לסביות בגרמניה הנאצית
לסביות בגרמניה הנאצית נדרשו למלא תפקידים נשיים כאמהות ורעיות, ובמידה והחזיקו בתפקידים אלו, נטייתן המינית לא עניינה את המשטר. אולם, לסביות רבות לא היו נשואות או אמהות, ולא יכלו לציית לדוקטרינה הנאצית, ולכן למרות שלא ניתן היה להאשים אותן בפלילים (על פי סעיף 175), הן נרדפו על בסיס התאמה מגדרית, כלומר על בסיס אי התאמתן לנורמות שהוצמדו לנשיות, ובפרט נישואים לגבר.
לסביות יהודיות, צועניות וקומניסטיות נרדפו, הוגלו והושמדו בעיקר בשל השתייכותן לקבוצות ספציפיות שנרדפו על ידי הנאצים. לסביות רבות שלא השתייכו לקבוצות אלו הוגדרו כ"אי-חברותיות" ("א-סוציאליות") ונשלחו למחנות ריכוז כשהן מסומנות במשולש שחור.[1]
לפני עליית הנאצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת רפובליקת ויימאר, היה ריכוז משמעותי של הומוסקסואלים ולסביות בברלין, שבה פעלו כמאה מועדונים בהם יכלו הומוסקסואלים ולסביות לבלות באופן גלוי.[2] בתרבות הפופולרית הייתה נראות לחד מיניים[3] והתפרסמו מגוון רחב של יצירות ספרות הנוגעות לחייהם וכן עיתונים וכתבי עת ייחודים.[2][4] הצנזורה, התעלמה מפרסומים בעלי תוכן מיני כל עוד הם הופצו לקהילות סגורות ולא לקהל הרחב. כן פעלו ליגות ידידות והליגה לזכויות אדם (Bund für Menschenrecht) בהן היו חברות נשים לסביות.[4]
יחסי מין לסביים לא הטרידו את מרבית הפוליטיקאים והמחוקקים כמו יחסי מין בין גברים ואף היו שטענו שאלו אינם יחסי מין משום שאינם כוללים חדירה. הם הוגדרו, לעיתים, כאוננות הדדית. כל עוד מין לסבי התקיים בצינעה וללא נראות ציבורית הרשויות נטו להעלים ממנו עין.[5]
עליית השמרנות הפוליטית בשנותיה האחרונות של רפובליקת וויימר הביאה לסדרה חדשה של צעדים מדכאים נגד לסביות. בשנת 1928, למשל, אסרה המשטרה להמשיך להפיץ מגזינים וספרות לסבית בהתבסס על חוק הגנת הנוער מפני פרסומים מגונים. שמרנים, דרשו לחוקק חוקים פליליים נגד יחסי מין לסביים. הם גם הוקיעו את התנועה לזכויות האישה וטענו שזהו ניסיון לשדל את נשות גרמניה להומוסקסואליות.[6]
תחת השלטון הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגרמניה הנאצית, נחשבה ההומוסקסואליות לפשע, על סמך סעיף 175 לחוק העונשין הגרמני. יחסי מין בין נשים לא נכללו בהגדרה של הומוסקסואליות, משום שהניחו שביחסי מין לסביים אין חדירה וכי יחסי מין בין נשים לא מונעים יחסים עם גברים.[7] עורך הדין וחבר ה-SS, רודולף קלייר, טען שלסביות הן ניוון של הגזע הארי ועל כן ביקש להכיל את סעיף 175 גם על נשים אך לא הצליח להביא להרחבת הסעיף. הימלר כנראה מעולם לא הביע את דעותיו ביחס ללסביות.[8] האישה הארית נדרשה לחינוך ילדיה וניהול הבית ולסביות היו לרוב רווקות וללא ילדים, ועל כן ערערו את האידאולוגיה הנאצית.[9] עיקר דאגתו של המשטר הנאצי מהלסביות הייתה מתוך חשש שמא ייווצר קושי להבדיל בין זוג חברות שבסיס הקשר ביניהן חברותי לבין זוג לסביות.
לאחר מינויו של היטלר כקנצלר, סגרה המשטרה את המועדונים והפאבים שנחשבו להומוסקסואליים, דבר אשר יצר אצל הלסביות כורח להיפגש בסודיות. לסביות רבות ניתקו את קשריהן החברתיים והיגרו. אחרות ביצעו "נישואי הגנה" בכך שהתחתנו עם הומוסקסואלים.[10]
אף על פי שלנאצים לא הייתה מדיניות מסודרת כלפי לסביות, המשטרה נהגה לעיתים לעצור לסביות באשמת "א-חברותיות" - ביחד עם אחרים אשר לא התאימו לנורמות האריות, ולכן נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז. לסביות, בניגוד להומוסקסואלים, לא אולצו לענוד "משולש ורוד" כאות זיהוי וקלון, אך נשאו לעיתים "משולש שחור" שהיה סמלם של קבוצות שנחשבו ה"א-חברותיים".[1] למרות העובדה כי מעצרים של לסביות היו יחסית מועטים, במקרים רבים הן קיבלו איומים על חייהן ונמצאו בסכנה מתמדת.[11]
בין השנים 1938-1945 הועמדו בווינה לדין 79 נשים על יחסים לא טבעיים.[12] ר. איימי אלמן טוענת כי מפני שלסביות ענדו משלוש שחור אין תיעוד מדויק שלהן במחנות הריכוז.[1]
ריצ'רד פלאנט מזכיר בספרו "The pink triangle" שלושה מקרים בהן לסביות נעצרו" הראשון ב-1940 כאשר חיילי SS פשטו על בר לסבי ועצרו את הנשים שהיו במקום. מקרה נוסף תועד בזכרונותיה של איסה ורמרן שבעת שהותה במחנה הריכוז ראוונסבריק, אסירות מבוגרות תקפו שתי אסירות צעירות שחשבו שיש להן רומן. הסוהרת איימה על האסירות שתעניש אותן משום שיחסים לסביים הם פשע. ב-1944 הלשינו על שתי חיילות בלופטוואפה שהן לסביות. הן ועוד שלוש לסביות נוספות נעצרו. הסוהרים איפשרו לשבויים צרפתיים ורוסים לאנוס אותם והבטיחו לכל אחד שיחדור לאחת הנשים יקבל בקבוק שמפנייה.[8]
בארכיון של אתר ההנצחה של מחנה הריכוז ראוונסבריק יש ראיות של ארבע נשים שהוגדרו גם כלסביות: שתיים מהן נרדפו מסיבות פוליטיות, שתיים בגלל היותן יהודיות. אחת האסירות היהודיות ענדה גם את המשולש שחור בשל קשר מיני עם לא-יהודיות.[13]
בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
Aimée & Jaguar[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט "אֶמֶה ויגואר" (1999) בבימויו של מקס פֶרְבֶּרבּוֹק (Max Färberböck) שעלילתו מתרחשת בברלין לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, עוסק בפרשיית אהבתן של פֶלִיצה, יהודייה החברה בארגון מחתרתי, ושל לילי ווסט, אם לארבעה שבעלה משרת בחזית.
הסרט מבוסס על ספר שנכתב על ידי אריקה פישר, שכתבה אותו לאחר מחקר מעמיק בהתבסס על ראיונות עם אליזבת ווסט (לילי), בניה של לילי ומעגל החברים של פליצה. את פליצה גילמה השחקנית הגרמניה מריה שראדר (שאף קראה לביתה פליסה על שם הדמות אותה גילמה) ואת אליזבת גילמה יוליאנה קלר.
4 Minuten[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט "4 דקות" (2006) בבימויו של כריס קראוס (Chris Kraus) עוסק בקשר שנוצר בין ג'ני, פסנתרנית מחוננת המרצה עונש מאסר באשמת רצח, לבין טְרָאוּדֶה הקשישה, המלמדת פסנתר בבית הכלא, כאשר בתקופת מלחמת העולם השנייה הוצאה אהובתה של טראודה להורג בידי הנאצים בשל היותה קומוניסטית.
מתחת לעור[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחזה "מתחת לעור" מאת יונתן קלדרון[14] מבוסס על סיפור אמיתי ועוסק במערכת היחסים בין הקצינה הנאצית אילזה קולמן לבין האסירה היהודייה לוטה רוזנר במחנה הריכוז נוינגמה. לקראת סוף המלחמה, עם התקרבות צבא בעלות הברית, החליטו שלטונות הנאצים על חיסול המחנה. לאחר שהאסירות עליהן פיקדה הועברו בטרנספורט לברגן-בלזן, לבשה הקצינה הנאצית מדי אסירה, התחזתה ליהודייה ונכנסה מרצונה החופשי לברגן-בלזן, ספק על מנת להתחמק מעונש על פשע מלחמה וספק על מנת להיות קרובה לאהובתה.[15]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל גרמניה | ||
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Schoppmann, Claudia. Days of Masquerade: Life Stories of Lesbians During the Third Reich. Allison Brown, tr.. New York, Columbia University Press, 1996
- Plant, Richard. The Pink Triangle: The Nazi War Against Homosexuals. York: H. Holt, 1st ed, 1986. ISBN 0-8050-0059-3
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 R. Amy Elman PhD, Triangles and Tribulations:, Journal of Homosexuality 30, 1996-03-26, עמ' 1–11 doi: 10.1300/J082v30n03_01
- ^ 1 2 Hannah Elizabeth Crowder, Lesbians Under National Socialism: Legal Indifference, Real Oppression, University of Saskatchewan Undergraduate Research Journal Volume 4, Issue 2
- ^ Alex Ross, Berlin Story, The New Yorker, January 19, 2015 (באנגלית)
- ^ 1 2 Laurie Marhoefer, “The Book Was a Revelation, I Recognized Myself in it”: Lesbian Sexuality, Censorship, and the Queer Press in Weimar-era Germany, Journal of Women's History 27, 2015, עמ' 62–86 doi: 10.1353/jowh.2015.0016
- ^ Marhoefer, Laurie,, Sex and the Weimar Republic : German homosexual emancipation and the rise of the Nazis, Toronto: University of Toronto Press, 2015, עמ' 71-73, ISBN 978-1-4426-1956-2
- ^ Lesbians and the Third Reich, encyclopedia.ushmm.org (באנגלית)
- ^ Marhoefer, Laurie,, Sex and the Weimar Republic : German homosexual emancipation and the rise of the Nazis, Toronto: University of Toronto Press, 2015, עמ' 74, ISBN 978-1-4426-1956-2
- ^ 1 2 Plant, Richard, 1910-1998., The pink triangle : the Nazi war against homosexuals, 1st ed, New York: H. Holt, 1986, עמ' 114-16, ISBN 0-8050-0059-3
- ^ Spurlin, William J., 1954-, Lost intimacies : rethinking homosexuality under national socialism, New York: Peter Lang, 2009, עמ' 45, ISBN 978-0-8204-7892-0
- ^ The encyclopedia of lesbian and gay histories and cultures., New York: Routledge, 1999, עמ' 539, ISBN 0-8153-4055-9
- ^ Life in Nazi-controlled Europe, The Holocaust Explained (באנגלית)
- ^ Being gay or lesbian under Nazi rule, CNRS News (באנגלית)
- ^ Claudia Schoppmann, Nationalsozialistische Sexualpolitik und weibliche Homosexualität, Dissertation, FU Berlin, 1990.), Centaurus, Pfaffenweiler), 1991
- ^ יונתן קלדרון, "מתחת לעור" (כולל קישור לטקסט המלא של המחזה), ב"אתר מחזאי ישראל"
- ^
הילו גלזר, סיפור האהבה הבלתי אפשרי בין הסוהרת הנאצית לאסירה היהודיה, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2014
| לא-יהודים במלחמת העולם השנייה | ||
|---|---|---|
|
