שינקנסן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רכבת שינקנסן מדגם N700
רכבת שינקנסן מדגם E5

שינקנסןיפנית: 新幹線) היא רשת רכבות מהירות ביפן.

מאז נפתחה מסילת טוקאידו שינקנסן בשנת 1964 התפתחה הרשת, והחל מתחילת המאה ה-21 היא מחברת את רוב הערים הראשיות על האיים הונשו וקיושו ברכבות שמהירותן מגיעה ל-300 קמ"ש וזאת בסביבה הנתונה תמיד לסכנות של רעשי אדמה וסופות טייפון. בנסיעות מבחן הגיעה השינקנסן למהירות של 443 קמ"ש לרכבת על גלגלים ו-580 קמ"ש למערך מגלב. בכל רשת קווי השינקנסן נסעו בשנת 2003 כ-6 מיליארד נוסעים, למעלה מ-16 מיליון נוסעים מדי יום. חברת הרכבות בעלת תנועת הנוסעים הגבוהה בעולם‏[1]. הקו טוקאידו שינקנסן (טוקיו – שין – אוסקה) הוא הקו העמוס בעולם עם תנועה של 1.16 מיליארד נוסעים בשנה.

פירושו המילולי של השם "שינקנסן" ביפנית הוא "קו ראשי חדש" ובמובנו הצר מתייחס למסילה בלבד, בעוד ששמן הרשמי של הרכבות ביפנית הוא "סופר מהירה", יחד עם זאת לעתים נדירות ההבחנה הזו נעשית אפילו ביפן. בניגוד לקווי הרכבת הישנים ברשת הלאומית של יפן, אשר פעלו על מסילות צרות (1,067 מ"מ), השינקנסן נוסעת על מסילה ברוחב תקני (1,435 מ"מ), והיא עוברת במנהרות ובגשרים כדי לחצות מכשולים, במקום להתפתל סביבם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפן הייתה המדינה הראשונה בעולם שבנתה מסילות מיוחדות לרכבות מהירות בלבד. בגלל אופיה ההררי של המדינה, רשת המסילות הלאומית הישנה ביפן הייתה ברוחב צר (1,067 מ"מ), בדרך כלל התפתלה סביב מכשולי הקרקע ולכן מהירות הנסיעה עליה הייתה איטית יחסית. בנסיבות אלה, התעורר ביפן צורך חריף יותר ברכבת מהירה מאשר בארצות שבהן היו כבר מסילות ברוחב תקני.

הצעות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר עלו ההצעות הראשונות לרכבת המהירה ביפן, בשנות השלושים, ניתן להן הכינוי האנגלי Bullet Train (רכבת קליע). שם זה דבק ברכבות השינקנסן בזכות חזיתם העגולה ומחודדת של קרון הניהוג הדומה לצורתו של קליע ובזכות מהירותן. בשנת 1940 נעשה לראשונה שימוש בשם "שינקנסן" להצעה להקים מסילה שתחבר בין טוקיו לשימונוסקי (עיר בקצה הדרום-מערבי של האי הונשו) אשר עליה ינועו קטרי קיטור וחשמל במהירות מקסימלית של 200 קמ"ש (כפליים ממהירותה של הרכבת המהירה ביותר ביפן באותם הזמנים). במרוצת שלוש השנים הבאות החל משרד הרכבות הממשלתי בתכנון תוכנית שאפתנית להמשיך את מסילת הרכבת עד לבייג'ינג, (דרך מנהרה תת-ימית לקוריאה) ואפילו לסינגפור וכן לבנות קישור למסילת הרכבת הטרנס-סיבירית ומסילות ראשיות אחרות באסיה. בשנת 1943 ננטשו תוכניות אלה, עם התדרדרות מצבה של יפן בזמן מלחמת העולם השנייה. יחד עם זאת, חלק מן העבודה על הקו החלה כבר אז ומספר מנהרות במסילת השינקנסן נחפרו כבר בתקופה ההיא.

הקמת הקו הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תבוסת יפן במלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, ננטשו תוכניות הרכבת המהירה למספר שנים. אולם באמצע שנות החמישים, עבד קו הרכבת הראשי טוקאידו (המקשר בין טוקיו לקובה), בקיבולת נוסעים מקסימלית ומשרד הרכבות הממשלתי החליט להחיות את פרויקט השינקנסן. בשנת 1958 ניתן אישור הממשלה לפרויקט והעבודה על המסילה בין טוקיו לאוסקה החלה בשנת 1959. המימון לעבודות בא ברובו מהלוואה שניתנה ליפן מן הבנק העולמי, בסך 80 מיליון דולר. בשנת 1962 נפתחה בעיר אודוורה מסילה לנסיעות מבחן של הציוד הנייד. היום מסילה זו היא חלק מן המסילה הראשית.

רכבת הטוקאידו שינקנסן נפתחה לתנועת נוסעים ב-1 באוקטובר 1964, בתזמון מושלם לאולימפיאדת טוקיו. הרכבת הפכה להצלחה מיידית ובתוך פחות משלוש שנים, ב-13 ביולי 1967, ציינה את הנוסע ה-100 מיליון. בשנת 1976 נסע בה הנוסע המיליארד. לכבוד התערוכה העולמית אקספו 70' שנערכה באוסקה, החלו לפעול על הקו רכבות של שש-עשרה קרונות.

רכבות השינקנסן הראשונות נסעו במהירות של 210 קמ"ש. מאוחר יותר הועלתה המהירות ל-220 קמ"ש. כמה מן הרכבות הללו, עם חרטומן המזכיר בצורתו קליע, עדיין נמצאות בשימוש. קרון ניהוג מאחת מן הרכבות המקוריות הראשונות, נמצא היום בתצוגה במוזאון הלאומי לרכבות ביורק, בריטניה.

התרחבות הרשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכבת שינקנסן מדגם 0 בתחנת פוקויאמה

הצלחתה הראשונית של השינקנסן הביאה להארכתו של הקו הראשון לערים הירושימה ופוקוקה, אשר הושלמה בשנת 1975.

ראש הממשלה קאיקו טנקה היה תומך נלהב בשינקנסן וממשלתו הציעה הרחבה ניכרת של הרשת באופן שתיווצרנה מסילות מהירות המקבילות לכל רשת המסילות הראשיות הישנה ביפן. שני קווי מסילה חדשים, טוהוקו שינקנסן וג'ואטסו שינקנסן, נבנו בעקבות תוכנית זו. עם זאת, בנייתן של מסילות מהירות רבות אחרות נדחה או בוטלה, ככל ששקעה חברת הרכבות הלאומית בחובות. חובות שנגרמו ברובם עקב ההוצאות המאמירות על בניית המסילות המהירות. בתחילת שנות השמונים הגיעה למעשה חברת הרכבות הלאומית של יפן למצב של התמוטטות כלכלית, דבר שהוביל להפרטתה בשנת 1987.

למרות זאת, המשיך פיתוחה של רשת השינקנסן. דגמים חדשים רבים של רכבות פותחו ונבנו, כל אחד מהם ומאפייניו הייחודיים. היום יכולות רכבות שינקנסן להגיע דרך שגרה למהירות של 300 קמ"ש, דבר המציב אותן בין הרכבות המהירות בעולם, יחד עם משפחת רכבות ה-TGV הצרפתיות.

מאז 1970 נמצא קו המסילה צ'ואו שינקנסן, בשלבי פיתוח. הקו מיועד לרכבת ריחוף מגנטי אשר תחבר בין טוקיו לאוסקה. ב-2 בדצמבר 2003 שבר מערך בן שלוש קרונות של רכבת מגלב את שיא העולם במהירות לרכבות, כאשר נסע במהירות של 581 קמ"ש.

בשנת 2003 דיווחה חברת הרכבות של מרכז יפן (Central Japan Railway Company) כי שיעור הדיוק הממוצע של רכבות השינקנסן הוא איחור של 6 שניות מלוח הזמנים. נתון זה, אשר חושב על בסיס 160 אלף נסיעות של השינקנסן, כולל בתוכו עיכובים בגלל תאונות מגורמים טבעיים ואנושיים וכן טעויות בהפעלת הרכבת. בשנת 1997, כאשר נעשתה בדיקה דומה, הראו נתוני חברת הרכבות על איחור ממוצע של 18 שניות. בשנת 2004 חגגה יפן 40 שנה לשינקנסן. שנים בהן נסעו על מסילת טוקאידו לבדה, 4.16 מיליארד נוסעים. בהתאם לנתונים באתר הרכבת היפנית [1] הסיעה המערכת המהירה כולה למעלה משישה מיליארד נוסעים.

היבטי בטיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל שנות הפעלת השינקנסן לא אירע ולו מקרה מוות בודד של נוסע כתוצאה משימוט (ירידת רכבת מן הפסים) או התנגשות בעת הפעלת רכבות השינקנסן. מערכת השינקנסן ידעה פציעות נוסעים וכן מקרה מוות בודד אשר אירעו כאשר הדלתות האוטומטיות נסגרו על נוסעים, או על חפציהם. אולם, כדי למזער הסיכון למקרים דומים, עומדים על רציפי התחנות עובדי רכבת שכל תפקידם הוא לדאוג כי נוסעים יעלו בבטחה לרכבת והדלתות תסגרנה במלואן.

בשנות הפעלתה של הרכבת היו מקרים של נוסעים אשר התאבדו בקפיצה מן הרכבת, או כניסה לשטח המסילה. כדי למנוע מקרים כאלה הותקנו במספר תחנות מחסומים מיוחדים המונעים מנוסעים להגיע אל המסילה, אולם אף אלה אינם מצליחים תמיד לסכל את רצונם של נוסעים המבקשים להתאבד.

השימוט היחיד בתולדות רכבות הנוסעים של השינקנסן אירע בעת רעידת האדמה שאירעה ביפן ביום 23 באוקטובר 2004. שמונה קרונות ממערך מספר 235 שנע על הג'וטסו שינקנסן נשמטו מן המסילה ליד תחנת נגוקה. איש מבין 154 נוסעי הרכבת לא נפצע. כדי למזער את הסכנה לנוסעים במקרי רעידות אדמה קיימת מערכת זיהוי מיוחדת העוצרת את הרכבות במהירות ברגע שהיא מאתרת רעידת אדמה. במערכים החדשים של השינקנסן, מסוג FASTECH-360 תהיה מערכת מיוחדת דמוית "אוזניים" אשר יפתחו וישמשו כבלמי-אוויר, כדי לסייע בהאטת הרכבת במהירויות גבוהות.

תוכניות לעתיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב תלונות על מטרדי רעש, מתקשה השינקנסן להגביר את מהירות מערכי הרכבת. עיקר מאמצי המחקר מתמקדים כיום בהפחתת הרעש הנגרם מן הרכבות, במיוחד את אפקט "בום המנהרה" - קול הפיצוץ העז הנשמע כאשר רכבת נכנסת למנהרה במהירות גבוהה. למרות זאת, קיימות תוכניות להגברת מהירות הרכבות, האחת למהירות של 350 קמ"ש על מסילת השינקנסן סאניו והשנייה למהירות של 360 קמ"ש על מסילת השינקנסן טוהוקו בעזרת רכבות FASTECH-360. בחודש יולי 2007 הכריזה חברת הרכבות של מזרח יפן כי עם תום השלב הראשון בניסויי רכבות מדגם FASTECH-360, תוגבל מהירותן ל-320 קמ"ש בלבד. מהירות מופחתת זו תבטל את הצורך בהתקנת בולמי-אוויר ברכבות, "כנפיים" המתרוממות מן הרכבת ויוצרות התנגדות המסייעת לבלימתה‏[2].

בחודש מרץ 2004 נפתחה לתנועה מסילה שינקנסן קיושו מקגושימה ליאטסושירו. שלוש הארכות נוספות של המסילה המהירה מתוכננות להיפתח עד 2010.

מסילת נאריטה שינקנסן, אשר תוכננה לחבר את העיר טוקיו לשדה התעופה הבינלאומי נאריטה, נכנסה לשלבי תכנון כבר בשנות השבעים והופסקה בשנת 1983 לאחר שבעלי אדמות בנתיב המסילה התנגדו להפקעת אדמותיהם. הרכבת המהירה של נאריטה תעשה שימוש בחלקים מן האדמות אשר כבר הופקעו לצורך הפרויקט. זו תהיה רכבת שלא תגיע למהירויות של השינקנסן.

רשימת קווי השינקנסן[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשת השינקנסן ביפן
  • טוקאידו שינקנסן (טוקיו – שין – אוסקה)
  • סניו שינקנסן (שין-אוסקה-האקטה)
  • טוהוקו שינקנסן (טוקיו – הצ'ינוהה)
  • ג'וטסו שינקנסן (אומידה – ניאיגטה)
  • הוקוריקו שינקנסן או נאגנו שינקנסן (טאקסאקי – נאגנו)
  • קיושו שינקנסן (האקטה - קגושימה)

שני קווים נוספים, המכונים מיני-שינקנסן, נבנו על ידי שדרוג מסילות קיימות:

  • יאמאגאטה שינקנסן (פוקושימה – שינג'ו)
  • אקיטה שינקנסן ( מוריאוקה – אקיטה)

קיימות שתי מסילות אשר אינן בנויות כמסילות שינקנסן אולם קיים עליהן שירות שינקנסן:

  • קו האקאטה-מינאמי
  • קו גאלה-יוּזַאװַה

טכנולוגיית שינקנסן מחוץ ליפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכבת המהירה הטייואנית מפעילה מערכים מסדרת 700T שבנה מפעל תעשיות כבדות קוואסקי. סין הזמינה 60 מערכי קרונועים בני שמונה קרונות המסוגלים למהירות של 200 קמ"ש והמבוססים על סדרת E2-1000, עם זמן אספקה החל מחודש מרץ 2006. חברת היטאצ'י היפנית תספק מערכי קרונועים בעלי טכנולוגיה של השינקנסן לשירות פרברי בדרום מזרח בריטניה לאורך הקו המהיר שנבנה לקישור לונדון עם מנהרת התעלה.

ציוד נייד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכי השינקנסן יכולים להיות עד לאורך של 16 קרונות. אורכו של כל קרון 25 מטרים, כך שאורכה של רכבת יכול להגיע ל-400 מטר. רציפי תחנות הרכבת הותאמו לרכבות אלה.

  • רכבות נוסעים
    • סדרה 0
    • סדרה 100
    • סדרה 200
    • סדרה 300
    • סדרה 400 (מיני-שינקנסן)
    • סדרה 500
    • סדרה 700
    • סדרה N700 (במבחן)
    • סדרה 800
    • סדרה E1
    • סדרה E2
    • סדרה E3 (מיני שינקנסן)
    • סדרה E4
    • סדרה E5
    • סדרה E6

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Who Are We? East Japan Railway Company פרופיל של חברת הרכבות המזרחית של יפן
  2. ^ Shinkansen speed ambitions scaled back. Railway Gazette International 2007;163(9):523