אהרן מרקוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אהרון מרקוס)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אהרן מרקוס

הרב אהרן מרקוס (י"ב בשבט תר"ג, 1843, המבורגא' באדר ב' תרע"ו, 1916, פרנקפורט) היה מגדולי חוקרי תנועת החסידות, סופר וחוקר הלשון העברית; מראשוני התנועה הציונית בגליציה. כתב גם בשם העט Verus (וֶרוּס).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרן מרקוס נולד בי"ב בשבט תר"ג בהמבורג. התייתם מהוריו בילדותו וגדל אצל סבתו. למד בין היתר מפי הרב ברוך יצחק ליפשיץ בנו של מחבר הפירוש "תפארת ישראל" על המשנה. בנוסף, השתלם בשפות (גם של העולם העתיק), בפילוסופיה ובלמודים כלליים. במהלך למודיו נדד למזרח אירופה, והתיישב בקרקוב (אז בגליציה, בתחום האימפריה האוסטרו-הונגרית; כיום פולין), שם התקרב לחסידות רדומסק ונמנה עם תלמידיו הקרובים של רבי שלמה הכהן רבינוביץ' בעל ה"תפארת שלמה". עם פטירתו התקרב לאדמו"רי בית רוז'ין ובמיוחד לרבי דוד משה פרידמן האדמו"ר מצ'ורטקוב. התפרנס מהנהלת חשבונות וממסחר ביינות יקבי "כרמל מזרחי".

תחומי יצירתו מגוונים. ספריו העיקריים הם:

  • הפלוסופיה האינדוקטיבית של הרטמן בחסידות (Hartmanns Inductive Philosophie im Chassidismus, Vienna 1888). בספר זה מצביע אהרן מרקוס בין היתר על מקומו המרכזי של תת-המודע בתורת הנפש של החסידות, ובמיוחד בכתבי בעל התניא, כפי שהוא נקבע על ידה זמן רב לפני הרטמן ופרויד תלמידו.
  • קדמוניות (קרקוב 1896-7, ת"א סיני תשל"ג) מוקדש לגלויים הארכאולוגיים באשור, בבבל ובפרס בתקופתו והתאמתם לכתוב בתנ"ך ובמסורת חז"ל.
  • החסידות (1901 בגרמנית, תורגם לעברית תשי"ד, תש"מ). ספרו המפורסם ביותר, בו הציג אהרן מרקוס את החסידות ואת תורתה בפני יהדות המערב במונחים מערביים. בספר אוצר בלום של ידיעות, חלקן ממקור ראשון, ותובנות עמוקות על תנועת החסידות. ספר יסוד ששימש כותבים רבים אחריו.
  • ברזילי או "השפה כמכתב הנפש" (ברלין 1905-8, מוסד הרב קוק תשמ"ג, בעריכת ד"ר יוסף מרקוס) הוא מחקר בפסיכולוגיה של הלשון העומד על יחודה של הלשון העברית ועל התפתחותה ההיסטורית בתקופת התנ"ך.
  • קסת סופר פרוש על תנ"ך ומשניות (קרקוב תרע"ב-תרצ"ט, ת"א תשל"א). הוא פרוש ייחודי המשלב בלשנות, קבלה, וחדושי המדע בתקופתו בדברי חז"ל (רק חלקו הראשון, מבראשית עד לך לך, פורסם. היתר אבד בשואה).

התמודדותו התורנית והפלוסופית עם המודרנה הביאו להגדרתו (על ידי פרופ' שלום רוזנברג) כממשיכו של רבי יהודה הלוי בדורו.

פעילותו בתנועה הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרן מרקוס היה מראשוני הציונים בגליציה. יחד עם הרב שמעון סופר הקים את ארגון "ראש פינה", לשם התבססות התנועה הלאומית בעיר ואגודה ליישוב ארץ ישראל. לימים נחשב ארגון "ראש פינה" כארגון הציוני הראשון בקרקוב.[1][2]. שימש ציר בקונגרס הציוני הראשון, ואף ישב בבימת הנשיאות.[3] באותה תקופה התכתב עם תאודור הרצל ועם מקס נורדאו ואף החל להוציא ביוזמתו ובמימונו האישי כתב עת ציוני בגרמנית, Krakauer Judische Zeitung, אשר יצא לאור בשנים 1898 עד תחילת 1900.

בתשובה שפרסם הרצל לדברי הרב הראשי של וינה, ד"ר משה גִידֶמַן, שיצא נגד התנועה הציונית, מזכיר הרצל את מרקוס ומסתייע בדבריו[4] כך:

"...מר ד"ר גידמאן יוצא אל המערכה נגד הציונות בהמון מקראות, אך חושב אני, כי למצער כאלה וכאלה אפשר למצא בעד הציונות. אינני כמובן מלומד כל כך, כדי שאוכל להביאם... אבל במחברת קטנה שנדפסה זה מקרוב, כתובה ביד הסוחר התורני אהרן מרקוס בפודגורז' [=פודגוז'ה], אני מוצא מקום אחד המסייע לנו:

"תנועת היישוב נוצרה לפני יותר מחמשים שנה בחוגים היותר חרדים בידי גדולי הרבנים למטרה גלויה של יסוד מדינה. הספר "שיבת ציון" יכיל יותר ממאה הסכמות של גדולי רבנינו". – איך יצדיק מר ד"ר גידמאן לעומת עובדא זו את דבריו...?

ואותו אהרן מרקוס כותב במקום אחר, כי "היהודים היותר חרדים מוכנים ומזומנים לקבל את ההצעות בדבר התחיה המדינית של היהדות, הנעשות בידי החפשים בדעות היותר חדשים".

ואהרן מרקוס זה היושב בפודגורז' כדאי הוא שנסמוך עליו. הוא בעצמו הנהו "חסיד", ויחד עם זה איש שקנה חכמה הרבה וסופר בעל טעם, שכתב ספר נפלא על הפילוסופיה החדשה. במצבו האזרחי הוא סוחר. הוא "איננו חי מן היהדות" – כדברי ידידנו ליאון קלנר – "אלא בעד היהדות".".

בנימין זאב הרצל: "היהדות הלאומית" של ד"ר גידמאן

בתקופה שלאחר הקונגרס הציוני הראשון ניסה מרקוס ליצור חזית של רבנים ואדמו"רים מגליציה, מבוקובינה, מפולין ומרוסיה, ובכללם האדמו"ר מצ'ורטקוב, שהיו נכונים לפתוח במשא ומתן על הצטרפותם להסתדרות הציונית. במרץ 1900, בעקבות העדר הענות של הרצל להפגש עם האדמו"ר מצ'ורטקוב, פרש מרקוס בזעם מן ההסתדרות הציונית[5]. הייתה זו החמצה הרת גורל בהיסטוריה של הציונות ושל יהדות מזרח אירופה.

קברו של אהרון מרקוס בקרקוב

אהרן מרקוס נפטר בפרנקפורט בא' באדר ב' תרע"ו (1916), ונקבר בקרקוב.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחותו מרים (Mary Marcus, 1884-1930) ניהלה את בית הספר היהודי לבנות בהמבורג במשך למעלה מחמישים שנה.

לאהרן מרקוס היו חמישה בנים ושתי בנות. יעקב מאיר ושלמה הגרו מקרקוב לגרמניה וצבי עלה לארץ ישראל (לאחר עלילת דם שכוונה כנראה כנגד אביו). יהודה ואברהם ישראל נשארו בקרקוב ונספו בשואה. אברהם ישראל מרקוס היה חסידו ומקורבו של האדמו"ר מבויאן-קראקא.

נכדו מרקוס מרקוס פרסם ספר על תולדות סבו (מונטרה 1966). על בסיסו כתבה יוכבד סגל את הספר "החסיד מהמבורג", ירושלים תשל"ח.

נכדו ד"ר יוסף מרקוס (1923-1995), בנו של אברהם ישראל, סופר וחוקר, עסק רבות בעריכת כתביו של סבו ובהוצאתם מחדש לאור. ספריו The Social and Political History of the Jews in Poland 1919-1939 (Mouton 1983) וBetween Life and Death, History of Jewish Life in Wartime Poland 1939-1944 (Janus 1995. תורגם לעברית "בין חיים למוות" (ארז 2005).

נכדה נוספת היא חנה בנט (מרקוס). חנה ושני ילדיה עברו את שנות השואה בביתו של נאצי בהסוואה של משרתת גויה. הם ניצלו ועלו ארצה. חנה בנט הקדישה פרק שלם בספרה "בצל קורתו של נאצי", לזכר סבה, אהרון, בו היא מספרת על חייו, אופיו ופועלו. בנה, נינו של אהרון מרקוס, הוא פרופסור יחזקאל טלר, נשיא מכללת גורדון ובעבר, ראש המרכז האקדמי כרמל בחיפה.

ספרים נוספים מפרי עטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שאלות ותשובות מן השמים: מאחד מבעלי התוספות רבינו יעקב הלוי ממרויש ומקורביל, עם פירוש קסת הסופר (1895, תל אביב תשל"ט).
  • Flavius Josephus und seine Zeit, Frankfurter Israelisches Familienblatt 1915-1917.
  • Judische Chronologie, Frankfurt 1935
  • הרצאות רבות שלו שפורסמו כמונוגרפיות (על תורת דרווין, על בקורת המקרא ועוד), ומאמרים רבים בKrakauer Judische Zeitung.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאיר בוסק, 'אהרון מרכוס, חסיד, סופר וציוני', הפועל הצעיר לז, 26 (תשכ"ו), 26–27. ‬
  • גרשון קיציס, '"החסידות" של א’ מרקוס', המעיין כא, א (תשמ"א) 64–88.
  • גרשם שלום, 'אהרון מרקוס והחסידות' השלב האחרון (תשס"ט), 384-392.
  • הקבלה - פרק מתוך ספרו "החסידות", תרגם: י. סלעי, תל אביב: איתן, תש"ד-1944.
  • חנה בנט (מרקוס), בצל קורתו של נאצי, תל אביב: אל"ף הוצאה לאור 1987.
  • יוכבד סגל, החסיד מהמבורג, ירושלים תשל"ח.
  • Joshua Shanes, Ahron Marcus: A Portrait of a Zionist Hasid, Jewish social Studies: History, Culture, Society (Spring/Summer 2010)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]