רמת הגולן

הדף "גולן" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו גולן (פירושונים).

שינויי הגבול ברמת הגולן

רמת הגולן היא רמה שטוחה השוכנת בין נהר הירמוך מדרום והר החרמון מצפון, ממזרח לכנרת ולעמק החולה. ברמת הגולן עובר קו הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה. שטח הרמה הוא כ-1,800 קילומטרים רבועים, מהם כ-1,200 קמ"ר בשליטת ישראל. החלק שבשליטת ישראל ברמת הגולן נכבש על ידיה מידי סוריה במלחמת ששת הימים והוחל עליו החוק הישראלי ב-1981 בחקיקת חוק רמת הגולן (יש המכנים זאת "סיפוח").

מבחינה גאוגרפית הרמה נתחמת על ידי נפילה של 600 מטר אל שפת הכנרת ונהר הירדן במערב, נהר הירמוך בדרום, והר החרמון בצפון. במזרח גובל הגולן בחורן, אף כי הגבול הגאוגרפי אינו ברור, כיוון שמישורי הבזלת ממשיכים עד לעומק סוריה.

ברמת הגולן נחלים רבים, המספקים כשליש ממי הכנרת. שלושת הבולטים שבהם מחלקים את רמת הגולן לשלושה חלקים - הצפוני (בין החרמון לנחל גילבון), המרכזי (בין נחל גילבון לנחל דליות), והדרומי (בין נחל דליות לירמוך).

השם "גולן"

שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! – בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים: עֲצֹר. בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַבָּא וְצִנָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר.

הבית הראשון בשיר "כנרת" של רחל המשוררת

השם 'גולן' מופיע לראשונה בכתובים בספר דברים, שם זהו שמהּ של עיר בתחום שבט מנשה באזור הבשן: "וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי" (ד', מג). עיר זו שימשה כעיר מקלט, כמתואר בתוספתא: "שלש ערים הפריש יהושע בארץ כנען והיו מכוונות כנגד שלש שבעבר הירדן כשתי שורות שבכרם: חברון ביהודה כנגד בצר במדבר; שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד; קדש בגליל כנגד גולן בבשן" (תוספתא מסכת מכות, פרק ג הלכה ב'). ייתכן ששימוש זה הוא שהקנה לה את השם גולן, מלשון "גולה" או "גלות" (בערבית 'ג'וואל' (جوّال) הוא עובר אורח או נודד). גם בערבית מכונה הרמה בשם דומה: אלְ-גַ'וְלָאן (الجولان). לפני מלחמת ששת הימים היה מקובל לכנות את הרמה וסביבותיה גם בשם "הרמה הסורית"‏ – כינוי שכיום משמש לעתים נדירות מאוד, בעיקר בפי גורמים המתנגדים לשליטת ישראל ברמה.

היסטוריה

גלגל רפאים

שרידי גמלא העתיקה בה התחולל קרב חשוב במרד הגדול המתואר על ידי יוסף בן מתתיהו

סוסיתא - תצפית מפיק

שרידי מבנה מגורים טיפוסי להתיישבות הסורית ברמת הגולן עד לשנת 1967 (כפר יהודיה, צולם יולי 2007)

התיישבות אנושית התקיימה ברמת הגולן כבר לפני מאות אלפי שנה. ממצא ידוע מתקופה זו הוא ונוס מברכת רם, שנחשב לממצא העתיק ביותר של דמות אנושית הקיים בתיעוד הארכאולוגי. מהתקופה הכלקוליתית ותקופת הברונזה הקדומה פזורים ברמת הגולן מאות דולמנים, מבנים מגליתיים מבזלת, שהגדול שבהם הוא גלגל רפאים.

על פי התנ"ך, ישבו בגולן עברים החל מכיבוש האזור מידי עוג מלך הבשן (מלך אמורי) במסגרת כיבוש הארץ בימי יהושע בן נון. האזור היה בשליטת הארמים רוב התקופה, עד השתלטות ממלכת אשור. במאה השנייה לפני הספירה התיישבו באזור היטורים. המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי כבש את הגולן במאה הראשונה לפנה"ס ויישב את העיר גמלא ביהודים. בתקופה זו הוקמו יישובים רבים בגולן וצפיפות האוכלוסיה גדלה. בימי מרד הגדול התחולל קרב חשוב, המתואר על יוסף בן מתתיהו, בין הרומאים ליהודים בגמלא והעיר חרבה. בימי המשנה והתלמוד היו באזור יישובים יהודיים רבים, אולם עד המאה ה-10 נעלמו כולם והאזור התרוקן יחסית מתושביו היהודים.

במאה השביעית התחולל באזור דרום רמת הגולן קרב הירמוך, הקרב המכריע בין האימפריה הביזנטית לבין האימפריה המוסלמית. קרב זה נחשב כאחד המכריעים בהיסטוריה, ובעקבותיו השתלטו הערבים על האזור.

מתחילת השלטון העות'מאני ועד לאמצע המאה ה-19 היה הגולן איזור ספר בו התגורר מעט תושבי קבע והשולטים בפועל היו שבטים בדווים. בצפון רמת הגולן הוקמו יישובים דרוזים (הקיימים עד היום).

במהלך המאה ה-19 התישבו ברמת הגולן צ'רקסים, עקב כיבוש מולדתם בקווקז בידי האימפריה הרוסית. האימפריה העות'מאנית קלטה רבים מהצ'רקסים ויישבה אותם באזורי ספר בהם שליטתה הייתה רופפת. החל מ-1878 עודדה השלטונות העות'מאניים את התיישבותם בגולן והקצו להם קרקעות. הם הקימו כ-13 יישובים בנפת קונייטרה, לרוב על גבי חורבות של יישובים נטושים. היישובים הצ'רקסים תוארו על ידי החוקר הגרמני גוטליב שומאכר, שהיה מהאירופאים הראשונים שסיירו באזור, אשר תיאר אותם כיישובים השונים במראהם משאר היישובים הערביים ברמת הגולן ונבדלים בזכות הניקיון והסדר שבתוכם. על פי שומאכר היו בגולן ב-1888 19,500 תושבים מתוכם 8,300 בדווים וצוענים החונים דרך קבע באיזור. התישבות הצ'רקסים עודדה קבוצות אחרות להקים ישובי קבע בגולן, כדוגמת התורכמנים ובדווים.

בסוף המאה ה-19 נעשו ארבעה ניסיונות של יהודים להתיישב בגולן. ב-1886 הייתה ההתיישבות הראשונה בגולן של תושבי צפת שהתיישבו ברמת'ניה; התיישבות זו וההתיישבות מאירופה ומאמריקה, שהתיישבו בקרקעותיו של הברון רוטשילד, שרכש 100,000 דונם בחורן, חוסלו בפקודת ואלי דמשק, שגירש את תושביהם. ב-1888 הוקמה המושבה בני יהודה בכפר ביר א-שכום (ממזרח לעין גב של ימינו), אך ננטשה לאחר פרעות שעשו בה בדואים בראשית המאה ה-20. ב-1905 החלו יהודים מחצי האי קרים שרוסיה להתיישב בבקעת הבטיחה, אך ההתיישבות במקום קרסה בגלל פגעי הקדחת.

עד כינון המנדט הבריטי על ארץ ישראל והמנדט הצרפתי על סוריה, היה אזור הגולן קשור מבחינה מדינית לגליל, כחלק מוולאית דמשק. בשנת 1923, עם תום מלחמת העולם הראשונה והמרד הערבי בסוריה, ובהתאם להסכם סייקס-פיקו, נקבע קו הגבול בין המנדט הבריטי למנדט הצרפתי. הוחלט כי הגולן יהיה בשטח הסורי, עם מגבלות מסוימות שקשורות למים (המנדט הבריטי כלל גם 10 מטר מקו הכנרת ואת מי הבניאס).

שלטון סוריה

פרק זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולשכתב אותו. הסיבה לכך: מציג אירועים באופן לא נייטרלי, מביא מידע תמוה ללא מקורות, ראו דף שיחה.

העיר קוניטרה ב-1967

אזהרה בשדה מוקשים ברמת הגולן

לפני כיבוש הגולן בידי ישראל בשנת 1967, התגוררו בו כ-150 אלף איש, מתוכם 128 אלף באזור שנכבש.‏ הוא היה מיושב בדלילות יחסית בדרומו ובמרכזו בצ'רקסים ובדרוזים, וביתר צפיפות בצפונו ביישובים הדרוזיים הקיימים עד היום^{[דרוש מקור]}. האוכלוסייה התרכזה בעיר המחוז קוניטרה, ב-140 כפרים ועיירות, ובעוד כ-60 יישובים קטנים יותר, שנקראו "מזרעות" (חוות). ממשלת סוריה פיתחה את הגולן בעיקר לצורכי הצבא, סללה כבישים, ומתחה קווי חשמל וטלפון^{[דרוש מקור]}. מפיתוח זה נהנתה בעקיפין גם האוכלוסייה האזרחית, אך בעיקר זו היושבת לאורך הצירים הראשיים. ל-50 מיישובי הגולן הייתה אספקת מים סדירה, פרי פיתוחם של מפעלי המים הסוריים. שאר היישובים השתמשו עדיין במי מעיינות, מי נחלים ומי גשמים.

בתקופה זו נבנה צינור הנפט הטרנס-ערבי להעברת נפט מסעודיה ללבנון. הצינור עובר בגולן ולאורכו נבנה ציר הנפט.

בין השנים 1949 עד 1967 נהג הצבא הסורי להפגיז את היישובים הישראלים לאורך הגבול. התרחשו תקריות רבות של ירי כלפי סירות דייגים בכנרת. כתוצאה מהפגזות אלו נהרגו 140 אזרחים ועוד רבים נפצעו. כמו כן נגרמו נזקים לרכוש, ושדות תבואה רבים עלו באש. בנוסף, בתחילת שנות ה-50 השתלטו הסורים על שטחי ישראל ממערב לקו הגבול הבינלאומי בינם ובין ישראל, באזור חמת גדר–אלמגור והחוף המזרחי של הכנרת. השתלטות זו יצרה קו חדש בין המדינות, אשר לימים נודע בשם 'קווי ה-4 ביוני', וזאת כדי להבדילו מקו הגבול הבינלאומי שנקבע בתקופת המנדט הבריטי.

בעקבות הקמת המוביל הארצי, שהוביל מים מהכנרת למרכז ישראל ודרומה, ב-1964 פתחה סוריה (בברכת שאר ארצות ערב) בנסיון לסכל את מפעל המים הישראלי על ידי הטיית מקורות הירדן - נחל דן, בניאס וחצבאני, ולהעבירם בתעלה מזרחית לכנרת (על גבי השלוחות המערביות של הגולן) אל הירמוך והירדן. בעקבות זאת החלה המלחמה על המים. כדי להכשיל את מפעל ההטיה הסורי ניצלה ישראל תקריות-ירי סוריות על-מנת לתקוף את מקימי התעלות הסוריות.

במהלך מלחמת ששת הימים הפגיזו הסורים את ישובי עמק החולה וראש פינה, וטנקים סוריים אף ניסו להתקדם לעבר קיבוץ דן. למרות זאת, לא הייתה כוונה לממשלת ישראל לכבוש את רמת הגולן.^{[דרוש מקור]} רק בימיה האחרונים של המלחמה, לאחר שהתרכזו מספיק כוחות בגִזרה, ובעקבות לחץ של משלחת יישובי הצפון,^{[דרוש מקור]} הוחלט לכבוש את רמת הגולן ולשים קץ לאיום ההפגזות על יישובי עמק החולה. ב-9 ביוני, לאחר תום הקרבות בחזית המצרית ובחזית הירדנית, תקף חיל האוויר הישראלי את הרמה במתקפה אווירית מרוכזת ומתמדת. במקביל הופעלו שבע חטיבות, בפיקודו של אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר. ההתקפה התרכזה בגיזרת הבניאס וצפון רמת הגולן, שם היה השיפוע בעלייה לרמה מתון יחסית, וכוחות השריון יכלו לעלות לרמה ולהתקדם כמעט עד מחצית הדרך לקונייטרה. קרב ידוע במתקפה זו היה בתל פאחר. בדרום הרמה תקפו כוחות רגלים וצנחנים, את המוצבים הסורים והשיגו גם הם התקדמות לא מעטה. במהלך הלילה הרחיב צה"ל את הטריז דרומה, עד לאזור גשר בנות יעקב. בבוקר יום שבת, 10 ביוני, פרצו כוחות שריון וחיל רגלים מזרחה תחת סיוע אווירי, והצליחו להגיע, בצפון רמת הגולן, אל מעלה החרמון ואל קונייטרה, ובדרום רמת הגולן אל צומת רפיד. ב-10 ביוני בשעה 14:00 נפסקו הקרבות ברמת הגולן ונסתיימה למעשה הלחימה.

לאחר מלחמת ששת הימים

מרום גולן

טנק T-62 סורי באתר לזכר הנופלים בקרב עמק הבכא

העיר קוניטרה ב-2001

שטח של כ-1,250 קמ"ר מרמת הגולן נכבש מסוריה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים בשנת 1967, והוחל עליו ממשל צבאי. בשטח שנכבש על ידי ישראל התגוררו כ-128,000 אזרחים סורים – כרבע מהם התגוררו בעיר קוניטרה, והשאר גרו ב-222 יישובים אחרים. לאחר הניצחון הישראלי כ-115,000 עד 122,000 מהאזרחים הסוריים עזבו את הרמה ועברו לשטח סוריה; מרבית הכפרים הסוריים נהרסו לאחר מכן.‏

לאחר כיבוש הרמה הגולן הקים צה"ל מערך הגנה לאורך קו הגבול החדש עם סוריה, שכלל 20 מוצבים, תעלות נ"ט לאורך הגזרה ופרש כוחות שריון. הצבא הסורי שנחלש מאוד לאחר מלחמת ששת הימים, לא יזם פעולות התקפיות עד לסוף 1969. בחודש דצמבר 1969, לאחר לחץ מדינות ערב באזור וקרוב להשלמת ההתחמשות מחדש, התחיל הצבא הסורי ביוזמות התקפיות, נקודתיות בהיקף מצומצם לאורך קו הגבול. בכך הצטרף למצרים שהיתה שקועה במלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ. במהלך 1970, המתיחות לאורך הגבול הסורי-ישראלי עלתה בהדרגה וצה"ל הגיב בפעולות יזומות משלו. שיאה של המתיחות היה בקרבות שנודעו כמלחמת שלושת הימים.

היישובים הישראלים הראשונים בגולן הוקמו על רקע אידאולוגי וביטחוני על ידי מספר גופים מיישבים, ובהם הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים הדתיים – בדומה ליישובים אחרים שהוקמו באותה עת בסיני ובבקעת הירדן. היישוב הראשון – מרום גולן הוקם כבר חודש לאחר המלחמה, ב-14 ביולי 1967. לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקמה מועצה אזורית חדשה, מועצה אזורית גולן, שכללה את כל שטחי הגולן, למעט שטחי 5 הכפרים הסוריים שנותרו לאחר המלחמה. המתיישבים בגולן הקימו גוף שמייצג אותם – "ועד ישובי הגולן". מאז 1967 נבנו 33 יישובים ישראליים ברמת הגולן.

במלחמת יום הכיפורים, חרף מאמציו, לא הצליח הצבא הסורי לכבוש מחדש את גולן, ולאחר כמה ימי לחימה ותוך קרבות קשים, ובראשם קרב עמק הבכא, הוא נהדף. בשלביה האחרונים של המלחמה אף הצליחו כוחות צה"ל להיכנס לשטח הסורי ולהתקדם עד למרחק של כארבעים קילומטרים מדמשק. סיום הקרבות היה בקרב על החרמון. ב-1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות, שבמסגרתו פינתה ישראל את השטחים החדשים שכבשה וכן 60 קמ"ר שהיו בידיה בגולן מאז 1967, ובהם העיר קוניטרה ומספר כפרים. אזור חיץ של האו"ם הוקם בשטח המפונה, ואזור דילול כוחות הוקם משני צדדיו. אף על פי שהעיירה קוניטרה חזרה לידיים סוריות, הרי שהמשטר הסורי העדיף שלא להשיב אליה את תושביה הסוריים ולהשאיר אותה בחורבנה, כאות ל"המשך הכיבוש הישראלי בגולן", לתפיסתו.

ב-1976, בתקופת ממשלת יצחק רבין הראשונה, הוקמה העיר קצרין, בסמוך לישוב יהודי קדום מתקופת בית המקדש השני.

"חוק רמת הגולן", שהתקבל ב-14 בדצמבר 1981, ביטל את הממשל הצבאי והחיל על הגולן את החוק הישראלי ולמעשה סיפח אותה למדינה, על אף שנזהר מלהשתמש במילה "סיפוח" לשם כך. בעקבות חוק זה, התאפשר לכל התושבים הדרוזיים בגולן להפוך לאזרחים ישראליים, במידה והם רוצים בכך. תושבים שסירבו להתאזרח קיבלו מעמד תושב בישראל. רק מעטים מהם בחרו לקבל אזרחות ישראלית. סיפוח הגולן אינו מוכר על ידי הקהילה הבינלאומית, ומועצת הביטחון של האו"ם אף קיבלה החלטה הקוראת לביטולו וקובעת כי אין לו תוקף בינלאומי.

מצב נוכחי

רמת הגולן

מאז 1974 מוצבים לאורך קו הפרדת הכוחות כוחות שמירת שלום של האו"ם, הממונים על שמירת השקט באזור; ואכן באזור נשמר שקט מאז מלחמת יום הכיפורים (למעט עימותים בשטח לבנון, תקיפה של מחנה אימונים של הג'יהאד האיסלמי בעומק סוריה על ידי מטוסים ישראליים והפצצת הכור הגרעיני הסורי ב-2007). כחלק מדיונים להשגת הסכם שלום דורשים הסורים החזרה של כל שטח רמת הגולן שנכבש ב-1967.

בישראל עצמה יש חילוקי דעות בעניין רמת הגולן. בישיבת הממשלה ב-8 בספטמבר 1994 הבהיר רבין כי אין התחייבות ישראלית לנסיגה, אולם לפי כמה דיווחים,‏ הייתה התחייבות סודית של רבין בפני הממשל האמריקני לסגת מרמת הגולן אם יתמלאו התנאים הביטחוניים שהציב. התחייבות זו כונתה "פיקדון רבין".

שמעון פרס, שנכנס לתפקיד ראש הממשלה לאחר רצח רבין, קיים (לפי עדותו של אהוד ברק) שיחות עם הסורים על אותו בסיס.‏ לגבי עמדתו של ראש הממשלה שאחריו, בנימין נתניהו מהליכוד, קיימים דיווחים סותרים, לטענת נתניהו במשא ומתן החשאי שניהל דרך מקורבו רון לאודר, הוא הצליח להשיג את הסכמת הסורים לשמירת כתף החרמון בידי ישראל.‏

ראש הממשלה הבא, אהוד ברק, הביע נכונות לסגת לקו הגבול הבינלאומי, תוך הותרת רצועה צרה בשפתה המזרחית של הכנרת, שתמורתה יוענק לסורים שטח אחר. לפי הצעתו, לסורים תינתן גישה מוגבלת למי הכנרת והם יוכלו לשאוב מעט ממי האגם.‏ נראה כי בתקופת כהונתו של אריאל שרון כראש הממשלה לא התקיימו דיונים משמעותיים עם סוריה, בין היתר בשל פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה וחילופי השלטון בדמשק. על פי דיווח בידיעות אחרונות, אהוד אולמרט, במסרים חשאיים לבשאר אל-אסד מטעמו, הביע גם הוא נכונות לנסיגה מלאה מן הגולן.‏ לכל אורך שנות המשא והמתן החשאי והגלוי עם הסורים התנהל ויכוח ציבורי סוער בשאלת הנסיגה מרמת הגולן. אפשר לומר כי ההתנגדות בציבור לנסיגה מרמת הגולן גדולה יותר מההתנגדות לנסיגה משטחים אחרים שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים.

באפריל 2008 החלו להתפרסם בישראל ידיעות כי נציגים מטעם ראש הממשלה אהוד אולמרט נפגשו באופן עקיף ובתיווך טורקי, עם נציגים סוריים באיסטנבול. במאי 2008 אישרה ישראל כי היא מקיימת משא ומתן עקיף עם סוריה. שר החוץ הסורי, ואליד אל-מועלם, אישר את הודעת ישראל וטען כי זו התחייבה בפני מדינתו כי ישראל תיסוג מכל שטח רמת הגולן עד לקווי ה-4 ביוני. מסקרים שנערכו בעקבות פרסומים אלו, בערוץ 2 ועיתון "הארץ" עולה, כי בין 65 ל-70 אחוזים מכלל הציבור הישראלי מתנגדים לירידה מרמת הגולן, ואילו רק בין 22 ל-25 אחוזים תומכים בנסיגה כזו. במאי 2009 הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו "כי לא יסוג מרמת הגולן".‏

בחודש נובמבר 2010, אישרה הכנסת את חוק משאל העם, שלפיו כל נסיגה משטח ריבוני של מדינת ישראל תחייב קיום משאל עם ורוב של 61 חברי כנסת. החוק עבר בקריאה שנייה ושלישית ברוב של 65 ח"כים לעומת 33 מתנגדים, אולם זהו חוק רגיל שיכול להשתנות ברוב רגיל.‏

חילוקי דעות לגבי הגבול

ערך מורחב – גבולות מדינת ישראל

תצפית לתוך סוריה מהר חזק שברכס בשנית, הממחישה את המשמעות הטופוגרפית של שליטה ברמה

חלק מחילוקי הדעות בין ישראל לסוריה לגבי אפשרות של נסיגה ישראלית בהסכם שלום עתידי היא תוואי הגבול בין ישראל לרמת-הגולן. הגבול הבינלאומי, כפי שנקבע בהסכם בין צרפת לבריטניה ב-1923, השאיר בשטח הבריטי את כל הכנרת והירדן, כולל רצועה של 10 מטרים ממזרח לכנרת (במפלס המרבי) ו-50 מטרים ממזרח לירדן. ההסכם השאיר גם את הבניאס בתחומי המנדט הבריטי, אך כדי לאפשר מעבר ללבנון, הועבר השטח בחכירה לידי המנדט הצרפתי. במלחמת העצמאות התקדמו כוחות הסורים מעבר לקווים אלה, ובהסכמי שביתת-הנשק נקבע שהשטחים שמהם ייסוגו הסורים יהיו מפורזים. בפועל, לאחר פלישות סוריות בתחילת שנות ה-50, נוצר מצב שלפיו הסורים שולטים על מזרח הירדן והכנרת. גבול זה ידוע כ"קווי 4 ביוני 67'". הסורים תובעים מישראל נסיגה לקו זה. עמדתה של ישראל היא שגם במקרה של נסיגה, היא תהיה לגבול המנדטורי הבינלאומי, שכן קווי ה-4 ביוני מספחים לסוריה שטח שהיא השתלטה עליו באופן לא-חוקי במהלך שנות ה-50. קווי ה-4 ביוני נחשבים בעיני ישראל בעייתיים מבחינה אסטרטגית, כיוון שהם מאפשרים לסוריה לדרוש את מחצית משטחה של הכנרת, על פי העיקרון הבינלאומי הקובע כי מקווה מים שגובל בין שתי מדינות, יחולק ביניהן.

גבול נוסף השנוי במחלוקת הוא הגבול בין הגולן ללבנון. גבול זה, שנמצא במורדות החרמון, סומן במקור על גבי מפות לא מדויקות, ולפיו אזור הר דב, הידוע גם בשם חוות שבעא, נמצא בשטח סוריה – זאת, למרות שהכפר שבעא עצמו נמצא בלבנון. מיקומו המדויק של הגבול לא נתפס כבעיה משמעותית במשך כמה עשרות שנים, ותושבי שבעא אף שלמו מסים לממשלת סוריה בעבור החוות. הבעיה התעוררה במאי 2000 עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון. נציגים מטעם האו"ם סימנו את הגבול שאליו צריכה ישראל לסגת, וכללו את חוות שבעא בשטח רמת הגולן. סוריה ולבנון טוענות שהמדינות הסדירו את הגבול ביניהן כשסוריה מסרה את השטח ללבנון ב-1951. לבנון הציגה בפני האו"ם מפה משנת 1966 המוכיחה זאת לכאורה, אולם בידי האו"ם נמצאות 10 מפות אחרות, שיצאו לאור אחרי 1966 במוסדות לבנוניים רשמיים, ואשר מראות כי החוות נמצאות בשטח סוריה.‏ מועצת הביטחון של האו"ם הכירה בנסיגה המלאה של ישראל מלבנון בהתאם להחלטה 425. האזור הוסיף להיות מוקד לחיכוך בין ישראל לחזבאללה, עד להסדרי הפסקת האש שנקבעו בתום מלחמת לבנון השנייה.

דמוגרפיה

דרוזית מכינה פיתות ברמת הגולן

נכון ל-2009, חיים בחלק הישראלי של הרמה כ-41 אלף איש: כ-18.5 אלף יהודים, כ-20 אלף דרוזים והשאר עלאווים.‏ בחלק הסורי, במחוז קוניטרה, מתגוררים כ-80 אלף תושבים.‏

החל משנת 1981 רשאים הדרוזים ברמת הגולן לקבל אזרחות ישראלית; אולם רק מעטים מהם – 677 איש מגיל 18 ומעלה במרשם האוכלוסין של 2006 – ניצלו את האפשרות, והשאר מוגדרים כתושבי קבע בישראל. בקרב אלו אשר קיבלו אזרחות ישראלית הייתה בשנת 2006 השתתפות מועטה בבחירות, ומעט פחות מ-35% הגיעו להצביע בקלפיות באזורי מגוריהם, הממוקמות ביישובים יהודיים סמוכים, לעומת 63.5% הצבעה בכלל האוכלוסייה הישראלית.

ברמת הגולן שש מועצות מקומיות, בהן ארבע דרוזיות: בוקעאתא (5,200 איש), מג'דל שמס (8,400 נפש), מסעדה (3,100 נפש) ועין קנייא (1,700 נפש), אחת עלאווית: ע'ג'ר (2,700 נפש), ואחת יהודית: קצרין, המכונה "בירת הגולן", (7,000 נפש). בנוסף, קיימים ברמת הגולן עוד 32 יישובים יהודיים המאוגדים במועצה אזורית גולן, ובהם מתגוררים כ-12 אלף איש.

כלכלה

טורבינות רוח לייצור חשמל ברכס בשנית (חזקה) שברמת הגולן

הכלכלה ברמת הגולן מורכבת בעיקר מתעשייה, חקלאות ותיירות.

פדיון: תעשייה – 700 מיליון ש"ח; חקלאות – 500 מיליון ש"ח; מסחר – 180 מיליון ש"ח; תיירות – 150 מיליון ש"ח; שירותים – 80 מיליון ש"ח; סך הכול: 1.6 מיליארד שקל.

העסקים בגולן: 700 עסקי חקלאות, המעסיקים 1,100 שכירים; 24 עסקי תעשייה, המעסיקים 860 שכירים; 207 עסקי תיירות, המעסיקים 720 שכירים; 180 עסקי מסחר ושירותים, המעסיקים 600 שכירים. בשירות הציבורי ובמערכת החינוך - 1,820 שכירים. סך הכול: כ-1,100 עסקים, המעסיקים כ-5,000 שכירים.

• ענבי היין מהגולן (7,500 טון) מספקים 21% מענף היין הישראלי ו-38% מייצוא היין;
• תירס (20 אלף טון) מספק 23% מהשוק הישראלי;
• בשר בקר (12 אלף אמהות) – 40% מהשוק הישראלי;
• ייצור חלב (66 מיליון ליטר) – 6% מהשוק הישראלי;
• תפוחי עץ (30 אלף טון) – 30% מהשוק הישראלי;
• צמר (10 אלף טון) – 41% מהשוק הישראלי;
• דובדבן (600 טון) – 50% מהשוק הישראלי;
• תפוח אדמה (7,000 טון) – 32% מהשוק הישראלי;
• ביצים (3,000 טון) – 28% מהשוק הישראלי;
• בשר בקר (5,000 טון) – 23% מהשוק הישראלי.

בגולן שלושה אזורי תעשייה: הגדול שבהם הוא אזור התעשייה קצרין (1,400 דונם), השני הוא בני יהודה (350 דונם), והשלישי הוא "חממה טכנולוגית". ברמת הגולן מיוצרים 50% מהמים המינרליים בשוק הישראלי.

תיירות בגולן

דגם של רמת הגולן במרכז המבקרים "קסם הגולן" שבקצרין. משמאל ניתן לראות את הכנרת ואת רכסי ההרים המזרחיים שלה ומצפון את הר החרמון

בגולן מספר אזורי תעשייה, צימרים, מבשלות בירה, מטעי תפוחים ובתי הארחה המשמשים אטרקציות תיירותיות. ישראלים רבים מזהים את הגולן עם גידולי התפוחים והמים המינרליים שמופקים במקום. בתחומי המועצה האזורית מצוי אתר החרמון – אתר הסקי הראשון בגודלו בישראל (השני הוא סקי בגלבוע), המופעל על ידי מושב נווה אטיב. חופהּ המזרחי של הכנרת מצוי אף הוא בתחומי המועצה האזורית, והוקמו בו אתרי נופש ומים. בגולן מספר שמורות טבע מרכזיות, ובהן שמורת היהודיה, נחל זוויתן, בריכת המשושים, אתר גמלא, יער אודם ועוד. ב-2007 הושלמה בנייתו של מרכז המבקרים "קסם הגולן" בסמוך לקצרין, המהווה את המרכז המסחרי והתיירותי בגולן. אחד האתרים המיוחדים ברמת הגולן הוא אתר גלגל רפאים שבקרבת מושב יונתן. בנוסף קיים מוזיאון עתיקות הגולן.

מיתוג

בינואר 2005 הסתיים תהליך משותף של המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, בשיתוף עמותת התיירות והחברה הכלכלית, למיתוג הגולן. המיתוג נעשה ע"י חברת ארד תקשורת של איל ארד. הסמל שנבחר הוא האות גימל בצבעים שונים והסיסמה "פתוח לחיים. גולן". המועצה האזורית גולן משתמשת בסמל זה כבסיס לסמלה החדש.

גאוגרפיה

נוף טיפוסי ברמת הגולן

נחל חרמון

ערך מורחב – גאוגרפיה של רמת הגולן

רמת הגולן והר החרמון הם החלק המזרחי ביותר והצפוני ביותר שבשליטת מדינת ישראל, ולמעשה החלק היחידי משטח המדינה המצוי מזרחית לבקעת הירדן. גובה האזור אינו אחיד לכל אורכו: במזרח הרמה מתרוממים הרים בודדים, ולהם יש צורה של חרוט קטום – אלה הם הרי געש (לא פעילים); בחלקה המערבי של הרמה יש מדרונות גבוהים ותלולים ומצוקים, היורדים אל עמקי הצפון.

החי והצומח

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

נחלי הגולן

נחל אל-על נחל בזלת נחל גובתה נחל גילבון נחל גמלא נחל דליות נחל דן נחל זוויתן

נחל חמדל נחל חרמון נחל יהודיה נחל ירדינון נחל ירמוך נחל מיצר נחל משושים נחל נוב

נחל סוסיתא נחל סמך נחל סער נחל עורבים נחל פרע נחל רוקד נחל שיאון נחל חזורי

נחל שפמנון נחל כנף נחל שניר

גאולוגיה

קילוחי בזלת ברמת הגולן דמויי מקלעת חבלים (Ropy Lava), המכונים גם "גללי פרה"

ערך מורחב – הגאולוגיה של הגולן

רמת הגולן היא חלק המערבי של חבל ארץ הבשן, מזרחה לנהר הירדן. חבל הבשן נחשב לאחד האזורים הגאוגרפיים הגדולים בעולם המכוסים בזלת ברציפות. רוב שכבות הלבה הן מגמה אשר נוצרה בארץ ישראל בעת העתיקה. אחד הקילוחים מהר הגעש שנבדק, תוארך לתקופה שלפני 4,000 שנה, וזאת על סמך הממצאים שהתגלו בשפכי הלבה. עובי הבזלת בחבל הבשן נע משיא של 1,100 מטר בהר חורן – "תל גֵ'נָ‏ה" – בגובה 1,800 מטר מעל פני הים עד לעובי ממוצע של 300 עד 400 מטר בכל האזור. עובי הבזלת הולך ופוחת לקראת שולי האזור: בצפון – מול הר החרמון, בדרום – מול נחל הירמוך, בדרום-מזרח – נחל רוקד ובמעבר הבזלת חוצה את נהר הירדן ופוחתת בהדרה בשולי הגליל.

רמת הגולן נראית מישורית, ברם, היא למעשה בקע אשר התמלא מזרמי בזלת מתקופת המיוקן עד לתקופת הפליוקן תחתון ומסחף מתקופת הנאוגן. במקורה רמת הגולן היא חלק מקער דמשק המשתרע מהמדבר הסורי עד לעמק יזרעאל. הקער נמצא בין שני קמרים – בין קמר החרמון מצפון לקמר הגלעד מדרום. מתחת לקער עלתה המגמה לאורך סדקים, בקילוח ומילאה שטחים ויצרה מישורי בזלת תוך כדי התקררות.

רוב שטחי הגולן מכוסים סלעים ממוצא מגמטי: בעיקר בזלת אך גם סקוריה וטוף. בדרום הגולן, בשטחים שכוסו רק בחלקם על ידי הלבה או שסלעים אלה נסחפו, ניתן לראות סלעי משקע כגון גיר, חול וקירטון.

ברמת הגולן באות לידי ביטוי תופעות וולקניות אחדות, שהבולטת שבהן היא של הרי געש שאינם פעילים. שורת הרים אלה בנויה בקו ישר, על פני מעין חריץ אשר ממנו התפרצו הקידוחים. קו התלים הישראלי כולל מספר תִּלים מרכזיים כמו הר פרס, שבו לוע מושלם של הר געש, או הר אביטל, שעל מורדותיו ניתן להבחין בזרם פירוקלסטי, אך קיימים גם עשרות תלים קטנים יותר, כמו גבעת טליה שליד מושב קשת.

אתרי קרבות

רמת הגולן

המרד הגדול

• גמלא העתיקה

מלחמת ששת הימים

• תל פאחר
• תל עזזיאת
• בורג' בביל

מלחמת יום הכיפורים

• תל סאקי
• עמק הבכא
• חרמון (מוצב החרמון)
• נפאח

ראו גם

• גלגל רפאים
• כביש 98
• הכלה הסורית
• שביל הגולן

לקריאה נוספת

• יגאל קיפניס, ההר שהיה כמפלצת - הגולן בין סוריה וישראל, הוצאת מאגנס, 2009.
• דורון מור, "התופעות הוולקניות ברמת הגולן", בתוך: ארץ גולן והחרמון בעריכת אבי דגני ומשה ענבר, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1993.
• יהודה זיו, "נופי גולן", בתוך: הגולן - לקט מאמרים, כנס י"ח לידיעת הארץ: "אל מול הר חרמון" – 1970.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רמת הגולן

• אתר רמת הגולן
• טיולים ברמת הגולן - ריכוז שמורות טבע ומסלולי טיול ברמת הגולן מתוך אתר הטיולים "טבע ונופים בישראל".
• רמת הגולן, באנציקלופדיה ynet
• מפת החרמון והגולן
• מפת הגולן 1:200,000, במכון הגיאולוגי לישראל
• המכון הגאולוגי לישראל, המפה הגאולוגית של ישראל 1:1,200,200
• קלודין דופין ושמעון גיבסון, ‏יישובים עתיקים וסביבתם בלב הגולן – תוצאותיהן של עשר שנות סקר (1988-1978), קתדרה 73, תשרי תשנ"ה, ספטמבר 1994, עמ' 25-3
  • חיים בן-דוד, ‏גאולוגיה והתיישבות עתיקה בגולן, קתדרה 81, ספטמבר 1996, עמ' 175-171
• יגאל קיפניס, ‏המפה היישובית של הגולן ערב מלחמת ששת הימים, קתדרה 116, יולי 2005, עמ' 146-117
• דוד עמית, חיים בן-דוד, רוני עמיר, צבי אורי מעוז, ‏דיון: תיארוך בתי הכנסת העתיקים בגולן, קתדרה 124, תמוז תשס"ז, עמ' 64-5 ; המשך: נעה יובל-חכם, ‏'כנשר יעיר קנו' – למשמעותו של מוטיב הנשר בבתי הכנסת הקדומים בגליל ובגולן, קתדרה 124, תמוז תשס"ז, עמ' 80-65

_{קואורדינטות: 32°58′54″N 35°44′58″E}