אברהם יפה (טייס)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אברהם יפה
אין תמונה חופשית
לידה 16 בספטמבר 1923
יבנאל
פטירה 8 באפריל 1969 (בגיל 45)
ישראל
כינוי אברהם יפה "הקטן"
השתייכות Palmach.jpg הפלמ"ח
הצבא הבריטיהצבא הבריטי הצבא הבריטי
Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 19411943 (הפלמ"ח)
19431946 (הצבא הבריטי)
19481966 (צה"ל)
דרגה אלוף-משנה (אוויר) אלוף-משנה
תפקידים צבאיים
מפקד טייסת 101
מפקד בסיס תל נוף
נספח אווירי בצרפת
מלחמות וקרבות
מלחמת העולם השנייה
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מלחמת סיני  מלחמת סיני
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
תפקידים אזרחיים
מייסד חברת אוירום נתיבי אוויר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אברהם יפה (16 בספטמבר 1923 - 8 באפריל 1969) היה אלוף-משנה בצה"ל מראשוני ובכירי טייסי חיל האוויר הישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפה נולד ביבנאל, בנם הבכור של דב ואסתר יפה, ואחיהם של חנה יפה, יוסי יפה ושרה. הוא זכה לכינוי אברהם יפה "הקטן", כשבן דודו אברהם יפה היה "הגדול"[1]. בשנת 1932 עבר עם הוריו למושב חרות. למד בבית הספר החקלאי כדורי[2], התגייס לפלמ"ח ב-1941 ושירת בפלוגה א' עד שהתנדב לצבא הבריטי ב-1943, יחד עם אביו ושירת בפלוגת תובלה 178 במצרים ובאיטליה.

לאחר מלחמת העולם השנייה סייע לפליטים היהודים ניצולי השואה ועזר בהעברתם לחופי איטליה לקראת העפלתם. ב-1946 שוחרר מהצבא וחזר לארץ ישראל למושב חרות. ב-1947 גויס למוסד לעלייה ב' על ידי בן דודו אורי יפה. הוא נשלח בזהות בדויה (אינג' פרידמנס[3]) לאיטליה יחד עם אנשי צוותה של האונייה חיים ארלוזורוב ועסק בההעפלה ורכש נשק[4], הוא סייע לאנשי הפלי"ם להטביע את ספינת הנשק לינו. באיטליה הצטרף לעמיתו מוטי הוד והשניים למדו טיסה במועדון תעופה במילנו ולאחר מכן בשדה אורבה ליד רומא[5]. מאיטליה נשלחו השניים ללמוד טיסה קרבית בצ'כוסלובקיה, הם הצטרפו ל-10 טייסים נוספים שהגיעו מארץ ישראל ולטייס נוסף מצרפת, שהיוו את הגרעין העברי לטייסי הקרב של חיל האוויר הישראלי.

בשובו לישראל היה חניך בקורס טיס מס' מינוס 1 של חיל האוויר אותו סיים במאי 1949[6], לאחר הקורס הצטרף כטייס קרב לטייסת 101 בחצור. בסוף 1950 מונה למפקד גף בטייסת 105 שהוקמה כטייסת אימון מבצעי[7]. ב-1952 נשלח לקורס פיקוד ומטה באלבמה שבארצות הברית, ב-1954 מונה למפקד טייסת 101[8]. בהמשך שירת במטה חיל האוויר בענף אוויר/3 (מבצעים), עם הגעת מטוסי הגלוסטר מטאור לארץ עבר הכשרה על ידי מנחם בר, ויחד עם בר, בני פלד ומוטי הוד היה אחד מארבעת טייסי הסילון של חיל האוויר[9]. הוא היה חבר במשלחת של חיל האוויר והצנחנים לצרפת, במטרה ללמוד את תחום ההצנחה ממטוסי הנורד[10]. במלחמת סיני הצטרף לטייסת P-51 מוסטנג והוביל הפצצה בסיני[11]. באוגוסט 1958 מונה למפקד בסיס תל נוף ושירת בתפקיד עד ספטמבר 1963. לאחר מכן הצטרף למחזור הראשון של המכללה לביטחון לאומי. ב-1964 מונה לנספח אווירי בצרפת, שירת שם במשך שנתיים במהלכן פעל גם עבור המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים.

ב-1966 השתחרר משירות הקבע. לאחר שחרורו הקים יחד עם דוד סופר את חברת אוירום נתיבי אוויר, חברת תעופה שעסקה בזריעת עננים[12]. במלחמת ששת הימים גויס למילואים ושירת כיועץ אווירי בפיקוד הדרום.

נפטר מהתקף לב פתאומי ב-1969 ונקבר בבית העלמין בתל מונד. היה נשוי לשולמית (מיטקה), מזכירתם של ראשי ממשלת ישראל מדוד בן-גוריון עד בנימין נתניהו, ואב לשלושה, הבכור בהם דובי יפה, אל"ם בחיל האוויר שהשתתף במבצע אופרה, רמי יפה ששירת כסא"ל בחיל האוויר וטייס באל על ונהרג בתאונת מסוק בשירות חברת החשמל ב-2004[13], ויעל סגל, פסיכולוגית קלינית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שערים פתוחים : אסופת זכרונות העפלה 1945–1948, קרן פלי"ם, 2001

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אמיר אורןטייסת הכיבוי כפעלול להסחת הדעת מאחריותו של נתניהו לשריפה בכרמל, באתר הארץ, 9 ביולי 2011
  2. ^ עודד מרום, מחלקת הטיס של הפלמ"ח, הוצאת עמותת חיל האויר, 2005, עמ' 192
  3. ^ רס"ן אבי כהן, תולדות חיל האוויר במלחמה לעצמאות, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2004, עמ' 154
  4. ^ מייק אלדר, TTG, אנשי הצללים. תל אביב: משרד הביטחון, 1997, עמ' 270
  5. ^ סא"ל (מיל') עדו אמבר, סא"ל (מיל') אלי אייל, רס"ן אבי כהן, שורשי חיל האוויר, הוצאת משרד הביטחון, 1997, עמ' 337
  6. ^ אביגדור שחן, חישול הכנפיים, הוצאת מערכות, 1991, עמ' 40
  7. ^ אביגדור שחן, חישול הכנפיים, הוצאת מערכות, 1991, עמ' 84
  8. ^ אביגדור שחן, חישול הכנפיים, הוצאת מערכות, 1991, עמ' 114
  9. ^ אהוד יונאי, עליונות אווירית: סיפורו של חיל-האוויר הישראלי, הוצאת כתר, 1995, עמ' 101
  10. ^ אביגדור שחן, חישול הכנפיים, הוצאת מערכות, 1991, עמ' 191
  11. ^ אליעזר (צ'יטה) כהן וצבי לביא, השמים אינם הגבול: סיפורו של חיל-האוויר הישראלי, ספריית מעריב, 1990, עמ' 181
  12. ^ ישראל כהן (סופר), מוניות אויר מעל ירושלים, דבר, 7 ביולי 1968
  13. ^ זוהר בלומנקרנץ, טייס ומאבטח נהרגו בהתרסקות מסוק פרטי, באתר הארץ, 29 בפברואר 2004