רנה זינטניס

רנה זינטניס
Renée Sintenis
לידה	20 במרץ 1888; שלזיה, הקיסרות הגרמנית
פטירה	22 באפריל 1965 (בגיל 77); ברלין המזרחית, גרמניה המזרחית
שם לידה	רנטה אליס זינטניס ; Renate Alice Sintenis
מקום קבורה	בית קברות היער דאהלם
לאום	גרמניה
תחום יצירה	פיסול
פרסים והוקרה	מדליית ארד בתחרויות האולימפיות באמנות,; מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, ; פור לה מריט,; Berliner Kunstpreis
בן או בת זוג	אמיל רודולף וייס

רנה זינטניס (בגרמנית: Renée Sintenis;‏ 20 במרץ 1888, שלזיה, גרמניה – 22 באפריל 1965, ברלין, גרמניה)^[1] נולדה בשם רנטה אליס זינטניס (Renate Alice Sintenis) הייתה פסלת גרמנייה, זוכת מדליית ארד אולימפית לפיסול בתחרויות האולימפיות באמנות (אמסטרדם 1928)^[2], מעוטרת מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה ופור לה מריט^[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זינטניס נולדה בקלודצקו שבשלזיה גרמניה וגדלה באזור כפרי, הבת הבכורה מבין שלושה ילדים. אביה, ברנרד זינטניס (Bernhard Sintenis) היה עורך דין מצליח. בגיל 17, בשנת 1905, עברה עם משפחתה לברלין. בתחילת המאה העשרים, נשים לא הורשו ללמוד אמנות באוניברסיטאות או במוסדות לאמנות אלא במוסדות פרטיים או בבתי ספר לאמנות שימושית, ובשנת 1907, זינטניס נרשמה ללימודי אמנות שימושית במוזיאון לאמנות דקורטיבית (אנ'). בתקופה זו, פיסול נחשב לאמנות גברית שאינה מתאימה לנשים בטענה כי הפיסול כרוך בעבודה קשה עם סלעים. למרות זאת, זינטניס ועמיתתה ללימודים, מילי סטגר (אנ') נרשמו לשיעורי פיסול. בעוד סטנגר פיתחה את כישורי הפיסול שלה בסלעים, זינטניס עסקה בפיסול צלמיות מברונזה. בשנת 1910, אביה, שלא היה מרוצה מהעיסוק של בתו באמנות, החליט להפסיק לשלם את שכר הלימוד שלה וביקש ממנה להיות מזכירתו. זינטניס לא הסכימה להיכנע ללחץ אביה, סרבה לבקשתו ואף שינתה את שמה מרנטה לרנה. היא עזבה את בית הוריה, עברה לגור בחדר קטן ולא מרוהט בבית חבריה והחלה לדגמן לפסל גאורג קולבה (אנ') על מנת לממן את לימודיה. בנוסף לשיעורי הפיסול, זינטניס למדה גם ציור אצל האמן לאו פון קוניג (אנ'). בשנת 1917 נישאה לאמן אמיל רודולף וייס, שעודד אותה לפתח את כישוריה ולהציג את יצירותיה בתערוכות^[2]^[3].

זינטניס, שנישאה לגובה של 1.8 מטר, לבשה ז'קט המיועד לגברים, רכבה על סוסים, בילתה בברים של לסביות בשנברג, פרסמה סיגריות והתרועעה עם אמנים, ייצגה את דמות האישה החדשה (אנ') של שנות העשרים. היא ניהלה אורח חיים מודרני, נהגה במכונית סטודיבייקר שהייתה בבעלותה וצפתה בקרבות אגרוף. פרידה רייס (אנ'), מהצלמות המצליחות ביותר בגרמניה בשנות העשרים, נהגה לצלם אותה^[3].

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1917, הציגה את יצירותיה בדיסלדורף בתערוכת אמנות (אנ') של Free Secession (אנ'). בשנת 1920, הגיעה לשיא הצלחתה, הציגה את יצירותיה ברחבי העולם ומכרה אותן בצרפת, אנגליה וארצות הברית. סוחר האמנות, אלפרד פלכטהיים (אנ') שהחל לעבוד איתה בשנת 1922, תרם לדרישה הגבוהה של יצירותיה באמצעות קשריו בעולם האמנות. אספנים פרטניים, בניהם המתאגרף מקס שמלינג, רכשו ממנה יצירות. בין היתר, ניתן לייחס את הצלחתה של זינטניס לגודל רוב יצירותיה שנע בין 10–40 סנטימטרים, ומשום כך היו נוחות לרכישה מבחינה כלכלית וכן נוחות למשלוח. בשנת 1929, נכתב במגזין ואניטי פייר (אנ'): "בחרנו בזינטניס להיות מועמדת להיכל התהילה משום שהיא האישה הפסלת הכי מעניינת, משום שעבודתה הולכת ונעשית חשובה יותר ויותר, וכן משום שהיא בדיוק סיימה להציג תערוכת יחיד ב-Weyhe Gallery (אנ') שהייתה להצלחה אדירה"^[2]. בשנות העשרים, לאחר שעסקה בעיקר בפיסול בעלי חיים בתנועה, החלה לפסל בני אדם בתנועה (בעיקר ספורטאים), ויצרה בין השאר פסל בדמותו של האתלט פאבו נורמי^[1]^[4]. בשנת 1928, במסגרת התחרויות האולימפיות באמנות שהתקיימו באולימפיאדת אמסטרדם, זכתה זינטניס במדליית ארד על יצירתה 'Footballeur' (בעברית: כדורגלן)^[2].

בשנת 1931, הייתה לאישה הפסלת הראשונה לכהן בסגל האקדמיה הפרוסית לאמנות (אנ')^[1]. בשנת 1932, הציגה את 'הדב הברלינאי' - פסלון של דב העומד על רגליו האחוריות. פסלון זה נבחר להיות פרס דב הזהב המוענק מדי שנה לזוכים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין^[2]. עם צבירת כוחה של המפלגה הנאצית, זינטניס התבטאה נגד הרעיונות הנאציים^[1]. בפברואר 1934, לאחר שסירבה להתפטר מתפקידה באקדמיה, פוטרה מתפקידה על בסיס 'אי התאמה גזעית'^[1]. בשנות השלושים, במסגרת תהליך האריזציה, נאסר על אמנים יהודים להמשיך ולעסוק באמנות. זינטניס הואשמה בהיותה בעלת גנים יהודיים אולם להאשמה זו לא היו הוכחות ולבסוף הותר לה להמשיך לפסל משום שיצירותיה, שהציגו דימויים של בעלי חיים, נתפסו כבטוחות ובלתי מזיקות. עם זאת, בשנת 1937, חלק מיצירותיה הוצאו מתערוכות אמנות שהתקיימו במוזיאונים ציבוריים והועברו אל תצוגות נאציות של אמנות מנוונת. במהלך מלחמת העולם השנייה, היא המשיכה לעבוד בברלין וחלק מיצירותיה הושמדו במהלך הפצצות. לאחר המלחמה, זינטניס המשיכה לשגשג, הציגה את יצירותיה בגרמניה וברחבי העולם וזכתה בפרסים. בשנת 1947, החלה ללמד באוניברסיטה לאמנויות בברלין, ובשנת 1955 הייתה בה פרופסור מן המניין^[1]^[5].

זינטניס נפטרה בשנת 1965 עקב תנאי מגורים קשים במהלך מלחמת העולם השנייה שרופפו את בריאותה^[2]. היא קבורה בקבר כבוד של גרמניה בבית הקברות Waldfriedhof Dahlem (אנ')^[1]. יצירותיה מוצגות במכון האמנות של שיקגו, המוזיאון לאמנות מודרנית, הגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון ובמוזיאון האמנות של מחוז לוס אנג'לס^[5].

אותות כבוד והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1928 זכתה במדליית ארד אולימפית בקטגוריית הפיסול בתחרויות האולימפיות לאמנות.
בשנת 1948, זכתה בפרס Berliner Kunstpreis (אנ') על הישגים בפיסול.
בשנת 1952 זכתה בעיטור פור לה מריט^[1].
בשנת 1953 זכתה בעיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה^[1].
לאחר מותה בשנת 1965, גרמניה קראה כיכר על שמה (Renée-Sintenis-Platz)^[1].
בשנת 1988, שירות הדואר הברלינאי הנפיק בול לרגל יום הולדתה ה-100, בו מופיעה יצירתה.
לוחית זיכרון לרנה זינטניס ניצבת בשנברג, גרמניה.