אטורה בסטיאניני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
אטורה בסטיאניני
לידה 24 בספטמבר 1922
סיינה, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 בינואר 1967 (בגיל 44)
סירמיונה, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Cimitero del Laterino עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות איטליה, ממלכת איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1945 עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג קול בריטון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת איטלקית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אטורה בסטיאניניאיטלקית: ‏Ettore Bastianini; בספטמבר 1922 – 25 בינואר 1967) היה זמר אופרה איטלקי בעל קול בריטון שהיה מזוהה במיוחד עם האופרות של מסורת הבל קנטו.

בסטיאניני נולד ב-1922 בסיינה והחל להופיע לראשונה בגיל 15 כשהיה מתלמד אצל שף קונדיטור, גאטנו ואני, שזיהה את כישרונו ועודד אותו להצטרף למקהלת הקתדרלה בעירו. בשנים 1937–1938 הוא שר בתפקיד בס במהלך המיסות בכנסייה. ב-1939 התחיל ללמוד פיתוח קול אצל פטימה ואנסלמו אמאנאטי, שהמשיכו לפתחו כזמר בס.

בשנים 1940–1941 הופיע בקונצרטים מקצועיים באשיאנו (איט') ובסיינה במבצר מדיצ'י ובתיאטרון רוצי (איט'). ב-1942 זכה במקום הראשון בתחרות השירה הלאומית במרכז לאמנויות הבמה בפירנצה. מיד לאחר מכן גויס לחיל האוויר האיטלקי, מה שמנע ממנו להנות מהמלגה של הפרס.

בתום שירותו בחיל האוויר האיטלקי (1944-1943), לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, חידש בסטיאניני את הקריירה המוזיקלית שלו. ב-28 בינואר 1945, בקונצרט בסיינה, שר את אריות הבס של הספר מסביליה ולה בוהם. ב-1946, הצליח סוף סוף ליהנות מהמלגה בה זכה ארבע שנים קודם לכן והחל ללמוד בתיאטרון קומונלה, פירנצה. הוא שר שם ברסיטלים לצד גדולי אופרה עתידיים אחרים כמו מירטו פיצ'י, פדורה ברביירי ורולנדו פאנראי. באותה שנה, הוא הופיע באופרות רבות עם בתי אופרה איטלקיים קטנים יותר כמו תיאטרון ורדי בפירנצה. בין תפקידיו באותה שנה היו הופעותיו הראשונות של זיו בונזו במאדאם באטרפליי, דון בזיליו בספר מסביליה וספאראפוצ'ילה בריגולטו.

ב-1947 סייר בסטיאניני במצרים, שר בקהיר, אלכסנדריה וגיזה, חלק את הבמה עם הבריטון ג'ינו בצ'י והסופרן מריה קניגליה, וחזר על תפקידיהם של דון בזיליו וספארפוצילה. הוא גם שר את ריימונדו בלוצ'יה די למרמור. בילה את השנה הבאה בשירת רפרטואר הבס בבתי אופרה ברחבי איטליה, כולל תיאטרו רג'יו די פארמה ותיאטרון קומונלה די בולוניה. ב-24 באפריל 1948 ערך את הופעת הבכורה שלו בלה סקאלה, בתפקיד כטירסיאס באדיפוס רקס של איגור סטרווינסקי. ב-1949 סייר שוב במצרים ומשם טס לקראקס, ונצואלה כדי לשיר בהפקות של אאידה (רמפיס), לה בוהם, לוצ'יה די למרמור וריגולטו.

בסטיאניני קיים את הרסיטל הראשון שלו ברדיו האיטלקי ב-29 בדצמבר 1950. לאחר שובו ממצרים באפריל 1951 הבין כי קולו מתאים יותר לרפרטואר בריטון, והחל להתאמן לכך.

את הופעת הבכורה שלו כבריטון ערך ב-17 בינואר 1952, בסיינה, בתור ג'ורג'יו ג'רמונט באופרה לה טרוויאטה של ג'וזפה ורדי. ההופעה לא התקבלה יפה, והוא עזב שוב את הבמה לתקופה קצרה של פיתוח קול אינטנסיבי, כדי לשפר את קולו. עם שובו, שבועות ספורים לאחר מכן, הוא שר את ריגולטו בסיינה בהצלחה. לאחר מכן הופיע כאמונסרו בפסקארה וחזר לתפקיד ג'רמונט בבולוניה, עם וירג'יניה זיאני כויולטה. הוא הופיע מספר הופעות במאג'ו מוזיקלה פיורנטינו (איט'), כולל תפקידי הרוזן טומסקי (אביב 1952) והנסיך ילצקי (אביב 1954) במלכת החרבות של צ'ייקובסקי, הנסיך אנדריי בולקונסקי במלחמה ושלום של סרגיי פרוקופייב (אביב 1953), והתפקיד הראשי במזפה של צ'ייקובסקי (1954).

ב-1953 הופיע בסטיאניני עם מריה קאלאס בהופעה ראשונה מני רבות איתה, בתור אנריקו אשטון בלוצ'יה די למרמור בתיאטרון קומונלה פירנצה. באותה שנה הוא שר את התפקיד של קרלו ז'רארד באופרה אנדריאה שנייה של אומברטו ג'ורדאנו, שמופעה הראשון התקיים בתיאטרון רג'יו די טורינו. הוא ערך את הופעת הבכורה שלו במטרופוליטן אופרה כג'רמונט ב-5 בדצמבר 1953, מול ליצ'ה אלבנזה בתפקיד ויולטה וריצ'רד טאקר בתפקיד אלפרדו. בינואר שלאחר מכן, הוא שר את אנריקו ללוצ'יה של לילי פונס ואת אדגרדו של יאן פירס במטרופוליטן אופרה.

ב-10 במאי 1954 ערך את הופעת הבכורה שלו כבריטון בלה סקאלה, בתפקיד הראשי של יבגני אונייגין מאת צ'ייקובסקי, עם רנטה טבלדי בתפקיד טטיאנה.

בסתיו 1954, בסטיאניני הצטרף לסגל המטרופוליטן אופרה ושר שם בקביעות עד מאי 1957. תפקידיו במטרופוליטן אופרה במהלך תקופה זו כללו את אמונסרו באאידה, קרלו ז'רארד, הרוזן די לונה בהטרובדור, אנריקו, גרמונט, מרסלו בלה בוהם, אסקמילו בכרמן, רודריגו בדון קרלו והתפקיד הראשי בריגולטו. מאוחר יותר הוא חזר למטרופוליטן אופרה באביב 1960 לכמה תפקידים, כולל דון קרלו די ורגאס בכוחו של גורל, אותו הקליט בניצוחו של מולינארי-פראדלי ב-1956 עבור דקה רקורדס, לאחר מכן נתן הופעה של הנבל ברנבה בלה ג'וקונדה תחת שרביטו של גאוואצני, שתוארה כ'מחשמלת'. הוא חזר למטרופוליטן אופרה בינואר 1965, שם בילה את רוב השנה בכמה מתפקידיו הקודמים ובגילום סקרפיה בטוסקה. ההופעה ה-87 והאחרונה שלו במטרופוליטן אופרה הייתה בתור רודריגו ב-11 בדצמבר 1965. הייתה זו ההופעה האחרונה בקריירה שלו.

בעת שהופיע בקביעות במטרופוליטן אופרה במהלך שנות ה-50, בסטיאניני המשיך להופיע מדי פעם באירופה ובבתי אופרה אחרים בארצות הברית. ב-28 במאי 1955, הופיע לצד מריה קאלאס וג'וזפה די סטפנו בהפקה מפורסמת של לה סקאלה של האופרה לה טרוויאטה, בבימויו של לוקינו ויסקונטי ובניצוחו של קרלו מריה ג'וליני. בקיץ שלאחר מכן הוא הקליט עבור דקה רקורדס את תפקידי אלפונס ה-11 בלה פבוריטה, קרלו די וארגאס בכוחו של גורל ב-31 באוקטובר 1955 (ליל הפתיחה), שם הופיע לראשונה עם האופרה הלירית של שיקגו בתור ריקרדו פורת' באופרה "הפוריטנים" של וינצ'נצו בליני עם קאלאס בתור אלווירה, די סטפנו בתור ארתורו, וניקולא רוסי-למני בתור ג'ורג'יו. הוא שר בקביעות בשיקגו בין 1955 ל-1958, בתור הרוזן די לונה, דון קרלו, גרמונט ומרצ'לו. ב-1956 הוא חזר ללה-סקאלה, כדי לשיר את רנאטו הראשון שלו בנשף המסכות. גילם את פיגארו בספר מסביליה בארנה של ורונה לאחר שהקליט אותו תחת שרביטו של אלברטו ארדה עבורם.

לאחר שעזב את המטרופוליטן אופרה במאי 1957, הופיע לראשונה בטלוויזיה האיטלקית בגרסה מצולמת של הטרובדור עם ליילה גנג'ר, מריו דל מונקו ופדורה ברביירי. באותו קיץ, הוא שר את דון קרלו בהפקה אגדית של ארנני של ג'וזפה ורדי ב-מאג'ו מוזיקלה פיורנטינו (איט') בניצוחו של דימיטרי מיטרופולוס עם אניטה צ'רקטי, מריו דל מונקו ובוריס כריסטוף. לאחר מכן הופיעו בארבע אופרות שונות בשבעה ימים בבילבאו, ספרד וחזר ללה סקאלה בדצמבר 1957, להפקה נוספת שזכתה לשבחים של נשף המסכות, בניצוח ג'נאנדראה גאוואצני עם קאלאס, די סטפנו וג'ולייטה סימיאנטו.

שנות זהב: 1958–1962[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1958, בסטיאניני שר את הסקרפיה הראשון שלו בתיאטרון סן קרלו. לאחר מכן ביצע שלושה תפקידים נוספים חדשים בלה סקאלה באותו קיץ: בלקור בשיקוי האהבה, ארנסטו בהפיראט (עם קאלאס וקורלי), והתפקיד הראשי בנבוקו. ביולי של אותה שנה, הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בפסטיבל זלצבורג בתור רודריגו בניצוח הרברט פון קאראיאן, ולאחר מכן חזר לבילבאו בספטמבר להופעות נוספות. לקראת סוף השנה, הוא שר ארבעה תפקידים בחמישה ימים בארמון האמנויות היפות במקסיקו סיטי, ואחריו את תפקידו היחיד באופרה הבארוקית, ליצ'אס בהרקולס של גאורג פרידריך הנדל בניצוח לוברו פון מאטאצ'יץ', בלה סקאלה.

בספטמבר 1958, בסטיאניני שר לראשונה באופרה של וינה בתור סקרפיה מול רנאטה טבאלדי בטוסקה. הוא הופיע שם בקביעות עד סוף הקריירה שלו, ב-1965. בסתיו 1959, הוא הופיע לראשונה באופרה של דאלאס כאנריקו מול לוצ'יה בבצוע קאלאס, וגם בפיגארו. בדצמבר שלאחר מכן, הוא שר לראשונה את תפקיד מישונט באדריאנה לקוברר של פרנצ'סקו צ'ילאה בתיאטרון סן קרלו, בכיכובה של מגדה אוליברו. הוא חזר לשם ב-1960 כדי לשיר את דון קרלו בארנני, תפקיד אותו גילם גם בפסטיבל זלצבורג באותה שנה. כמו כן ב-1960, הוא שר את סברו בפוליוטו של גאטנו דוניצטי בהפקה מפורסמת שסימנה את חזרתה של קאלאס ללה סקאלה.

בפברואר 1961, הוא הופיע לראשונה עם להקת האופרה הלירית של פילדלפיה בתור ריגולטו. מאוחר יותר באותו חודש הוא הופיע בשתי הפקות בלה סקאלה, לוצ'יה די למרמור עם דיאם ג'ואן סאת'רלנד ואני הפוריטנים עם רנאטה סקוטו. בדצמבר 1961, חזר ללה סקאלה כדי לשיר את הביצועים הראשונים והיחידים שלו לרולנדו באופרה של ורדי שנשמעה לעיתים נדירות, קרב לניאנו. בשנת 1962 הופיע בפעם הראשונה והיחידה באופרה המלכותית, קובנט גארדן בתור רנאטו, חזר לאופרה הלירית של שיקגו כדי לשיר את התפקיד הראשי בריגולטו, ושר את תפקיד הרוזן די לונה בלה סקאלה ופסטיבל זלצבורג, בנוסף למספר הופעות עם האופרה הממלכתית של וינה.

בול שהוצא לכבודו של בסטיאניני

מאבק במחלה וסיום הקריירה: 1963–1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1962 אובחן אצל בסטיאניני גידול ממאיר בגרון, חודשים ספורים לאחר מותה של אמו מסרטן. הוא שוחח על מחלתו רק עם משפחתו וכמה חברים קרובים מאוד, בשל חשש מההשפעה השלילית שיכולה להיות לחדשות אלו על הקריירה שלו. הוא בילה את ארבעת החודשים הראשונים של 1963 בטיפול בשווייץ, ולאחר מכן, באפריל, חזר לבמה לכמה מתפקידיו העיקריים באופרה הממלכתית של וינה. המבקרים העניקו להופעתו ביקורות מעורבות, תוך ציון העובדה שקולו נשמע יבש יותר מבעבר. כשבריאותו הדרדרה, בסטיאניני היה מדוכא ולא בטוח אם עליו להמשיך לשיר.

ב-2 ביולי 1963 הוא זכה במירוץ הסוסים הטקסי בפאליו די סיינה כקפטן של קבוצת הפנטרה-קונטראדה מרובע הפנתר. ב-1958 הוא העניק תרומה נדיבה לבניית מטה הקבוצה. בסטיאניני קנה את הסוס המנצח, טופולונה המפורסם, ושינה את שמו לאטורה.[1] זמן קצר לאחר מכן, הופיע בהצלחה כרוזן די לונה בפסטיבל זלצבורג. בסתיו הופיע לראשונה בטוקיו, יפן בהפקה שזכתה לשבחים על ביצועו בטרובדור, ששודרה בשידור חי בטלוויזיה היפנית. בדצמבר של אותה שנה ערך את הופעתו האחרונה בלה סקאלה, כרודריגו בדון קרלו.

בריאותו של בסטיאניני הלכה הורעה במהלך השנתיים האחרונות של הקריירה שלו. הביצועים שלו לא היו עקביים באיכותם, חלקם מצוינים ואחרים גרועים. ב-1964 שר את תפקידו החדש האחרון, מפיסטו באופרה פאוסט, בתיאטרון סן קרלו בנאפולי, וזכה לביקורות טובות, אבל תפקיד הרוזן די לונה שלו בטרובדור בפראטו באותה שנה זכה לביקורת שלילית. ב-1965, שנתו האחרונה על הבמה, חזר לאופרה הלירית של שיקגו כדי לשיר את אמונסרו. גילם את סקרפיה בתיאטרון קומונלה בפירנצה, ואת יאגו בבית האופרה של קהיר. הוא בילה את רוב 1965 במטרופוליטן אופרה בה חלק מהופעותיו היו מעולות, אבל הוא גם קיבל קריאות בוז במהלך הופעה של טוסקה,.הופעתו האופראית האחרונה הייתה כרודריגו ב"דון קרלו" במטרופוליטן אופרה, ב-11 בדצמבר 1965. בינואר 1967 נפטר ממחלת הסרטן ונקבר בעיר הולדתו סיינה.

קברו של אטורה בסטיאניני

הקלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הקלטות האולפן שלו נעשו עבור דקה רקורדס, ומיעוטן עבור דויטשה גרמופון. ביניהן:

  • ורדי: אאידה עם קרטיס-ורנה, דומינגז, בורסו, סקוט. פרנקו קפואנה (מנצח) לה פניצ'ה 1952. (רמינגטון)
  • ג'י דוניצטי: לה חביבה עם סימיאנטו, ג'רום היינס, ג'אני פוגי. אלברטו ארדה (מנצח) Maggio Musicale Fiorentino 1955. (דקה)
  • ורדי: לה טרוויאטה עם קאלאס, די סטפנו. קרלו מריה ג'וליני (מנצח) 1955. (EMI)
  • ורדי: La forza del destino עם טבלדי, דל מונקו, סימיאנטו, סיפי. פרנצ'סקו מולינארי-פראדלי 1955. (דקה)
  • G.Rossini: Il barbiere di Siviglia עם Simionato, Misciano, Siepi, Fernando Corena. Erede (cond.) 1956. (דקה)
  • P.Mascagni: Cavalleria rusticana עם Tebaldi, Björling. אלברטו ארדה (מנצח) 1957. (דקה)
  • A.Ponchielli: La Gioconda עם Cerquetti (הקלטת האופרה השלמה היחידה שלה באולפן), Simionato, del Monaco, Siepi. Gavazzeni (cond.) 1957. (דקה)
  • U.Giordano: אנדראה צ'נייר עם טבלדי, דל מונקו. Gianandrea Gavazzeni (cond.) 1957. (דקה)
  • G.Puccini: La bohème עם טבלדי, קרלו ברגונזי, ג'אנה ד'אנג'לו, צ'זארה סיפי. טוליו סראפין (מנצח) 1958. (דקה)
  • ורדי: La forza del destino עם טבלדי, פרנקו קורלי, רנאטו קאפצ'י, בוריס כריסטוף. פרנצ'סקו מולינארי-פראדלי 1958. (הרדי קלאסי)
  • דוניצטי: לוצ'יה די למרמור עם סקטו, די סטפנו, וינקו. נינו סנזוגנו (מנצח) לה סקאלה 1959. (מרקורי/ריקורדי)
  • ורדי: ריגולטו עם סקטו, קראוס, קוסוטו, וינקו. Gianandrea Gavazzeni (מנצח) Maggio Musicale Fiorentino 1960. (מרקורי/ריקורדי)
  • ורדי: דון קרלו עם סטלה, קוסוטו, לאבו, כריסטוף, וינקו. גבריאל סנטיני (מנצח) לה סקאלה 1961 (DG)
  • ורדי: Un ballo in maschera עם Stella, Poggi, Lazzarini, Tavolaccini. Gavazzeni (cond.) La Scala 1961 (DG)
  • ורדי: Il trovatore עם סטלה, קוסוטו, ברגונזי ווינקו. טוליו סראפין (מנצח) לה סקאלה 1962 (DG)
  • ורדי: לה טרוויאטה עם סקטו וג'יאני ריימונדי. אנטונינו וטו (מנצח), לה סקאלה 1963. (DG)
  • ג'דוניטי: פוליוטו עם קאלאס, פרנקו קורלי. אנטונינו וטו (מנצח) בשידור חי מסקאלה, 1960. (EMI)
  • ורדי: ארנני עם צ'רקטי, דל מונקו, בוריס כריסטוף. מיטרופולוס (מנצח) 1957. (בל קאנטו)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אטורה בסטיאניני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://www.contradadellapantera.it, La Nazione, 12 agosto 2000. Canale 3 Toscana, Siena's local television, has a film of this dinner.