חוק השבות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חותמת חוק השבות בדרכון אמריקאי

חוק השבות, התש"י-1950 הוא הביטוי החוקי המרכזי להיותה של מדינת ישראל מדינת העם היהודי כולו. החוק התקבל בכנסת ב-5 ביולי 1950, ומעניק לכל יהודי את הזכות לעלות ארצה ולקבל תעודת עולה, שבהתאם לחוק האזרחות מזכה מיידית באזרחות ישראלית.

בשנת 1970 תוקן החוק, כך שיאפשר גם עלייה של מי שאחד מסביו היה יהודי, מי שבן זוגו הוא יהודי או מי שבן זוגו הוא בנו או נכדו של יהודי, להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון. הגדרות רחבות אלו אפשרו עלייה של מאות אלפי יוצאי חבר המדינות שזיקתם לעם היהודי לא הייתה ישירה ואף חסרי זיקה כלל לעם היהודי.

בשנת 1999 פסק בית המשפט העליון בהרכב בראשות השופט מישאל חשין כי בן משפחה לא-יהודי של יהודי אזרח ישראל אינו זכאי שבות (בג"ץ 97‏/3648).

[עריכה] מיהו יהודי

ערך מורחב – מיהו יהודי

מושג מרכזי בחוק זה הוא המושג "יהודי", וסביב משמעותו התעוררה מחלוקת קשה. בגרסתו המקורית של החוק הופיע המושג "יהודי" ללא הגדרה, כלומר משמעותו המדויקת הושארה לפרשנותו של בית המשפט. בעקבות פסיקות בג"ץ בפרשת "דוד אוסוואלד רופאייזן (האח דניאל)" 1962, ובפרשת "שליט" 1969, תוקן החוק בשנת 1970, ונוספה לו ההגדרה: "יהודי - מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת".

ההגדרה הותירה את המחלוקת בעינה, משום שעיקר המחלוקת נסוב סביב השאלה למי נתונה סמכות הגיור. המפלגות הדתיות דרשו שההגדרה תזכה לפרשנות מצמצמת לפיה סמכות הגיור נתונה רק לרבנים אורתודוקסיים, ואילו זרמים אחרים ביהדות, כגון הרפורמים, דרשו שגם להם תינתן הסמכות לגייר.

בפסק הדין בבג"ץ "אליאן (חוה) פסרו גולדשטיין" 1995 (בג"ץ 1031/93), הפריד למעשה בית המשפט העליון בין הקביעה ההלכתית האורתודוקסית בנושא "מיהו יהודי", לבין הקביעה המנהלית.

[עריכה] חוק השבות ועקרון השוויון

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

האם חוק השבות, המעניק יתרון מיוחד ליהודים, פוגע בעקרון השוויון בין אזרחי המדינה? תשובה על כך נתן נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק:

מדינת ישראל היא מדינה יהודית אשר בתוכה חיים מיעוטים, ובהם המיעוט הערבי. כל אחד מבני המיעוטים החיים בישראל נהנה משוויון זכויות גמור. אמת, מפתח מיוחד לכניסה לבית ניתן לבני העם היהודי (ראו חוק השבות, התש"י-1950). אך משמצוי אדם בבית כאזרח כדין, הוא נהנה מזכויות שוות כמו כל בני הבית האחרים. ביטוי לכך ניתן בהכרזת העצמאות, אשר קראה "לבני העם הערבי, תושבי מדינת ישראל, לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה". אין, איפוא, כל סתירה בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין שוויון גמור בין כל אזרחיה. נהפוך הוא: שוויון הזכויות בין כל בני האדם בישראל, תהא דתם אשר תהא ותהא לאומיותם אשר תהא - נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. (בג"ץ 6698/95 עאדל קעדאן ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1), 258 ,עמ' 280-281)

חוק השבות דומה במהותו (אולם לא בכל סעיפיו) לחוקים דומים הקיימים ברבות ממדינות אירופה, כמו יוון, גרמניה, הונגריה ועוד.

[עריכה] התנגדות לחוק במתכונתו הקיימת

חוק השבות במתכונתו מאפשר ללא-יהודים (שלהם סב יהודי או סבתא יהודייה) להגר/לעלות למדינת ישראל ולקבל אזרחות מיידית. במסגרת הוראות החוק עלו לישראל החל מראשית שנות התשעים מאות אלפי עולים שאינם יהודים על פי ההלכה (אשר הצליחו להוכיח קרבה משפחתית לסב יהודי המקנה זכאות לעלייה כאמור). חלק מהעולים אף אינם מעוניינים לחיות כיהודים. אוכלוסייה זו ראתה בהגירה למדינת ישראל הזדמנות לשיפור מצבם הכלכלי לנוכח זכותם לקבלת סל קליטה, הקלות במיסוי, מענקי עידוד ברכישת דירה, קצבאות ועוד. יחד עם זאת, לחלק ניכר מהעולים שאינם יהודים על פי ההלכה יש תודעת השתייכות לקולקטיב היהודי וזיקה לעם היהודי.

פרופסור רות גביזון דנה בפירוט בהתנגדויות שונות למתכונתו הקיימת של חוק השבות, בנייר עמדה משנת 2006:

מי שמטיל ספק בהצדקה של הייחוד היהודי של המדינה חפץ בביטולו של חוק השבות. יש כאלה הסבורים כי החוק היה מוצדק לשעתו, לשנים הראשונות אחרי הקמת המדינה, וכי עתה אין לו כבר מקום. גם מי שסבור כי חוק השבות יכול להיות מוצדק יכול לסבור כי חלק מן המאפיינים שלו אינם מוצדקים. כך, למשל, לא ברור מדוע הזכות לעלות צריכה לכלול גם בני משפחה רחוקים של יהודי שאין להם עצמם כל זיקה ליהדות.

(...)

מחשבות על צמצום כזה של חוק השבות יכולות לנבוע איפה ממגוון מרכיבים של מטרת העל. ראשית, מן המחויבות לשוויון אזרחי במדינה - לא להעדיף מהגרים שאין להם זיקה ממשית ליהדות על מהגרים אחרים, בעיקר כאלה שיש להם שורשים בארץ. שנית, מן הרצון לקיים בישראל חברה מפותחת, מודרנית ומשגשגת. שלישית, וזה שולי - יש בין זכאי חוק השבות כאלה הפועלים בצורה בוטה נגד האינטרסים של המדינה. הרצון לקיים פה מדינה המגנה על הסדר הציבורי ועל זכויות האדם של הכול מחייב לא לאפשר ליסודות כאלה להיכנס ארצה מכוח זכות. רביעית, וחשוב, מגמה של צמצום זכאות העלייה על פי חוק השבות יכולה להתבסס גם על הרצון לחזק את המדינה כמקום בו מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית. מסגרת הזכאות צריכה להיות כזאת שתחול על כל אלה שרוצים להגר לישראל על מנת לחיות כאן חיים יהודיים שלמים - ואשר לא תחול על אחרים. אמת, מי שרוצה לחיות חיים יהודיים מלאים אינו חייב להיות יהודי על פי הגדרת ההלכה. אבל אין מקום להעניק זכאות מכוח שבות למי שאין לו שום עניין בחיים יהודיים, והוא אף לעתים חבר מאמין ומזוהה בקהילה דתית או לאומית אחרת.

-- רות גביזון, באין חזון ייפרע עם: מטרת על לישראל ונגזרותיה, מכון נאמן, 2006, מתוך עמ' 134-136

הצעות שהועלו לשינוי בחוק:

ביטול הזכאות לעלייה לדור הנכדים או הוספת תנאי שהנכדים יוכלו לעלות רק עם סביהם היהודים.
הוספת קריטריון של עניין בחיים יהודיים או זיקה לקהילה יהודית במשך תקופת זמן מוגדרת.
הפרדה בין זכאות לעלייה על פי חוק השבות לבין קבלת אזרחות כשקבלת האזרחות מותנית במבחני השתלבות (כפי שקיים באוסטרליה, ארצות הברית ומדינות אחרות).