מנחם בר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מנחם בר
קורס הטיס הראשון של הפלמ"ח, עומדים מימין: משה פלד, מנחם ברנשטיין, פרץ גרוסר, צבי מנט (מכונאי), כורעים מימין: ששון נוביק, יעקב בן חיים
קורס הטיס הראשון של הפלמ"ח, עומדים מימין: משה פלד, מנחם ברנשטיין, פרץ גרוסר, צבי מנט (מכונאי), כורעים מימין: ששון נוביק, יעקב בן חיים
לידה 1924
פטירה ינואר 2007 (בגיל 83 בערך)
השתייכות Palmach.jpg  פלמ"ח
Hahaganah.png  ההגנה
Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 1943-1947 (פלמ"ח)
1947-1948 (ההגנה)
19481967 (צה"ל)
דרגה אלוף-משנה (אוויר) אלוף-משנה
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מלחמת סיני  מלחמת סיני
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
תפקידים אזרחיים
טייס באל על
מנחם בר בדאון קומר

מנחם בר (ברנשטיין) (1924 - ינואר 2007) היה טייס קרב, מבכירי המפקדים בחיל האוויר הישראלי.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בר נולד בקבוצת כנרת וגדל בכפר יהושע, בנם של יצחק ופניה ברנשטיין ממקימי היישוב. ב-1939 עבר קורס דאייה בקלוב התעופה לישראל בכפר ילדים שבגבעת המורה. בסיוע מלגה מ"קרן החקלאים לתעופה של ההתיישבות העובדת", עבר קורס טיס במטוסים קלים של חברת אווירון וקיבל את רישיון הטיס ב-1943. הצטרף לפלמ"ח, עבר קורס טיס של מחלקת הטיס[1] ושימש מדריך דאייה בקורס הראשון של הארגון ב-1944.

בדצמבר 1947 התגייס לשירות האוויר של ההגנה, הוצב בטייסת הגליל ולחם במלחמת העצמאות. השתתף ב-97 גיחות סיור, תקיפה והפצצה. בין השאר הפציץ במטוס אוסטר אוטוקרט את משטרת ג'נין במאי 1948[2], את הכפרים תרשיחא, עין מאהל, ובסיסי צבא ההצלה הערבי בטורעאן, בלוביה במהלך מבצע דקל ביולי אותה שנה[3].

בספטמבר 1948 נשלח לאולומוץ שבצ'כוסלובקיה לעבור הכשרה לטיסה על מטוסי אוויה S-199 שנרכשו על ידי חיל האוויר. לאחר שחניכי הקורס סולקו מהמדינה עקב החלטת המשטר הקומוניסטי, שב לישראל, והמשיך את הקורס בבסיסים סיינט-ג'יין בסמוך לעכו ובבסיס עקרון, במה שמכונה "קורס מינוס 1". את כנפי הטיס קיבל בטקס בעקרון במאי 1949. בר הוצב בטייסת הקרב הראשונה, עשה הסבה לספיטפייר והספיק להשתתף במבצעים האחרונים של המלחמה.

ביוני 1950 ערך סיור בנגב יחד עם מאיר רוף במסגרת "מבצע תנועה", תרגיל רב־משימתי שמטרתו הייתה לתפעל את הטייסת משדות משניים בתנאי קרב. במהלך הסיור יירטו השניים מטוס רפיד ירדני, שהיה בדרכו למצרים, והכריחו אותו לנחות בשדה תימן[4].

באוקטובר 1950 פוצלה טייסת הקרב הראשונה לטייסת מבצעית ולטייסת אימון מבצעי, ובר מונה למפקד הטייסת החדשה, טייסת 105. בקורס האימון המבצעי הראשון השתתפו 12 טייסים, וההכשרות נעשו על פי תוכניות אימונים שתורגמו ונכתבו על ידי בר וצוות ההדרכה. באפריל 1951 הוביל רביעיית מטוסי ספיטפייר בהפצצת עמדות סוריות באל-חמה, שנעשתה כפעולת תגמול על הריגת 7 שוטרים ישראלים[5]. באוקטובר 1951 היה לטייס השני בחיל האוויר (לאחר מוטי הוד) שיצא לאנגליה לקורס הסבה למטוסי סילון של חיל האוויר המלכותי. הוא הוסמך למטוסי מטאור 7 דו מושביים ולאחר מכן למטוסי מטאור 8 החד מושביים, כמו כן עבר קורס מדריכי תקיפה[6]. הוא שב לישראל בפברואר 1952 וחזר לפקד על טייסת 105. מפקד חיל האוויר, חיים לסקוב, הטיל עליו למסד ולהעביר גם קורס מדריכי תקיפה, שהחל באפריל 1953[7]. בהנהגתו החל הדגש על אימוני מקלענות[8], והוקמה בבסיס רמת דוד מעבדת פיתוח לסרטי צילום ששימשו לניתוח הממצאים מהאימונים[9].

ביוני 1953 הקים יחד עם סגנו בני פלד את טייסת הסילון הראשונה. בתקופתו נולד המושג ה"סבב", בו מכשירים בזריזות מטוס שחזר מגיחה לקראת גיחה נוספת, כולל תדלוק, חימוש, מילוי חמצן וביקורת לפני טיסה[10]. כמו כן הכניס למשטר האימונים את המושג "יום קרב", יום בו נכנסה הטייסת כולה לכוננות כדי לבצע משימת אימון וכנגדה הופעלו טייסות וכוחות אחרים[11].

ערב מבצע קדש פיקד על קבוצת טייסים שנשלחה לצרפת להביא לישראל מטוסי מיסטר 4 במסגרת מבצע יונה[12]. במבצע קדש עצמו מילא את מקומו של בני פלד בפיקוד על טייסת 101, לאחר שפלד נאלץ לנטוש את מטוסו. הוא הוביל רביעייה של מטוסי מיסטר שהטביעה אוניית משא מצרית בסמוך למצרי טיראן בים סוף[13].

בדצמבר 1956 הקים מחדש את טייסת 109 שנקראה בתחילה "טייסת המיסטר הצפונית" ואחר כך "טייסת העמק", ופיקד עלייה עד 1957. הוא למד במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה ומונה לסגן מפקד בסיס רמת דוד, ובמרץ 1958 מונה למפקד הבסיס. בספטמבר 1963 מונה למפקד בסיס תל נוף וכיהן בתפקיד עד למאי 1965. בתקופתו בפיקוד החל בהקמת מערכת תדלוק מרכזית ולעמדות תחמוש בסמוך לכל אחת מטייסות הקרב, על מנת להעלות את כשירותן המבצעית[14].

בנובמבר 1965 מונה לראש מחלקת אוויר ושירת בתפקיד זה במלחמת ששת הימים כסגנו של מפקד חיל האוויר, מוטי הוד. היה שותף לניצחון הגדול של החיל בעקבות ההוצאה לפועל של מבצע מוקד. השתחרר משירות הקבע בדרגת אלוף-משנה בקיץ 1967.

לאחר שחרורו עבד כטייס בחברת אל על במשך 16 שנים. בתחילה שימש טייס משנה במטוסי בואינג 707 ו-720B, עבר הסבה לבואינג 747, מטוסים אותם הטיס עד לפרישתו לגמלאות ב-1983[15]. היה מבולטי הפעילים בענף הדאייה בישראל, מחלוצי הפעלת הדאונים הפרטיים, הביא דאונים מתקדמים לישראל ובנה דאונים ומטוסים בעצמו[16].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מנחם בר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מחלקת הטיס - שמות אנשי היחידה, אתר פלמ"ח
  2. ^ נעם הרטוך, טייסת הגליל במלחמת העצמאות, ד.ג. הנדסה ייעוץ וכתיבה טכנית, עמ' 82
  3. ^ רס"ן אבי כהן, תולדות חיל האוויר במלחמה לעצמאות, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, עמ' 231-232
  4. ^ מעצמאות לקדש, חיל האוויר בשנים 1949 - 1956, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, עמ' 37-38
  5. ^ זאב שיף, צה"ל בחילו, חיל האוויר, רביבים הוצאה לאור, הוצאת ספריית מעריב, עמ' 47
  6. ^ חישול הכנפיים, עמ' 108
  7. ^ חישול הכנפיים, עמ' 199
  8. ^ חישול הכנפיים, עמ' 222
  9. ^ חישול הכנפיים, עמ' 200
  10. ^ אריה הלל, וידי אדם מתחת לכנפיהם, הוצאת מערכות, עמ' 89
  11. ^ דני שלום, כרעם ביום בהיר, באוויר-פרסומי תעופה, עמ' 32
  12. ^ אהוד יונאי, עליונות אווירית, סיפורו של חיל האוויר הישראלי, הוצאת כתר, עמ' 121
  13. ^ מעצמאות לקדש, חיל האוויר בשנים 1949 - 1956, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, עמ' 281-282
  14. ^ דני שלום, כנפי מלחמה כנפי שלום, הד ארצי הוצאה לאור, עמ' 106
  15. ^ טייסת הגליל במלחמת העצמאות, עמ' 85
  16. ^ כנפי מלחמה כנפי שלום, עמ' 171