חוק השבות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חותמת חוק השבות בדרכון אמריקאי

חוק השבות, התש"י-1950 הוא הביטוי החוקי המרכזי להיותה של מדינת ישראל מדינת העם היהודי כולו. החוק התקבל בכנסת ב-5 ביולי 1950 (כ' בתמוז ה'תש"י), בעקבות יוזמה של חבר-הכנסת זרח ורהפטיג ממפלגת "הפועל המזרחי". החוק הזה מעניק לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל את הזכות לעלות לישראל ולקבל תעודת עולה, אלא "אם נוכח שר הפנים שהמבקש – (1) פועל נגד העם היהודי; או (2) עלול לסכן בריאות הציבור או ביטחון המדינה; או (3) בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". בהתאם לחוק האזרחות הישראלי תעודת עולה מזכה מיידית באזרחות ישראלית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק השבות הונח על שולחן הכנסת ביוני 1950‏[1]. אישור החוק נקבע לישיבה חגיגית של הכנסת ב-כ' בתמוז, יום פטירתו של הרצל[2] והחוק אושר בישיבה פה אחד. רוב ההסתייגויות לחוק נדחו, אולם הכנסת קיבלה הסתייגות שקבעה את הזכות לשלול עלייה רק ממי שפועל נגד העם היהודי או נגד מדינת ישראל ולא, כפי הצעת הוועדה, שיהיה ניתן לשלול עלייה גם ממי שפעל בעבר נגד העם היהודי או מדינת ישראל‏[3].

בשנת 1970 תוקן החוק, כך שיאפשר גם עלייה של מי שאביו או אחד מסביו היה יהודי, מי שבן זוגו הוא יהודי או מי שבן זוגו הוא בנו או נכדו של יהודי, להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון. שנים מאוחר יותר, כאשר ישראל היוותה יעד הגירה אטרקטיבי ללא יהודים רבים, התיקון גרר התנגדות עזה במפלגות דתיות ובחוגים שמרניים עקב היותו מאפשר עליה של גויים על פי ההלכה היהודית.

זכאי חוק השבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיהו יהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מיהו יהודי

מושג מרכזי בחוק השבות הוא המושג "יהודי", וסביב משמעותו התעוררה מחלוקת קשה. בגרסתו המקורית של החוק הופיע המושג "יהודי" ללא הגדרה, כלומר משמעותו המדויקת הושארה לפרשנותו של בית המשפט. בעקבות פסיקות בג"ץ בפרשת "שמואל אוסוואלד רופאייזן (האח דניאל)" 1962, ובפרשת "שליט" 1969, תוקן החוק בשנת 1970, ונוספה לו ההגדרה: "יהודי - מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת".

ההגדרה הותירה את המחלוקת בעינה, משום שעיקר המחלוקת נסב סביב השאלה למי נתונה סמכות הגיור. המפלגות הדתיות דרשו שההגדרה תזכה לפרשנות מצמצמת שלפיה סמכות הגיור נתונה רק לרבנים אורתודוקסיים, ואילו זרמים אחרים ביהדות, כגון ההתנועה ליהדות מתקדמת, דרשו שגם להם תינתן הסמכות לגייר.

בפסק הדין בבג"ץ "אליאן (חוה) פסרו גולדשטיין" 1995 (בג"ץ 1031/93), הפריד למעשה בית המשפט העליון בין הקביעה ההלכתית האורתודוקסית בנושא "מיהו יהודי", לבין הקביעה המנהלית.

פסקה 4א - קרובים של יהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסקה 4א של חוק השבות נוספה לחוק בשנת 1970. סעיף זה מעניק את אותן זכויות המוענקות ליהודי גם בן/בת זוג, בן, ונכד לא יהודי של יהודי, ללא קשר לשאלה האם היהודי עדיין בחיים ואם הוא עולה יחד עם קרוביו לישראל, אם לאו.

השופטת עדנה ארבל סיכמה חמש תכליות לסעיף זה‏[4]:

  1. עידוד בעלי זיקה משפחתית ליהודים לעלות לישראל ולהצטרף לעם היושב בציון כאמצעי למניעת התבוללות
  2. עידוד יהודים הנשואים בנישואי תערובת לעלות לישראל ומציאת פתרון למשפחות מעורבות;
  3. עשיית צדק על ידי השוואת המעמד של בני משפחה מעורבת שעולים לישראל, בלי שחלק מבני המשפחה ידרשו לעמוד במבחני חוק האזרחות בעוד האחרים יקבלו מעמד אוטומטי;
  4. איזון בין ההגדרה המסורתית לבין ההגדרה הלאומית של המונח "יהודי" בחוק השבות
  5. איחוד משפחות והגשמת הזכות לחיי משפחה משותפים.

בהתאם לתכליות אלו קבע בית המשפט שאלמנה של יהודי שנשאה לאיש אחר אינה זכאית יותר לעלייה לפי חוק השבות‏[5].

במשך שנים הייתה מדיניות משרד הפנים שלא יהודי שהתחתן עם יהודי אזרח ישראל הוא זכאי חוק השבות על פי סעיף 4א. בשנת 1995 שינה משרד הפנים את מדיניותו והפסיק להכיר בבני זוג לא יהודים של יהודים אזרחי ישראל כזכאי חוק השבות. בשנת 1999 פסק בית המשפט העליון בהרכב בראשות השופט מישאל חשין ובהסכמת דליה דורנר ודורית ביניש כי בן משפחה לא-יהודי של יהודי אזרח ישראל (כל עוד אינו בנו או נכדו) אינו זכאי שבות‏[6].

קטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי פסיקת בית המשפט העליון, קטין אינו זכאי חוק השבות בפני עצמו, ואינו יכול לעלות לישראל אלא יחד עם הוריו או אפוטרופסו הזכאים על פי חוק השבות‏[7].

עבר פלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1954 תוקן חוק השבות לבקשת שר הפנים מראשית 1953‏[8] והוסף הסעיף המתיר לשר הפנים שלא להעניק אזרחות ישראלית ליהודי "בעל עבר פלילי ועלול לסכן את שלום הציבור". החוק עבר למרות התנגדות של חלק מחברי הכנסת, בהם אליהו-משה גנחובסקי אשר טען - "אם יש פושע, הוא יהיה בתוכנו"‏[9][10]. בסעיף זה נעשה שימוש במקרים ספורים בלבד, בהם מקרהו של יוסף יואנוביצ'י שנמלט מצרפת לישראל‏[11] ומקרהו של מאיר לנסקי אשר ביקש לעלות לישראל בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר נפתחה נגדו חקירה על ידי רשויות החוק בארצות הברית. ביקורת ציבורית על השימוש המועט בסעיף זה כדי לסרב עליית גורמים בעלי עבר פלילי נשמעה לאחר מעצרם של יעקב טייטל ודמיאן קרליק אשר הואשם ברצח משפחה שלמה. חבר הכנסת מאיר שטרית אמר שיש לתקן את חוק השבות כדי למנוע הבאת אנשים לא רצויים לישראל. מנגד טען יעקב קדמי שמספרם של הגורמים העבריינים מברית המועצות לשעבר שניצלו את חוק השבות להגיע לישראל בטל בשישים‏[12].

בית המשפט העליון קבע שלצורך הוכחת עבר פלילי אין צורך בהרשעה בבית משפט או הודאה של המבקש לעלות, אלא די בראיות מנהליות‏[13]. לעומת זאת, נקבע שכתב אישום שטרם נדון אינו מספיק לביסוס "עבר פלילי". כן נקבע שבמקרים מסוימים, גם בריחה ממעצר בית ושימוש בדרכון מזויף מהווים עבירות המאפשרות לדחות בקשה לעלות לישראל‏[14].

הבעת כוונה להשתקע בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק השבות קובע שכדי להיות זכאי לעלות אדם צריך להביע רצון להשתקע בישראל. בעקבות זאת קבע בית המשפט העליון שאדם שאינו מתכוון לעלות לישראל אינו זכאי חוק השבות‏[7].

חוק השבות ועקרון השוויון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק השבות מעניק יתרון מיוחד ליהודים, ולכאורה פוגע בעקרון השוויון בין אזרחי המדינה. בפסק הדין של בג"ץ קעדאן נתן נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק את דעתו על כך:

Cquote2.svg

מדינת ישראל היא מדינה יהודית אשר בתוכה חיים מיעוטים, ובהם המיעוט הערבי. כל אחד מבני המיעוטים החיים בישראל נהנה משוויון זכויות גמור. אמת, מפתח מיוחד לכניסה לבית ניתן לבני העם היהודי (ראו חוק השבות, התש"י-1950). אך משמצוי אדם בבית כאזרח כדין, הוא נהנה מזכויות שוות כמו כל בני הבית האחרים. ביטוי לכך ניתן בהכרזת העצמאות, אשר קראה "לבני העם הערבי, תושבי מדינת ישראל, לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה". אין, איפוא, כל סתירה בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין שוויון גמור בין כל אזרחיה. נהפוך הוא: שוויון הזכויות בין כל בני האדם בישראל, תהא דתם אשר תהא ותהא לאומיותם אשר תהא - נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית

Cquote3.svg
בג"ץ 6698/95 עאדל קעדאן ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1), 258,עמ' 280-281

זרח ורהפטיג מתנגד לטענה על פגיעה בשוויון בין אזרחי המדינה, בנימוק שהחוק אמור לגבי מי שאינם אזרחי המדינה, ולגביהם אין חובה לנהוג בשוויון.

Cquote2.svg

הטענה שיש בו משום הפליה פסולה בין אזרח לאזרח מופרכת היא. מדינה דמוקרטית מצווה לשמור על שויון מוחלט בזכויותיהם ובחובותיהם של אזרחיה, אבל אין עיקרון כזה קיים ביחס לאנשים הנמצאים בחו"ל והמדינה מעוניינת ברכישתם כאזרחים. מקובל הכלל כי כל מדינה חופשית היא בקביעת עקרונות ההגירה שלה, ועידוד הגירת אלמנטים מיוחדים הן מבחינת הקירבה הלשונית, הלאומית והן מבחינה מקצועית או רפואית, ביד המדינה היא.

Cquote3.svg
– זרח והרפטיג, חוקה לישראל-דת ומדינה, ירושלים מסילות תשמ"ח

פרופסור שלמה אבינרי תומך בלגיטימיות של החוק, ומנמק זאת בכך שהוא עומד בנורמות המקובלות בדמוקרטיות המערביות.

Cquote2.svg

חוק ההגירה האמריקאי מפלה בין קבוצות שונות, לפעמים גם על בסיס אתני – במתן מכסות להגירת קבוצות מאזורים שונים, כמו למשל פליטים ממשטרי דיכוי או יהודים מברית המועצות לשעבר - אך עיקר ההפליה בארצות הברית היא על בסיס כלכלי. לרופא או למשקיע בעל חשבון בנק מוכח, קל יותר להגר לארצות הברית מאשר למבוטל ממקסיקו או מהאיטי. חוק ההגירה הקנדי מבוסס על הכישורים המקצועים והכלכלים, קרי, הוא מפלה לרעה על בסיס כלכלי, בנוסף לכללים מסוימים במחוז קוויבק המפלים לטובה דוברי צרפתית. למדינות לא מעטות לרבות שווייץ גרמניה יוון וארמניה, יש חוקים המאפשרים הגירה אוטומטית לצאצאי הפזורות האתניות שלהם. וצאצאיו של אזרח בריטי (בריטי ממש, לא סיני מהונג-קונג שיש לו דרכון בריטי) זכאי תמיד לשוב ל"מולדתו"

Cquote3.svg
– פרופסור למדעי המדינה באונברסיטה העברית שלמה אבינרי, הארץ 20.10.1995

המשפטן חיים כהן תומך בלגיטמיות של החוק, ומנמק זאת בכך שהוא יוצר "הבחנה"‏[15] ולא הפליה.

Cquote2.svg

כשם שאין הפליה פסולה בדרישה שמועמד לכהונת רב או שוחט יהיה יהודי, כך אין פסול בהפליה בין יהודי לאינו יהודי, בחוק שרק יהודי באשר הוא יהודי כשיר להיות בעל הזכויות הטבעית-היסטורית לעלות ארצה ולהסתפח למדינה היהודית

Cquote3.svg
– המשפטן חיים כהן בספר "המשפט" ירושלים מוסד ביאליק 1991 עמוד 486

פסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעת לעת בית המשפט העליון דן בעתירות של אנשים המבקשים אזרחות ישראלית מתוקף חוק השבות. בית המשפט קבע שבמקרים אלו נטל ההוכחה הראשוני שאדם זכאי חוק השבות מוטל על המבקש ורק אם המבקש עומד בנטל ההוכחה הראשוני מחויב משרד הפנים להביא ראיות לחשד מבוסס שהמבקש אינו זכאי חוק השבות.

סף נטל ההוכחה שאדם זכאי חוק השבות לא נקבע באופן נוקשה, אולם בית המשפט הביע דעתו שהראיות צריכות להיות מסוג הראיות שמשרד הפנים, על-פי נהליו הרגילים, מקבלן בדרך-כלל כמספיקות להוכחת הזכאות למעמד עולה מתוקף חוק השבות. ראיות אלו כוללות תמצית רישום ממרשם האוכלוסין או העתק נאמן ממסמך מקורי [16].

התנגדות מגורמי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק השבות עורר התנגדות מסוימת אצל גורמים שראו בו התגרות מיותרת בערבים. הנרי ביירוד בנאום בשנת 1954 קרא לישראל לשנות את חוק השבות כדי "להפיג את פחד הערבים מפני עלייה המונית"‏[17].

היו גם בין יהודי ארצות הברית שבקרו את החוק כפוגע בקשר בין היהודים אזרחי ארצות הברית לארצם‏[18].

התנגדות לחוק במתכונתו הקיימת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק השבות במתכונתו מאפשר ללא-יהודים להגר/לעלות למדינת ישראל (ולפי חוק האזרחות אף לקבל אזרחות מיידית), זאת אם הוכיחו קיומו של אב, סב או סבתא יהודיים או בן/בת זוג שלו אב או סב יהודי (אפילו אם נפטר). במסגרת הוראות החוק עלו לישראל, החל מראשית שנות התשעים, עולים רבים שאינם יהודים (אשר הצליחו להוכיח קרבה משפחתית לסב או אבי חותן יהודי המקנה זכאות לעלייה כאמור). אוכלוסייה זו ראתה בהגירה למדינת ישראל הזדמנות לשיפור מצבם הכלכלי לנוכח זכותם לקבלת סל קליטה, הקלות במיסוי, מענקי עידוד ברכישת דירה, קצבאות ועוד. יחד עם זאת, לחלק ניכר מהעולים שאינם יהודים על פי ההלכה יש תודעת השתייכות לקולקטיב היהודי וזיקה לעם היהודי.

פרופסור רות גביזון דנה בפירוט בהתנגדויות שונות למתכונתו הקיימת של חוק השבות, בנייר עמדה משנת 2006:

Cquote2.svg

מי שמטיל ספק בהצדקה של הייחוד היהודי של המדינה חפץ בביטולו של חוק השבות. יש כאלה הסבורים כי החוק היה מוצדק לשעתו, לשנים הראשונות אחרי הקמת המדינה, וכי עתה אין לו כבר מקום. גם מי שסבור כי חוק השבות יכול להיות מוצדק יכול לסבור כי חלק מן המאפיינים שלו אינם מוצדקים. כך, למשל, לא ברור מדוע הזכות לעלות צריכה לכלול גם בני משפחה רחוקים של יהודי שאין להם עצמם כל זיקה ליהדות.

(...)

מחשבות על צמצום כזה של חוק השבות יכולות לנבוע איפה ממגוון מרכיבים של מטרת העל. ראשית, מן המחויבות לשוויון אזרחי במדינה - לא להעדיף מהגרים שאין להם זיקה ממשית ליהדות על מהגרים אחרים, בעיקר כאלה שיש להם שורשים בארץ. שנית, מן הרצון לקיים בישראל חברה מפותחת, מודרנית ומשגשגת. שלישית, וזה שולי - יש בין זכאי חוק השבות כאלה הפועלים בצורה בוטה נגד האינטרסים של המדינה. הרצון לקיים פה מדינה המגנה על הסדר הציבורי ועל זכויות האדם של הכול מחייב לא לאפשר ליסודות כאלה להיכנס ארצה מכוח זכות. רביעית, וחשוב, מגמה של צמצום זכאות העלייה על פי חוק השבות יכולה להתבסס גם על הרצון לחזק את המדינה כמקום בו מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית. מסגרת הזכאות צריכה להיות כזאת שתחול על כל אלה שרוצים להגר לישראל על מנת לחיות כאן חיים יהודיים שלמים - ואשר לא תחול על אחרים. אמת, מי שרוצה לחיות חיים יהודיים מלאים אינו חייב להיות יהודי על פי הגדרת ההלכה. אבל אין מקום להעניק זכאות מכוח שבות למי שאין לו שום עניין בחיים יהודיים, והוא אף לעתים חבר מאמין ומזוהה בקהילה דתית או לאומית אחרת.

Cquote3.svg
רות גביזון, באין חזון ייפרע עם: מטרת על לישראל ונגזרותיה, מכון נאמן, 2006, מתוך עמ' 134-136

הצעות שהועלו לשינוי בחוק:

  • ביטול הזכאות לעלייה לדור הנכדים או הוספת תנאי שהנכדים יוכלו לעלות רק עם סביהם היהודים.
  • הוספת קריטריון של עניין בחיים יהודיים או זיקה לקהילה יהודית במשך תקופת זמן מוגדרת.
  • הפרדה בין זכאות לעלייה על פי חוק השבות לבין קבלת אזרחות כשקבלת האזרחות מותנית במבחני השתלבות (כפי שקיים באוסטרליה, ארצות הברית ומדינות אחרות).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוק השבות שיוגש לכנסת, מעריב, 9 ביוני 1950
    הצעת חוק השבות, חרות, 16 ביוני 1950
  2. ^ חוק השבות יוגש אור לכ' בתמוז, מעריב, 2 ביולי 1950
  3. ^ חוק השבות נתקבל בכנסת ביום הרצל, על המשמר, 6 ביולי 1950
  4. ^ בג"ץ 6247/04, סעיף 33
  5. ^ בג"ץ 6247/04
  6. ^ בג"ץ 3468/97
  7. ^ 7.0 7.1 בג"ץ 1292/12
  8. ^ הכנסת דורשת חוק נגד הגבלות בהיתרי יציאה, דבר, 12 במרץ 1953
  9. ^ ליטל לוין, 3.2.1954 ויכוח על חוק השבות וחולי הנפש בישראל, באתר הארץ, 03/02/10
  10. ^ חוק השבות נתקל בהתנגדות, חרות, 3 בפברואר 1954
  11. ^ יואנוביצ'י יועמד לדין ויגורש, חרות, 19 בפברואר 1958
  12. ^ חוק השבות משרת גורמי פשע? "במקרים בודדים", גלי צה"ל, 3 בנובמבר 2009
  13. ^ בג"ץ 1227/98, סעיף 26
  14. ^ בג"ץ 3819/13, טודרס גרינהאוס נגד שר הפנים
  15. ^ "הבחנה" פירושה: התייחסות שונה לקבוצה או לסקטור – כאשר השוני נוגע להתייחסות השונה, ואין הוא נקרא הפליה
  16. ^ בג"ץ 2185/05, פסקה כ"ב
  17. ^ ביירוד דורש תיקון חוק השבות, הצופה, 2 במאי 1954
  18. ^ רוזנוואלד מקדים את ביירוד, הצופה, 3 במאי 1954
    יהודים מבקשים עזרת דאלס נגד חוק השבות הישראלי, הצופה, 12 בנובמבר 1957