אדוארד לימונוב

אדוארד לימונוב
Эдуард Вениаминович Лимонов

לידה	22 בפברואר 1943 דזיארז'ינסק, רוסיה
פטירה	17 במרץ 2020 (בגיל 77) מוסקבה, רוסיה
שם לידה	Эдуард Вениаминович Савенко
מדינה	ברית המועצות, רוסיה, צרפת, חסר אזרחות
מקום קבורה	בית הקברות טרויקורובסקויה
השכלה	H.S. Skovoroda Kharkiv National Pedagogical University
תקופת הפעילות	מ-1958
מעסיק	ל'הומניטה
מפלגה	רוסיה האחרת (מפלגה), המפלגה הנציונל-בולשביקית, Socialist Workers Party
בן או בת זוג	יקטרינה וולקובה Yelena Shchapova
פרסים והוקרה	פרס אנדריי ביילי
http://limonow.de/ האתר הרשמי

אדוארד לימונוב (2011)

אדוארד לימונוב (ברוסית: Эдуа́рд Лимо́нов;‏ 22 בפברואר 1943 – 17 במרץ 2020) היה עיתונאי, סופר ומשורר ופעיל פוליטי רוסי. לימונוב היה המנהיג והמייסד של המפלגה הנציונל בולשביקית ברוסיה. הוא היה אחד המנהיגים של הגוש הפוליטי רוסיה האחרת שהתנגד לשלטונו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. ספרו, "זה אני אדיצ'קה", תורגם לעברית ולשפות נוספות.

ביוגרפיה

ראשית חייו

לימונוב נולד ב-1943 כאדוארד וניאמינוביץ' סוונקו בגורקי, ברית המועצות (כיום ניז'ני נובגורוד), רוסיה. אביו היה איש שרותי הביטחון הסובייטים ואמו עקרת בית. לאחר מכן עברה המשפחה להתגורר בחרקוב אשר ברפובליקה העממית של אוקראינה שהשתייכה לברית המועצות, ושם עבר את תקופת ילדותו והתבגרותו.

הוא העיד על עצמו שבהיותו נער החל לכתוב שירים ואימץ לעצמו את השם לימונוב כשם עט. שם זה הפך עם השנים לשמו האמיתי. ב-1967 עבר להתגורר במוסקבה שם נישא למשוררת ילנה שאקאפובה בטקס אשר נוהל בהתאם למסורת של הכנסייה הרוסית הפרבוסלאבית. הוא החל לחבור לקבוצות משוררים אנרכיסטיות ופרסם ספרי שירה מחתרתיים אשר נאסרו לפרסום ברוסיה בגלל התכנים הפוליטיים האנטי סובייטים שלהם.

בארצות הברית וצרפת

ב-1974 היגר לימונוב לניו יורק והתחבר אל קבוצות שוליים. באותה תקופה החלה תת-תרבות הפאנק (Punk) לפרוח במערב והוא נמשך אליה. עד מהרה מצא עצמו נחקר על ידי FBI ונעצר על ידם מספר פעמים. תקופה זו מתוארת ברומן האוטוביוגרפי שכתב: זה אני אדיצ'קה. בו מביע הסופר בין היתר את אכזבתו מהמערב (אליו היגר לאחר שהתאכזב מברית המועצות).

הוא מתאר את חייו כנתמך סעד, מהגר רוסי ומשורר מפורסם במולדתו, בעוד שבארצות הברית שיריו לא נחוצים לאיש. לימונוב, ביסקסואל מוצהר, מתאר בספרו "זה אני, אדיצ'קה" את הרומנים המיניים שניהל עם גברים שחורים, נוודים שחומי-עור ונשים לבנות ועשירות. בספר טוען הסופר שהגיע למסקנה שהשיטה הקומוניסטית והשיטה הקפיטליסטית הן גן עדן לאדם הקטן הבינוני ואילו למשוררים כלימונוב עצמו, שתי השיטות הן גיהנום.

במהלך שהותו ב-ארצות הברית התגרש לימונוב מרעייתו ילנה. לבסוף, מאוכזב מהמדינה שכינה "צריף ארור חסר רוח או מטרה בפאתי הציוויליזציה", עזב לימונוב את אמריקה לפריז עם אהובתו נטליה מדבדבה ב-1980, שם הפך לפעיל בחוגי ספרות צרפתיים. הוא נשבע שלעולם לא יחזור לארצות הברית, ומעולם לא חזר. לאחר שנותר חסר אזרחות במשך שלוש עשרה שנים, הוא קיבל אזרחות צרפתית ב-1987. לימונוב ומדבדבה נישאו ב-1982; הזוג נפרד עד 1995.

חזרה לרוסיה

ב-1991, בעקבות הפרסטרויקה חזר הסופר לרוסיה, וקיבל מחדש את אזרחותו שנשללה ממנו שעזב לארצות הברית.

לימונוב היה תומך נלהב של סרביה במלחמות שלאחר התפרקות יוגוסלביה והשתתף בסיירת צלפים בבוסניה הרצגובינה במהלך מלחמת בוסניה. סרטו של פאוול פאוליקובסקי, "Serbian Epics", כולל צילומים של לימונוב נוסע לקווי החזית של סרייבו ב-1992 עם רדובאן קאראג'יץ', אז נשיא סרביה ומאוחר יותר מורשע פושע מלחמה, ויורה כמה כדורים עם מקלע לכיוון העיר הנצורה. כשנשאל על התקרית ב-2010, טען לימונוב שירה במטווח וכי פאוליקובסקי הוסיף צילום נוסף כדי שייראה כי ירה על מתחם דירות. אך בהזדמנות אחרת אמר לימונוב כי הוא "חגג את יום הולדתו ה-50 בקנינסקה קריינה [...] בירי מאקדח כבד מתוצרת רוסית לעבר מפקדת הצבא הקרואטי". במהלך שנות התשעים, הוא תמך בסרבים במלחמות יוגוסלביה. והבדלנות והעצמאות של חבל אבחזיה בגאורגיה וחבל טרנסניסטריה במולדובה. הוא אף אמר שיתרם את כל שכר הסופרים שלו לקניית נשק למען מאבקים אלו.

לימונוב היה בתחילה גם בן בריתו של הלאומן ולדימיר ז'ירינובסקי, אולם עד מהרה נמאס לימונוב מז'ירינובסקי, האשים אותו במתינות ובעקבות כך נפרד ממנו, והוציא לאור את הספר "לימונוב נגד ז'ירינובסקי" (1994).

ב-1993, יחד עם דמויות כמו אלכסנדר דוגין ויגור לטוב, הוא הקים את המפלגה הנציונל בולשביקית שהחלה לפרסם עיתון בשם "לימונקה" (הכינוי הרוסי לרימון יד).

בשנת 1996, בית משפט רוסי קבע כי "לימונקה" הפיץ מידע בלתי חוקי ובלתי מוסרי, שהוא תומך בנקמה וטרור המוני. לאחר מכן, נפתח נגדו תיק פלילי באשמת הסתה לשנאה אתנית.

ביום העצמאות של אוקראינה, ב-24 באוגוסט 1999, לימונוב יחד עם 15 תומכים נוספים עמד על ראש מגדל השעון של העיר בסבסטופול וקרא לא לאשרר את האמנה בדבר ידידות ושיתוף פעולה בין רוסיה לאוקראינה.

בשנת 2001, לימונוב נכלא באשמת טרור ורכישה בלתי חוקית של נשק. בהתבסס על מאמר שפורסם ב"לימונקה"ב, האשימה אותו הממשלה בתכנון להקים צבא במטרה לפלוש לקזחסטן. הוא טען שהאישומים היו מגוחכים וממניעים פוליטיים, אך הורשע ונידון לארבע שנות מאסר בגין רכישת נשק, בעוד שהאישומים האחרים בוטלו. הוא היה בכלא כמעט שנתיים לפני ששוחרר על תנאי בגין התנהגות טובה. הוא כתב שמונה ספרים בזמן שהיה בכלא.

לימונוב המשיך בפעילותו הפוליטית כאחד ממנהיגי קואליציית רוסיה האחרת, יחד עם פוליטיקאים ליברליים, לאומנים וקומוניסטים. הוא השתתף בהפגנות שונות והיה ממארגני צעדות המתנגדים. בנובמבר 2007 הוא נעצר על ידי המשטרה בתחילת צעדת המתנגדים.במא 2009 לימונוב נעצר שוב לאחר עצרת אנטי-ממשלתית במוסקבה.

עד מהרה נפרד לימונוב מהאופוזיציה הליברלית. ביולי 2010, הוא וחסידיו הקימו את המפלגה הפוליטית של רוסיה האחרת, כיורשת הבלתי רשמית של המפלגה הנציונל בולשביקית, אך לא הותר לה להירשם.

לימונוב נפטר ב-17 במרץ 2020.

ספריו שתורגמו לעברית

• זה אני אדיצ'קה, תרגם מרוסית: יוסף מוגינשטיין, הוצאת עם עובד, 1997

ספרים על לימונוב בעברית

• עמנואל קארר, "לימונוב", תרגמה מצרפתית: עמית רוטברד, הוצאת בבל, 2013

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אדוארד לימונוב בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של אדוארד לימונוב
• אתר האינטרנט הרשמי של אדוארד לימונוב

• אדוארד לימונוב, ברשת החברתית פייסבוק
• אדוארד לימונוב, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• אדוארד לימונוב, ביישום טלגרם
• אדוארד לימונוב, ברשת החברתית אינסטגרם
• אדוארד לימונוב, ברשת החברתית VK
• אדוארד לימונוב, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אריק גלסנר, על "לימונוב", של עמנואל קארר, בהוצאת "בבל" (מצרפתית: עמית רוטברד), באתר מבקר חופשי, 2 באפריל 2013, פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
• עמיחי שלו, "לימונוב": שר המלחמה של החיים, באתר ynet, 25 באפריל 2013
• ייבגני ויינשטוק, ‏על אוליגרכים ומחאה, באתר "במחשבה שנייה", 15 באפריל 2011