אברהם פרנקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אברהם פרנקו
Avraham Franko.jpg
פרנקו בצעירותו
לידה 3 ביוני 1897
חברון
פטירה 9 באפריל 1993 (בגיל 95)
פרסים והוקרה יקיר העיר ירושלים לשנת 1979

עו"ד אברהם פרנקו (3 ביוני 18979 באפריל 1993) היה מחנך ואיש ציבור, מפעיליו הבולטים של היישוב היהודי בחברון במאה ה-20, חבר ועד העדה הספרדית בירושלים, היועץ המשפטי והמזכיר של עיריית ירושלים במשך שנים רבות, ויקיר העיר לשנת 1979.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בחברון[1] ב-3 ביוני 1897 (ג' בסיוון ה'תרנ"ז[2]) לשמחה ("אישה") בת אליעזר אלישר, ולרב רפאל נסים פרנקו, מרבני ועסקני העיר ובנו של הרב חיים רחמים יוסף פרנקו. מצד אביו היה דור שלישי בארץ, ומצד אמו 14 דורות. בילדותו התחנך בתלמוד תורה של העדה הספרדית בחברון, למד ערבית עממית וספרותית אצל יוסף מני ומלכיאל מני, ובהמשך למד בישיבת "שדי חמד" של הרב חיים חזקיהו מדיני.

בסיום לימודיו התורניים בגיל 17, למד בצורה אקסטרנית לימודי בגרות כהכנה ללימודי מקצוע הרוקחות באוניברסיטת ביירות שבלבנון. במקביל ללימודיו התמחה בתחום, ובסיום לימודיו החל לשמש כרוקח בבית החולים האנגלי בחברון ובבית המרקחת של כוללות העיר.

בגיל 17 בלבד החל לשמש כמורה לערבית בבתי הספר של חברת עזרה בחברון. עם הזמן נבחן ב"מרכז המורים", קיבל תעודת הוראה והחל לשמש בירושלים כמורה לערבית בבית הספר למל, כמורה לעברית בתלמוד תורה תחכמוני, וכמורה בבית המדרש דורש ציון.

כשנפטר אביו, הוטלה עליו משרת השוחט של העיר חברון כמחליפו של אביו, ובמקביל לעבודתו כרוקח, התפרנס ממקצוע השחיטה בין השנים 19131918 בחברון ובבאר שבע. בתחילת מלחמת העולם הראשונה עבד במשך תקופה קצרה כרוקח של עיריית חברון ובהמשך של עיריית באר שבע, ושימש בתקופה זו ככתבו החברוני של עיתון החרות. במהלך המלחמה התגייס לצבא הטורקי ושימש כמפקח בתי המרקחת במחנה הרביעי של הצבא, ומתוקף תפקידו סבב רבות בין מחנות ומקומות שונים. כשנכנסו חיילי הצבא האוסטרלי לדמשק, נכלא ושוחרר לאחר כ-24 שעות בהשתדלותו של דוד ילין, ששהה אז כגולה בעיר.

בסיום המלחמה חזר לירושלים והחל לעבוד בהדסה, תחילה כמנהל בסניף שבשכונת רחובות ובית ישראל, ולאחר מכן בבית החולים רוטשילד (גלגולו הראשון של המרכז הרפואי הדסה). עם התרחבות ההוראה העברית, חזר לעסוק בתחום, ובחודש מרץ 1920 נשלח על ידי יוסף לוריא לשכם כדי לפתוח ולנהל בית ספר מקומי לילדי השומרונים. לשכם הגיע יחד עם הרב בן-ציון חי עוזיאל, ויחד במשך שבועיים חיפשו לשכור דירה עבור בית הספר, אך בשל החרם שהוטל על מי שישכיר דירה ליהודים לא צלחו ניסיונותם. משכם, נשלח לחברון על ידי "ועד החינוך", כדי לשמש כמורה בבית ספר לבנות.

לאחר שעבר להתגורר בירושלים, היה מבקר בחברון מדי שבוע יחד עם הרב בן ציון אברהם קואינקה והרב יוסף לוי, חבר הרבנות הראשית.

כשנוסדה הסתדרות הספרדים בשנת 1920 החל לשמש בה כמזכירה הראשון בירושלים, ובמקביל שימש כמורה לעברית בבית הספר של כל ישראל חברים. בהמשך שימש כמזכיר בבית משפט השלום למשך מספר שנים כעוזרו של המזכיר הראשי, ובשנת 1921 החל לשמש כפקיד ראשי בעיריית ירושלים. בשנת 1922 נישא לשמחה בת הרב מרדכי ישראל שירזלי בבית הדסה.

בשנת 1927 סיים את לימודי המשפטים ב"בית הספר למשפטים" בירושלים, ובחודש מרץ של אותה השנה הוסמך לעורך דין[3]. בתקופה זו החל לשמש כיועץ המשפטי וכמזכיר העברי והכללי של עיריית ירושלים, ובשנות היעדרות יהודי ירושלים ממועצת העיר בראשות ראע'ב נשאשיבי, ייצג הוא את יהודי העיר. תקופת כהונתו בעירייה נמשכת על פני כ-35 שנים, עד לשנת 1954, וכוללת כהונות של 15 מראשי העיר, בהם חמישה ערבים, שלושה בריטים ושבעה יהודים: ראע'ב נשאשיבי, דניאל אוסטר, שלמה זלמן שרגאי ויצחק קריב.

נמנה עם מייסדי ופעילי הסתדרות "חלוצי המזרח" (לימים ספרדים ועדות מזרח), ממייסדי "בנק קדם" וחבר ההנהלה שלו ושל תלמוד תורה "בית אהרן" ושכונת קריית משה. כן שימש כחבר בוועד העדה הספרדית בירושלים, חבר מועצת עזבון בליליוס, חבר הוועד המנהל של הגוש הפרוגרסיבי הספרדי בירושלים, חבר מועצת התאחדות הספרדים וחבר הוועד המנהל של בית החולים משגב לדך.

עם פרוץ מאורעות תרפ"ט, נמלט מחברון, והשתדל לקחת עמו מביתו וממשרדי ההקדש היהודי מה שיכל, אך רוב הקושאנים המעידים על הבעלות היהודית על הקרקעות אבדו במהלך המאורעות[4]. לאחר שניצל מהמאורעות, נסע ללונדון כשליח מטעם היישוב היהודי בחברון כדי לדרוש ממנהלי קרן העזרה לשפר את יחס פקידיה לצורכי העדה.

משנת 1931 נטל עליו את הטיפול בענייני היישוב היהודי בחברון כמנהל ויו"ר הכוללות בעיר ("כוללות מגן אבות"), וכמפקח וכיו"ר הרכוש וההקדש היהודי שנותר בחברון. יחד עם הרב חיים בג'איו (האחרון) והשופט יוסף חסון פעל לחדש את היישוב היהודי בחברון שננטש לאחר הפרעות, וארגנו חזרה של כ-160 מהגולים היהודים לעיר. אולם בשנת 1936 פונו המשפחות מהעיר על ידי השלטון הבריטי.

כנכדו של מייסד בית הדסה בחברון, עם תום מלחמת ששת הימים נסע לחברון ונוכח לגלות כי הבניין משמש כבית ספר ערבי. בתקופה זו מסר את הקושאן על הבית לרב משה לוינגר, בצירוף ייפוי כוח לשימוש בבית הכנסת "חסד אברהם" שבבניין. מיד לאחר המלחמה החל לפעול למען החזרת האדמות היהודיות בחברון לידי מתיישבים יהודים, ובדברים שנשא בשנת 1976 בעצרת לזכר הטבח בחברון, כנציג המשפחות של נטבחי חברון, קרא לממשלת ישראל להחזיר לידי היהודים את האתרים היהודיים והבתים שעליהם היו בידיו קושאנים המוכיחים את בעלות היהודים עליהם[5].

בשנת 1977 העיד בבית המשפט במסגרת משפטם של נאשמי קריית ארבע מאנשי גוש אמונים, כי בית הדסה בחברון רשום על שם דודו, הרב מאיר פרנקו ועל שם הרב סולימאן מני. לפי עדותו, לאחר פטירת דודו, צורף על ידי הרב מני יחד עם עו"ד יוסף חסון והרב חיים בג'איו לשמש כאפוטרופוסים על רכוש הכולל הספרדי בחברון, והם ניהלו יחדיו את רכוש הקהילה גם לאחר מאורעות תרפ"ט, בתקופה שבה הקהילה היהודית המקומית עברה להתגורר בירושלים. עוד העיד כי מיד לאחר מלחמת ששת הימים פנה למשה דיין, שכיהן כשר הביטחון, והודיע לו על החלטתו לשוב ולהתיישב בחברון ולקבל את הרכוש השייך ליהודים בחזרה. משה דיין סירב, ופרנקו פנה מספר פעמים למושל הצבאי של חברון, ונענה בשלל תירוצים שונים. כשהתיישב בחברון הרב משה לוינגר, נסע אליו פרנקו והבהיר לו כי הוא ושאר האפוטרופוסים עומדים לימינו[6].

בחודש מרץ 1979 קיבל את תואר יקיר העיר ירושלים, על פעילותו בעיר בכלל ובעירייה בפרט[7].

הלך לעולמו ב-9 באפריל 1993 (י"ח בניסן ה'תשנ"ג) ונקבר בהר המנוחות בירושלים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי דוד תדהר, ועיתון "דבר" מתאריך 18 במרץ 1979, נולד בירושלים
  2. ^ על פי הכיתוב על מצבתו, נולד בשנת ה'תרנ"ד
  3. ^ תעודות לעורכי דין חדשים, בעיתון דואר היום, 3 במרץ 1927
  4. ^ אהרון דולב, המקום הכי יהודי עלי אדמות, בעיתון מעריב, 17 באוגוסט 1984
  5. ^ הרב גורן: "השמש זורחת על ירושלים מחברון", בעיתון מעריב, 17 באוגוסט 1976
  6. ^ "נתתי לרב לוינגר ייפוי-כוח להתפלל בבית הכנסת בחברון", בעיתון מעריב, 25 בינואר 1977
  7. ^ עיטורי "יקיר ירושלים" ל-12 תושבי העיר, בעיתון דבר, 18 במרץ 1979