חוק השבות
חוק השבות, התש"י-1950 הוא הביטוי החוקי המרכזי להיותה של מדינת ישראל מדינת העם היהודי כולו. החוק התקבל בכנסת ב-5 ביולי 1950 (כ' בתמוז ה'תש"י), בעקבות יוזמה של חבר-הכנסת זרח ורהפטיג ממפלגת "הפועל המזרחי". החוק הזה מעניק לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל את הזכות לעלות לישראל ולקבל תעודת עולה, אלא "אם נוכח שר הפנים שהמבקש – (1) פועל נגד העם היהודי; או (2) עלול לסכן בריאות הציבור או ביטחון המדינה; או (3) בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". בהתאם לחוק האזרחות הישראלי תעודת עולה מזכה מיידית באזרחות ישראלית.
בשנת 1970 תוקן החוק, כך שיאפשר גם עלייה של מי שאביו או אחד מסביו היה יהודי, מי שבן זוגו הוא יהודי או מי שבן זוגו הוא בנו או נכדו של יהודי, להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון.
בשנת 1999 פסק בית המשפט העליון בהרכב בראשות השופט מישאל חשין כי בן משפחה לא-יהודי של יהודי אזרח ישראל (כל עוד אינו בנו או נכדו) אינו זכאי שבות (בג"ץ 97/3648).
תוכן עניינים |
פסיקה[עריכה]
מעת לעת בית המשפט העליון דן בעתירות של אנשים המבקשים אזרחות ישראלית מתוקף חוק השבות. בית המשפט קבע שבמקרים אלו נטל ההוכחה הראשוני שאדם זכאי חוק השבות מוטל על המבקש ורק אם המבקש עומד בנטל ההוכחה הראשוני מחויב משרד הפנים להביא ראיות לחשד מבוסס שהמבקש אינו זכאי חוק השבות.
סף נטל ההוכחה שאדם זכאי חוק השבות לא נקבע באופן נוקשה, אולם בית המשפט הביע דעתו שהראיות צריכות להיות מסוג הראיות שמשרד הפנים, על-פי נהליו הרגילים, מקבלן בדרך-כלל כמספיקות להוכחת הזכאות למעמד עולה מתוקף חוק השבות. ראיות אלו כוללות תמצית רישום ממרשם האוכלוסין או העתק נאמן ממסמך מקורי [1].
מיהו יהודי[עריכה]
 |
ערך מורחב – מיהו יהודי |
מושג מרכזי בחוק זה הוא המושג "יהודי", וסביב משמעותו התעוררה מחלוקת קשה. בגרסתו המקורית של החוק הופיע המושג "יהודי" ללא הגדרה, כלומר משמעותו המדויקת הושארה לפרשנותו של בית המשפט. בעקבות פסיקות בג"ץ בפרשת "דוד אוסוואלד רופאייזן (האח דניאל)" 1962, ובפרשת "שליט" 1969, תוקן החוק בשנת 1970, ונוספה לו ההגדרה: "יהודי - מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת".
ההגדרה הותירה את המחלוקת בעינה, משום שעיקר המחלוקת נסב סביב השאלה למי נתונה סמכות הגיור. המפלגות הדתיות דרשו שההגדרה תזכה לפרשנות מצמצמת שלפיה סמכות הגיור נתונה רק לרבנים אורתודוקסיים, ואילו זרמים אחרים ביהדות, כגון ההתנועה ליהדות מתקדמת, דרשו שגם להם תינתן הסמכות לגייר.
בפסק הדין בבג"ץ "אליאן (חוה) פסרו גולדשטיין" 1995 (בג"ץ 1031/93), הפריד למעשה בית המשפט העליון בין הקביעה ההלכתית האורתודוקסית בנושא "מיהו יהודי", לבין הקביעה המנהלית.
פסקה 4א[עריכה]
פסקה 4א של חוק השבות נוספה לחוק בשנת 1970. סעיף זה מעניק את אותן זכויות המוענקות ליהודי גם בן/בת זוג, בן, ונכד לא יהודי של יהודי, ללא קשר לשאלה האם היהודי עדיין בחיים ואם הוא עולה יחד עם קרוביו לישראל, אם לאו.
השופטת עדנה ארבל סיכמה חמש תכליות לסעיף זה[2]:
- עידוד בעלי זיקה משפחתית ליהודים לעלות לישראל ולהצטרף לעם היושב בציון כאמצעי למניעת התבוללות
- עידוד יהודים הנשואים בנישואי תערובת לעלות לישראל ומציאת פתרון למשפחות מעורבות;
- עשיית צדק על ידי השוואת המעמד של בני משפחה מעורבת שעולים לישראל, בלי שחלק מבני המשפחה ידרשו לעמוד במבחני חוק האזרחות בעוד האחרים יקבלו מעמד אוטומטי;
- איזון בין ההגדרה המסורתית לבין ההגדרה הלאומית של המונח "יהודי" בחוק השבות
- איחוד משפחות והגשמת הזכות לחיי משפחה משותפים.
בהתאם לתכליות אלו קבע בית המשפט שאלמנה של יהודי שנשאה לאיש אחר אינה זכאית יותר לעלייה לפי חוק השבות[3].
עבר פלילי[עריכה]
בשנת 1954 תוקן חוק השבות לבקשת שר הפנים והוסף הסעיף המתיר לשר הפנים שלא להעניק אזרחות ישראלית ליהודי "בעל עבר פלילי ועלול לסכן את שלום הציבור". החוק עבר למרות התנגדות של חלק מחברי הכנסת, בהם אליהו-משה גנחובסקי אשר טען - "אם יש פושע, הוא יהיה בתוכנו"[4]. בסעיף זה נעשה שימוש במקרים ספורים בלבד, בהם מקרהו של מאיר לנסקי אשר ביקש לעלות לישראל בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר נפתחה נגדו חקירה על ידי רשויות החוק בארצות הברית. ביקורת ציבורית על השימוש המועט בסעיף זה כדי לסרב עליית גורמים בעלי עבר פלילי נשמעה לאחר מעצרם של יעקב טייטל ודמיאן קרליק אשר הואשם ברצח משפחה שלמה. חבר הכנסת מאיר שטרית אמר שיש לתקן את חוק השבות כדי למנוע הבאת אנשים לא רצויים לארץ. מנגד טען יעקב קדמי שמספרם של הגורמים העבריינים מברית המועצות לשעבר שניצלו את חוק השבות להגיע לישראל בטל בשישים[5].
בית המשפט העליון קבע שלצורך הוכחת עבר פלילי אין צורך בהרשעה בבית משפט או הודאה של המבקש לעלות, אלא די בראיות מנהליות[6].
חוק השבות ועקרון השוויון[עריכה]
חוק השבות מעניק יתרון מיוחד ליהודים, ולכאורה פוגע בעקרון השוויון בין אזרחי המדינה. בפסק הדין של בג"ץ קעדאן נתן נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק את דעתו על כך:
 |
מדינת ישראל היא מדינה יהודית אשר בתוכה חיים מיעוטים, ובהם המיעוט הערבי. כל אחד מבני המיעוטים החיים בישראל נהנה משוויון זכויות גמור. אמת, מפתח מיוחד לכניסה לבית ניתן לבני העם היהודי (ראו חוק השבות, התש"י-1950). אך משמצוי אדם בבית כאזרח כדין, הוא נהנה מזכויות שוות כמו כל בני הבית האחרים. ביטוי לכך ניתן בהכרזת העצמאות, אשר קראה "לבני העם הערבי, תושבי מדינת ישראל, לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה". אין, איפוא, כל סתירה בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין שוויון גמור בין כל אזרחיה. נהפוך הוא: שוויון הזכויות בין כל בני האדם בישראל, תהא דתם אשר תהא ותהא לאומיותם אשר תהא - נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית |
 |
| – בג"ץ 6698/95 עאדל קעדאן ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1), 258,עמ' 280-281 | ||
זרח ורהפטיג מתנגד לטענה על פגיעה בשוויון בין אזרחי המדינה, בנימוק שהחוק אמור לגבי מי שאינם אזרחי המדינה, ולגביהם אין חובה לנהוג בשוויון.
|
הטענה שיש בו משום הפליה פסולה בין אזרח לאזרח מופרכת היא. מדינה דמוקרטית מצווה לשמור על שויון מוחלט בזכויותיהם ובחובותיהם של אזרחיה, אבל אין עיקרון כזה קיים ביחס לאנשים הנמצאים בחו"ל והמדינה מעוניינת ברכישתם כאזרחים. מקובל הכלל כי כל מדינה חופשית היא בקביעת עקרונות ההגירה שלה, ועידוד הגירת אלמנטים מיוחדים הן מבחינת הקירבה הלשונית, הלאומית והן מבחינה מקצועית או רפואית, ביד המדינה היא. |
|
| – זרח והרפטיג, חוקה לישראל-דת ומדינה, ירושלים מסילות תשמ"ח | ||
פרופסור שלמה אבינרי תומך בלגיטימיות של החוק, ומנמק זאת בכך שהוא עומד בנורמות המקובלות בדמוקרטיות המערביות.
|
חוק ההגירה האמריקאי מפלה בין קבוצות שונות, לפעמים גם על בסיס אתני – במתן מכסות להגירת קבוצות מאזורים שונים, כמו למשל פליטים ממשטרי דיכוי או יהודים מברית המועצות לשעבר - אך עיקר ההפליה בארצות הברית היא על בסיס כלכלי. לרופא או למשקיע בעל חשבון בנק מוכח, קל יותר להגר לארצות הברית מאשר למבוטל ממקסיקו או מהאיטי. חוק ההגירה הקנדי מבוסס על הכישורים המקצועים והכלכלים, קרי, הוא מפלה לרעה על בסיס כלכלי, בנוסף לכללים מסוימים במחוז קוויבק המפלים לטובה דוברי צרפתית. למדינות לא מעטות לרבות שווייץ גרמניה יוון וארמניה, יש חוקים המאפשרים הגירה אוטומטית לצאצאי הפזורות האתניות שלהם. וצאצאיו של אזרח בריטי (בריטי ממש, לא סיני מהונג-קונג שיש לו דרכון בריטי) זכאי תמיד לשוב ל"מולדתו" |
|
| – פרופסור למדעי המדינה באונברסיטה העברית שלמה אבינרי, הארץ 20.10.1995 | ||
המשפטן חיים כהן תומך בלגיטמיות של החוק, ומנמק זאת בכך שהוא יוצר "הבחנה"[7] ולא הפליה.
|
כשם שאין הפליה פסולה בדרישה שמועמד לכהונת רב או שוחט יהיה יהודי, כך אין פסול בהפליה בין יהודי לאינו יהודי, בחוק שרק יהודי באשר הוא יהודי כשיר להיות בעל הזכויות הטבעית-היסטורית לעלות ארצה ולהסתפח למדינה היהודית |
|
| – המשפטן חיים כהן בספר "המשפט" ירושלים מוסד ביאליק 1991 עמוד 486 | ||
התנגדות לחוק במתכונתו הקיימת[עריכה]
חוק השבות במתכונתו מאפשר ללא-יהודים להגר/לעלות למדינת ישראל (ולפי חוק האזרחות אף לקבל אזרחות מיידית), זאת אם הוכיחו קיומו של אב, סב או סבתא יהודיים או בן/בת זוג שלו אב או סב יהודי (אפילו אם נפטר). במסגרת הוראות החוק עלו לישראל, החל מראשית שנות התשעים, עולים רבים שאינם יהודים (אשר הצליחו להוכיח קרבה משפחתית לסב או אבי חותן יהודי המקנה זכאות לעלייה כאמור). אוכלוסייה זו ראתה בהגירה למדינת ישראל הזדמנות לשיפור מצבם הכלכלי לנוכח זכותם לקבלת סל קליטה, הקלות במיסוי, מענקי עידוד ברכישת דירה, קצבאות ועוד. יחד עם זאת, לחלק ניכר מהעולים שאינם יהודים על פי ההלכה יש תודעת השתייכות לקולקטיב היהודי וזיקה לעם היהודי.
פרופסור רות גביזון דנה בפירוט בהתנגדויות שונות למתכונתו הקיימת של חוק השבות, בנייר עמדה משנת 2006:
|
מי שמטיל ספק בהצדקה של הייחוד היהודי של המדינה חפץ בביטולו של חוק השבות. יש כאלה הסבורים כי החוק היה מוצדק לשעתו, לשנים הראשונות אחרי הקמת המדינה, וכי עתה אין לו כבר מקום. גם מי שסבור כי חוק השבות יכול להיות מוצדק יכול לסבור כי חלק מן המאפיינים שלו אינם מוצדקים. כך, למשל, לא ברור מדוע הזכות לעלות צריכה לכלול גם בני משפחה רחוקים של יהודי שאין להם עצמם כל זיקה ליהדות. (...) מחשבות על צמצום כזה של חוק השבות יכולות לנבוע איפה ממגוון מרכיבים של מטרת העל. ראשית, מן המחויבות לשוויון אזרחי במדינה - לא להעדיף מהגרים שאין להם זיקה ממשית ליהדות על מהגרים אחרים, בעיקר כאלה שיש להם שורשים בארץ. שנית, מן הרצון לקיים בישראל חברה מפותחת, מודרנית ומשגשגת. שלישית, וזה שולי - יש בין זכאי חוק השבות כאלה הפועלים בצורה בוטה נגד האינטרסים של המדינה. הרצון לקיים פה מדינה המגנה על הסדר הציבורי ועל זכויות האדם של הכול מחייב לא לאפשר ליסודות כאלה להיכנס ארצה מכוח זכות. רביעית, וחשוב, מגמה של צמצום זכאות העלייה על פי חוק השבות יכולה להתבסס גם על הרצון לחזק את המדינה כמקום בו מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית. מסגרת הזכאות צריכה להיות כזאת שתחול על כל אלה שרוצים להגר לישראל על מנת לחיות כאן חיים יהודיים שלמים - ואשר לא תחול על אחרים. אמת, מי שרוצה לחיות חיים יהודיים מלאים אינו חייב להיות יהודי על פי הגדרת ההלכה. אבל אין מקום להעניק זכאות מכוח שבות למי שאין לו שום עניין בחיים יהודיים, והוא אף לעתים חבר מאמין ומזוהה בקהילה דתית או לאומית אחרת. |
|
| – רות גביזון, באין חזון ייפרע עם: מטרת על לישראל ונגזרותיה, מכון נאמן, 2006, מתוך עמ' 134-136 | ||
הצעות שהועלו לשינוי בחוק:
- ביטול הזכאות לעלייה לדור הנכדים או הוספת תנאי שהנכדים יוכלו לעלות רק עם סביהם היהודים.
- הוספת קריטריון של עניין בחיים יהודיים או זיקה לקהילה יהודית במשך תקופת זמן מוגדרת.
- הפרדה בין זכאות לעלייה על פי חוק השבות לבין קבלת אזרחות כשקבלת האזרחות מותנית במבחני השתלבות (כפי שקיים באוסטרליה, ארצות הברית ומדינות אחרות).
ראו גם[עריכה]
לקריאה נוספת[עריכה]
- נעמה כרמי, חוק השבות – זכויות הגירה וגבולותיהן, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003
- אלכסנדר יעקבסון ואמנון רובינשטיין, ישראל ומשפחת העמים, מדינת לאום יהודית וזכויות האדם, שוקן 2003
- חיים גנז, "חוק השבות והגירה לישראל", בספרו: מריכארד ואגנר עד זכות השיבה - ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות, עם עובד, 2006.
- רות גביזון, שישים שנה לחוק השבות: היסטוריה, אידאולוגיה, הצדקה, מרכז מציל"ה, 2009
- שלמה אבינרי, ליאב אורגד, אמנון רובינשטיין, התמודדות עם הגירה גלובלית: מתווה למדיניות הגירה לישראל, נייר עמדה, עורכת: רות גביזון, מרכז מציל"ה למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית, ירושלים, תשס״ט־2009
קישורים חיצוניים[עריכה]
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- חוק השבות, באתר הכנסת
- רשימת מאמרים על חוק השבות באתר רמב"י
הערות שוליים[עריכה]
- ^ בג"ץ 2185/05, פסקה כ"ב
- ^ בג"ץ 6247/04, סעיף 33
- ^ בג"ץ 6247/04
- ^ ליטל לוין, 3.2.1954 ויכוח על חוק השבות וחולי הנפש בישראל, באתר הארץ, 03/02/10
- ^ חוק השבות משרת גורמי פשע? "במקרים בודדים", גלי צה"ל, 3 בנובמבר 2009
- ^ בג"ץ 1227/98, סעיף 26
- ^ "הבחנה" פירושה: התייחסות שונה לקבוצה או לסקטור – כאשר השוני נוגע להתייחסות השונה, ואין הוא נקרא הפליה
