אבי ליכט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אבי ליכט
אבי ליכט
לידה 1969 (בן 50 בערך)
עפולה
השכלה

אוניברסיטת ניו יורק

האוניברסיטה העברית
תפקידים בולטים

המשנה ליועץ המשפטי לממשלה למשפט כלכלי-פיסקלי

המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לניהול ולתפקידים מיוחדים

אבי ליכט (נולד בשנת 1969) היה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (לניהול ותפקידים מיוחדים) בשנים 2018-2016, ולפני כן המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (כלכלי-פיסקלי) במשך כשבע שנים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבי ליכט נולד וגדל בעפולה, בן לעו"ד אריה ליכט. הוא למד בבית הספר היסודי "אוהל מאיר", המשיך בישיבה התיכונית מדרשית נועם בפרדס חנה ובתיכון יהודה בעפולה.

לאחר שירותו הצבאי למד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטה העברית וסיים אותו בהצטיינות יתרה. היה עורך כתב העת משפטים. הוא התמחה אצל השופט תיאודור אור בבית המשפט העליון, ואצל עו"ד (כיום השופט) עוזי פוגלמן. לאחר ההתמחות למד לתואר שני בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק, שם היה המילגאי הישראלי הראשון בתוכנית האוזר.

בשובו לישראל, הצטרף למחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, והיה סגן בכיר לפרקליט המדינה. במסגרת תפקידו זה ייצג את המדינה בעתירות לבג"ץ.

בשנת 2009 נבחר למלא את תפקיד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (כלכלי-פיסקלי), במקומה של עו"ד דידי לחמן-מסר. ועדת האיתור לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה כללה את ליכט ברשימה של שמונה מועמדים לתפקיד בספטמבר 2015, אך בסופו של דבר נבחר ד"ר אביחי מנדלבליט לתפקיד. לאחר מכן מונה למשנה ליועץ המשפטי לממשלה לניהול ותפקידים מיוחדים.

במאי 2018 הודיע על פרישתו במהלך 2018[1].

לאחר פרישתו מונה לכהן כמרצה מן החוץ בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

ביוני 2019 הודיע על הצטרפותו כשותף למשרד עורכי הדין מיתר ליקוורניק גבע לשם טל ושות'.

אבי ליכט נשוי לד"ר תמר ליכט, ואב לשלושה. מתגורר בירושלים.

במחלקת הבג"צים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתפקידו כסגן בכיר לפרקליט המדינה במחלקת הבג"צים, אבי ליכט ייצג את המדינה במאות עתירות לבג"ץ, בעיקר בתחומי תקשורת, הפרטה, מכרזים ציבוריים, תחבורה, וכן בנושאים ביטחוניים ונושאי דת ומדינה. בין התיקים הבולטים בהם הופיע:

  • בג"ץ 7957/04 זהראן יונס מחמד מראעבה נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד ס(2) 477 (2005) - פסק דין מרכזי בנושא גדר ההפרדה, שבו דחה בית המשפט את מסקנות חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי בהאג.
  • בג"ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון, פ"ד סא(1) 619 – פסק הדין שדן בחוקתיות של "חוק טל"
  • בגץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, פ"ד נט(1) 199 (2004) - בקשר להחלטה לא להעמיד לדין פלילי את ראש הממשלה אריאל שרון ואת בנו גלעד שרון בעבירות של לקיחת שוחד.
  • בג"ץ 10203/03 "המפקד הלאומי" בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(4) 715 (2008) - בקשר לפרסום תשדירים פוליטיים
  • בג"ץ 8276/05 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערב נ' שר הביטחון, פ"ד סב (1) 1 (2006), בעניין אחריות המדינה לנזקים שנגרמו על ידי כוחות הביטחון באזור עימות
  • בג"ץ 3483/05 די.בי.אס. שרותי לווין (1998)בע"מ נ' שרת התקשורת (2007), בעניין החלטת שרת התקשורת להגביל הזרמת כספים מבזק לחברת הלווין
  • בג"ץ 3638/99 אמנון בלומנטל נ' עיריית רחובות, פ"ד נד (4) 220 (2000), בעניין הקצאת קרקע ברחובות להקמת מרכז חרדי בשכונה חילונית

משנה ליועץ המשפטי לממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתפקידו זה, אבי ליכט סיפק שירותי ייעוץ משפטי שוטפים למשרדי הממשלה בנושאים כלכליים ורגולטוריים, היה אחראי על החקיקה התאגידית התשתיתית שבאחריות משרד המשפטים, וליווה הליכי חקיקה של המשרדים הכלכליים והרשויות הכלכליות בשירות המדינה, וכן ליווה מהלכים מרכזיים של משרדים אלה, ובכלל זה: אוצר, כלכלה, תקשורת, אנרגיה ומים, רשות המים, רשות החשמל, תחבורה, הגנת הסביבה, רשות השידור, הרשות השנייה, בנק ישראל, רשות ניירות ערך, רשות החברות הממשלתיות, והרשות להגבלים עסקיים. מתוקף תפקידו, היה מעורב בקבלת החלטות מרכזיות בשוק, והיה חבר בשורה של ועדות שעסקו ברפורמות בכלכלה בישראל, ובין היתר:

  • היה חבר בוועדת ששינסקי הראשונה, ובמסגרת זו כתב חוות דעת שביססה את זכות הציבור במשאבי טבע. כעת הוא חבר בוועדת ששינסקי השנייה.
  • היה יועץ משפטי של ועדת טרכטנברג
  • היה חבר בוועדה להגברת התחרותיות במשק (ידועה כוועדת הריכוזיות).
  • קבע בחוות דעת כי לממשלה יש סמכות להחליט אם להתיר את יצוא הגז מישראל, אם כי צין בחוות דעתו שמוטב היה שהכנסת תסדיר את הנושא.
  • קבע כי אין להשלים את עסקת המיזוג בין חברת פוטאש ססקצ'ואן מקנדה לחברת כי"ל לפני הבחירות (של 2013)
  • מעורב בוועדת לנדס לקביעת עתיד רשות השידור, ואף כתב חוות דעת שאישרה לממשלה להקפיא את הסכם הרפורמה כדי לבחון מודלים אחרים להבראת רשות השידור.
  • קבע כי מפעלי ים המלח צריכים לשלם חלק משמעותי ביותר מפרויקט קציר המלח בשל אחריותם לנזקים שגרמה עליית המפלס. חוות דעת זו שימשה בסיס להסכם שנחתם עם המפעלים שעוגן גם בהחלטת ממשלה לאחר שנים רבות של מחלוקת. עתירה שהוגשה נגד ההסכם נדחתה.

ב-4 באפריל 2013 מינתה שרת המשפטים ציפי לבני את ליכט לכהן בוועדת ריבלין, בראשות המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס אליעזר ריבלין, שתפקידה לבחון את האפשרות להחלת הסדר פיצוי מיוחד על עובדי הקריה למחקר גרעיני בדימונה שחלו בסרטן בעת חשיפתם לקרינה מייננת במהלך עבודתם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]