תקנת דבלין
תקנת דבלין (תקנה 604/2013 של האיחוד האירופי; לעיתים מכונה "אמנת דבלין" או "תקנת דבלין השלישית") היא חוק של האיחוד האירופי שקובע את נוהל בקשת המקלט של כל מבקש מקלט באיחוד האירופי בכפוף לאמנת ז'נבה בדבר מעמדם של פליטים. התקנה קובעת איזה מדינה אחראית לקליטתו של כל מבקש מקלט. בדרך כלל המדינה האחראית היא המדינה הראשונה אליה נכנס מבקש המקלט.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדינות רבות בדרום מזרח אירופה מכונות "מדינות שער" מכיוון שהן יעדם הראשון של פליטים ממדינות עניות, מדינות בהן קיימים סכסוכים פוליטיים או מדינות בהן קיימת רדיפה על רקע פוליטי, ולאחרונה (2015) - פליטים ממדינות בהן קיימות מלחמות אזרחים. בין מדינות אלו ישנן מדינות באפריקה (ביניהן סודאן ולוב), במזרח התיכון (ביניהן פליטים על רקע רדיפה פוליטית ממדינות חצי האי ערב, פליטי מלחמת האזרחים בסוריה ופליטים מעיראק) וכן פליטים ממדינות באזורים אחרים בעולם (כגון אפגניסטן).
בין מדינות השער נמצאות מדינות השוכנות לחופי הים התיכון ולפיכך מהוות יעד להגירה, בין אם באמצעים יבשתיים או ימיים. בין מדינות אלה נמצאות יוון, מדינות יוגוסלביה לשעבר, בעיקר מקדוניה וסרביה, וכן איטליה והונגריה.
מטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקנה קובעת שכל פליט שמגיש בקשה למקלט צריך להגישה במדינה האירופאית הראשונה אליה הגיע.
התקנה נועדה למנוע מצב שבו פליט מגיע למדינה בה חוקי ההגירה נוקשים באופן יחסי (למשל איטליה או הונגריה), עובר ממנה למדינה בה חוקי ההגירה מקלים באופן יחסי (למשל גרמניה או הולנד), ובה מגיש את בקשת ההגירה, ביודעו שבמדינה זו רבים יותר סיכוייו לקבל מקלט. ב-2013 האשימה ממשלת גרמניה את ממשלת איטליה בהפרת התקנה על ידי שילוח חשאי של מאות מהגרים לגרמניה.[1] ב-2014 קבע בית המשפט האירופאי לזכויות אדם כי איטליה הפרה את התקנה בכך שהעבירה פליטים ליוון.[2]
חתימה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקנה נחתמה בדבלין בשנת 1990 ונכנסה לתוקף בשנת 1997 כשחתמו עליה בלגיה, דנמרק, צרפת, גרמניה, יוון, אירלנד, איטליה, לוקסמבורג, הולנד, פורטוגל, ספרד ובריטניה. במהלך השנה שלאחר מכן הצטרפו לחותמות גם אוסטריה, שוודיה, ופינלנד. עוד הצטרפו לחותמות על התקנה גם מדינות שאינן חברות האיחוד האירופי, נורווגיה ואיסלנד.
ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הפיקוח על המהגרים לשם יישום תקנת דבלין נעשה באמצעים כגון לקיחת טביעת אצבע ביומטרית, צעד המעורר התנגדויות של ארגוני זכויות אדם, וזאת כחלק מהמחלוקת על יישום הזיהוי הביומטרי.
- יש סתירה לכאורה בין תקנת דבלין לבין אמנת שנגן, לפיה מוסרים מחסומי המעבר בין המדינות החברות באיחוד האירופי ולפיכך, על פי טענותיהם של פליטים רבים, אין מניעה כלשהי על מעבר בין הגבולות הלאומיים השונים בתוך האיחוד האירופי, גם לגבי פליטים. טענה זו נתמכת על ידי ממשלותיהן של חלק ממדינות האיחוד האירופי, בעיקר מדינות שער.[3]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 'איטליה נתנה למהגרים כסף ואמרה: סעו לגרמניה', באתר ynet, 29 במאי 2013
- ^ "בית המשפט האירופאי לזכויות אדם: איטליה הפרה את האמנה האירופאית בהחזירה באופן אוטומטי מבקשי מקלט ליוון" - באתר שיתוף הידע של המרכז לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב
- ^ עמית לוינטל, בין דאעש לגרמניה: כך הפכה הונגריה לדלת של המהגרים לאירופה, באתר וואלה!, 2 בספטמבר 2015
