סגולי 3.1-2.9
שרטוט לבן
מידע נוסף הלוחיות הנוצרות בפצילות גמישות ואלסטיות.
מינרלים נלווים טופז, וולפרמיט, לפידוליט, ספודומן, קסיטריט, פלואוריט, בריל, אפטיט וטורמלין

צינוולדיט הוא מינרל פילוסיליקטי - (סיליקט במבנה בצורת לוחיות) לשעבר[1], המכיל אשלגן, ליתיום, ברזל, אלומיניום, פלואור והידרוקסיל, אחד מסוגי הנציצים.

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכב וקריסטלוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסחת המבנה הכימי של הצינוולדיט היא KLiFe+22Al(Al,Si)3O10(F,OH)2. בעבר נחשב הצינוולדיט כסוג מינרל בפני עצמו, אולם כיום הוא מוגדר כתערובת ביניים שבין סידרופיליט לפוליליתיוניט, נציצים כהים המכילים ליתיום.[2]

הצינוולדיט מתגבש במערכת המונוקלינית, חבורת סימטריות נקודתית "מונוקלינית המיהדרלית" - \ m, וחבורת סימטריות מרחבית C2 (לעתים רחוקות הקסגונלית). הפרמטרים של תא היחידה הם: Å‏a=5.296‏, b=9.140Å‏, c=10.096Å, וגודלה של זווית β הוא 100.83°. גבישים תאומים נוצרים על מישור משותף {001}, כשציר התאומים הוא [310].[3]

המבנה הפנימי של הצינוולדיט, כמו של המינרלים בקבוצת הנציצים, הוא של לוחיות זעירות ברוחב של מספר אנגסטרם. כל לוחיות בנויה משני סוגי שכבות:

הסוג הראשון הוא שכבה של טטרהדרונים של סיליקה (SiO4). שלושה מתוך ארבעת אטומי החמצן שבסיליקה נמצאים במישור השכבה ומתחברים לאטומי חמצן של הטטרהדרונים האחרים באותה שכבה ויוצרים בכך רשת של משושים. אטום החמצן הרביעי בסיליקה המהווה את הקודקוד הרביעי של הטטרהדרון מתקשר עם השכבה הבאה, כאשר כל אטומי החמצן "מצביעים" באותו כיוון. אלומיניום מחליף לעתים את הצורן בטטרהדרונים. משום שהצורן הוא ארבע־ערכי בעוד שהאלומיניום הוא שלוש־ערכי נדרש פיצוי חשמלי שבא בצורת קטיון אשלגן.

הסוג השני הוא שכבה הבנויה מאוקטהדרונים (גופים בעלי שמונה מישורים) שבמרכזם אלומיניום, ברזל או ליתיום המוקפים באטומים של חמצן או בקבוצת ההידרוקסיל (OH).

בצינוולדיט שכבה אחת של אוקטהדרונים מקושרת משני צדדיה לשתי שכבות של טטרהדרונים. בין הלוחיות מפרידה שכבת ביניים המכילה יונים ספוחים (בעיקר אשלגן). גביש המינרל בנוי מלוחיות הנערמות זו על גבי זו וביניהן יש שכבות ביניים, הפצילות המושלמת של המינרל מתרחשת לאורך שכבות הביניים אלו.

תכונות פיזיקליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורת הגבישים היא בדרך כלל לוחיות פסאודו-משושות עד 20 ס"מ אורך, כמו כן המינרל מופיע כמקבץ דמוי שושנה או מניפה, כמקבץ קשקשי או כגבישים פריזמתיים קצרים. לצינוולדיט יש פצילות מושלמת בכיוון אחד ({001}), הנובעת מחולשת שכבת הביניים המכילה אשלגן שתוארה בפסקה הקודמת, היוצרת "פתיתים". הלוחיות הנוצרות בפצילות גמישות ואלסטיות. הקשיות של המינרל נמוכה, 4-2.5 בסולם מוס, ומשקלו הסגולי הממוצע 2.83 גרם לסמ"ק. קיימת תופעת גבישים תאומים לאורך מישור משותף {001}.

תכונות אופטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופטית המינרל הוא דו-צירי שלילי. מקדמי השבירה של הצינוולדיט הם: nα=1.565-1.625‏, nβ=1.605-1.675‏ ו-nγ=1.605-1.675.[4] גבישי הצינוולדיט שקופים עד שקופים למחצה, צבעם בדרך כלל הוא בגוונים של חום בהיר עד צהבהב, לבן כסוף, לבן ירקרק, סגול חיוור, אפור, ירוק כהה, לעתים כמה גוונים באותו מקבץ גבישים. גוון המינרל נעשה כהה יותר ככל שעולה בו תכולת הברזל. בשקף מנוסר הצינוולדיט חסר צבע עד חום בהיר. הברק של הצינוולדיט הוא זגוגי עד פנינתי על משטחי הפצילות, והוא חסר נפיצה. הצינוולדיט ניחן בפליאוכרואיזם (עד כמה משתנה צבע המינרל בהתאם לזווית בה מסתכלים בו). מזווית אחת (X) המינרל חסר צבע עד צהוב-חום, מזווית שנייה (Y) הוא אפור-חום ומזווית שלישית (Z) הוא חסר צבע עד אפור-חום.

בלוחיות הנוצרות בפצילות אובחנה תופעת אסטריזם (החזרת אור בצורת כוכב) כאשר צופים במקור אור דרך הגביש. הגורם לתופעה הם תכלילים בגביש.

גילוי ומקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המינרל נתגלה לראשונה ב-1845 בצינוואלד (Zinnwald – "יער הבדיל"), אז בסקסוניה, כיום צינובץ (Cinovec) בבוהמיה שבצ'כיה, ברכס ההרים Erzgebirge (בגרמנית: "הרי העפרה". בצ'כית קרוי הרכס Krusné Hory) המפריד בין צ'כיה לגרמניה. שם המינרל מנציח את המקום בו נתגלה לראשונה.

בעבר נחשב הצינוולדיט כסוג מינרל בפני עצמו, אולם כיום הוא מוגדר כתערובת ביניים שבין סידרופיליט לפוליליתיוניט.

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצינוולדיט נעשה שימוש כמינרל לאספנים ושימוש תעשייתי מועט כמבודד חום וחשמל.[5]

מקור ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צינוולדיט מצוי בסלעי גרייזן המכילים מרבצי בדיל, בסלעי גרניט, בפגמטיטים גרניטיים המכילים קסיטריט וטופז, ובעורקי קוורץ שנוצר בטמפרטורה גבוהה.

מקומות בהם ניתן למצוא את המינרל כוללים את צינובץ' (Cinovec) בבוהמיה שבצ'כיה (שם נמצא המינרל לראשונה); סביב סנט ג'וסט (St. Just) בקורנוול שבאנגליה, מטורדאל (Tørdal) שבטלמרק בנורבגיה. סביב קיסטון (Keystone) במחוז פנינגטון (Pennington) בדרום דקוטה, ובמחוז יורק (York), בחצי האי סיווארד (Seward) באלסקה שבארצות הברית; באנטבואקה ובאמבטופינאנדרהנה שבמדגסקר, ובקוּרוֹבּרה שבמחוז ימאנשי ביפן.[6]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Deer, W.A., R.A. Howie, and J. Zussman Rock Forming Minerals 3A: Micas (Second Edition), Geological Society of London, 2006, Pages 651-682 ISBN 978-1862391420

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו בפסקה הבאה
  2. ^ אתר Mindat
  3. ^ פרויקט rruff
  4. ^ אתר Webmineral
  5. ^ אתר Mineral galaries
  6. ^ לרשימה המלאה ניתן להיעזר בקישור לאתר Mindat.