אלדריג' קליבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלדריג' קליבר
לידה 31 באוגוסט 1935
ואבסקה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 במאי 1998 (בגיל 62)
פומונה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות מאונטיין ויו עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים ארצות הברית, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה בית הספר התיכון אברהם לינקולן עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הרפובליקנית עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית אתאיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג קתלין קליבר (27 בדצמבר 1967–1987) עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 2 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אֶלְדְרִיג' (לֶרוֹי) קְלִיבֶר (באנגלית: Leroy Eldridge Cleaver‏; 31 באוגוסט 1935 – 1 במאי 1998) היה סופר, פעיל פוליטי ואנס מורשע אמריקאי שהפך לאחד המנהיגים הראשונים של תנועת הפנתרים השחורים.[1]

ב-1968 קליבר כתב את "נשמה על הקרח (אנ')", אוסף של מאמרים שבזמן פרסומו זכה לשבחים על ידי ה-The New York Times Book Review כ"מבריק וחושפני". קליבר הצהיר ב"נשמה על הקרח": "אם אדם כמו מלקולם אקס יכול להשתנות ולהתכחש לגזענות, אם אני עצמי ומוסלמים לשעבר אחרים יכולים להשתנות, אם לבנים צעירים יכולים להשתנות, אז יש תקווה לאמריקה".[2]

קליבר המשיך להיות חבר בולט בפנתרים השחורים, בעל תואר שר המידע וראש המדור הבינלאומי של הפנתרים, בעודו נמלט ממערכת המשפט הפלילי של ארצות הברית לקובה ולאלג'יריה. קליבר הורשע בשורה של פשעים הכוללים פריצה, תקיפה, אונס וניסיון רצח ובסופו של דבר ישב בבתי הכלא פולסום (אנ') וסן קוונטין עד ששוחרר על תנאי ב-1968.[1] ב-1968 הוא הפך לאסיר נמלט לאחר שהנהיג מארב לשוטרים של אוקלנד, במהלכו נפצעו שני שוטרים. קליבר נפצע במהלך ההתנגשות ואיש הפנתרים השחורים בובי האטון (אנ') נהרג. כעורך העיתון הרשמי של הפנתרים, "הפנתר השחור (אנ')", השפעתו של קליבר על כיוון המפלגה הייתה שקולה רק לזו של המייסדים יואי פ. ניוטון ובובי סיל. קליבר וניוטון בסופו של דבר הסתכסכו, וכתוצאה מכך היה פילוג שהחליש את התנועה.[3]

לאחר שבילה שבע שנים בגלות בקובה, באלג'יריה ובצרפת, קליבר חזר לארצות הברית ב-1975, שם השתלב בקבוצות דתיות שונות (כנסיית האיחוד של סאן מיאנג מון (אנ')) לפני שהצטרף לכנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים, ואף הפך לרפובליקני שמרן (אנ'), והופיע באירועים רפובליקנים.[4]

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלדרידג' קליבר נולד בוואבסקה (אנ') בארקנסו. בילדותו עבר עם משפחתו הגדולה לפיניקס ולאחר מכן ללוס אנג'לס.[1] הוא היה בנם של לרוי קליבר ותלמה האטי רובינזון. היו לו ארבעה אחים: וילהלימה מארי, הלן גרייס, ג'יימס ולדון ותאופילוס הנרי. שני סביו היו מטיפים פרוטסטנטים.[5]

כנער, הוא היה מעורב בעבריינות קלה (אנ') ובילה בבתי מעצר לנוער (אנ'). בגיל 18 הוא הורשע באישום פלילי בסחר בסמים (מריחואנה) ונשלח לכלא המבוגרים סולדד (אנ'). בשנת 1958, הוא הורשע באונס ותקיפה בכוונה לרצוח, וריצה זמן רב בבתי הכלא פולסום (אנ') וסן קוונטין.[1] בזמן שהיה בכלא, הוא קיבל עותק של המניפסט הקומוניסטי.

קליבר שוחרר על תנאי ב-12 בדצמבר 1966, עם תאריך שחרור של 20 במרץ 1971. בשנת 1968 הוא נעצר בהפרת השחרור על תנאי על ידי קשר עם אנשים בעלי שם רע, והחזקת כלי נשק. קליבר עתר לבית המשפט המחוזי בסולאנו בטענת הביאס קורפוס, וקיבל זאת יחד עם שחרור בערבות בסך 50,000 דולר.

מפלגת הפנתר השחור[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליבר שוחרר מהכלא ב-12 בדצמבר 1966, בעזרתו של אדוארד מייקל קיטינג (אנ'), מייסד כתב העת Ramparts (אנ').[6] הוא כתב עבור כתב העת Ramparts וארגן מאמצים להחיות את ארגון האחדות האפרו-אמריקאית (אנ').[7] תנועת הפנתרים השחורים, או בשמה הרשמי מפלגת הפנתר השחור (BPP), הייתה בת חודשיים בלבד. לאחר מכן הוא הצטרף ל-BPP שבסיסה באוקלנד, וכיהן כשר המידע, או דובר. מה שמשך בתחילה את קליבר אל הפנתרים, בניגוד לקבוצות בולטות אחרות, היה המחויבות שלהם למאבק מזוין.

בשנת 1967, קליבר, יחד עם מרווין X (אנ'), אד בולינס (אנ') ואתנה וייאט (Ethna Wyatt), הקימו את המרכז הפוליטי/תרבותי של הבית השחור בסן פרנסיסקו. אמירי ברקה, סוניה סאנצ'ז, אסקיה טורה (אנ'), שרה ובסטר פאביו (אנ'), אנסמבל האמנות משיקגו (אנ'), אבוטצ'ה (Avotcja), רג'ינלד לוקט (Reginald Lockett), אמורי דאגלס (אנ'), סמואל נאפייר (Samuel Napier), בובי האטון (אנ'), יואי פ. ניוטון ובובי סיל היו מבקרים קבועים בבית השחור. באותה שנה, הוא התחתן עם קתלין ניל קליבר (התגרשו ב-1987), איתה ייוולדו לו הבן אחמד מיסיאו אלדרידג' (נולד ב-1969, באלג'יריה; מת ב-2018, ערב הסעודית) והבת ג'וג'ו יאנגהי (נולדה ב-31 ביולי 1970 בקוריאה הצפונית).[8]

כרזה מהתמודדותו לנשיאות של קליבר ב-1968

קליבר היה מועמד לנשיאות ארצות הברית ב-1968 מטעם מפלגת השלום והחופש (אנ').[9] מאחר שנולד ב-31 באוגוסט 1935, קליבר לא היה עתיד להיות בן 35 עד יותר משנה לאחר יום ההשבעה לנשיאות בינואר 1969 (אף על פי שחוקת ארצות הברית מחייבת שהנשיא יהיה בן 35 לפחות, היא לא מפרטת האם הוא צריך להגיע לגיל זה בזמן המועמדות, הבחירות, או ההשבעה). בתי משפט הן בהוואי והן בניו יורק קבעו כי ניתן למנוע ממנו להיבחר משום שהוא לא עמד בקריטריונים החוקתיים.

לאחר רצח מרטין לותר קינג ב-4 באפריל 1968, היו מהומות ברחבי המדינה. ב-6 באפריל, קליבר ו-14 פנתרים נוספים היו מעורבים בעימות עם שוטרי משטרת אוקלנד, במהלכו שניים מהשוטרים נפצעו. קליבר נפצע במהלך המארב וחבר הפנתרים בן ה-17 בובי האטון נהרג. הם היו חמושים ברובי M16 וברובי ציד. ב-1980 הוא הודה שהוביל את קבוצת הפנתרים במארב מכוון של השוטרים, ובכך עורר את קרב היריות.[10]

כמה כתבים הופתעו ממהלך זה, כי זה היה בהקשר של נאום לא אופייני, שבו קליבר גם הכפיש את הפנתרים השחורים, הצהיר "אנחנו צריכים משטרה כגיבורים", ואמר כי הוא גינה את ועדות הביקורת האזרחיות על ירי משטרתי מסיבה "תמוהה" ש"זו חותמת גומי לרצח". היו ששיערו כי הודאתו של קליבר הייתה עשויה להיות תשלום למערכת המשפט של מחוז אלאמדה, שהשופט שלה רק ימים ספורים קודם לכן אפשר לו להימלט ממאסר; קליבר נידון לעבודות שירות לאחר שהואשם בשלושה סעיפי תקיפה נגד שלושה שוטרי משטרת אוקלנד.[10] הסרט התיעודי "סיפורו של יואי ניוטון" של רשת PBS טוען ש"בובי האטון נורה יותר מ-12 פעמים לאחר שכבר נכנע והתפשט עד לתחתוניו כדי להוכיח שהוא לא חמוש".[11]

לאחר שהואשם בניסיון רצח לאחר התקרית, קליבר ברח בזמן שהיה משוחרר בערבות לקובה בשלהי 1968. בתחילה ממשלת קובה אירחה אותו ברצון, אבל האירוח הסתיים בדיווחים שפידל קסטרו קיבל מידע על כך שה-CIA חדר לתנועת הפנתרים השחורים. לאחר מכן החליט קליבר לנסוע לאלג'יריה, ושלח הודעה לאשתו לפגוש אותו שם. הפעילה השמאלנית היהודייה איליין קליין (אנ') דאגה להבטיח את מעמדו בכך שהשיגה לו הזמנה להשתתף בפסטיבל התרבות הפאן-אפריקאי, מה שגרם לו להיות בטוח זמנית מהעמדה לדין.

הפסטיבל אפשר לו ליצור קשר עם מהפכנים מכל רחבי אפריקה כדי לדון בסכנות של העליונות הלבנה והקולוניאליזם. קליבר היה בוטה בקריאתו לאלימות נגד ארצות הברית, ותרם למשימתו "למקם את הפנתרים בתוך המחנה הלאומני המהפכני בתוך ארצות הברית וכתלמידיו של פרנץ פנון על הבמה העולמית". קליבר הקים משרד בינלאומי עבור הפנתרים השחורים באלג'יריה. בעקבות בריחתו מהכלא של טימותי לירי בסיוע מחתרת מזג האוויר, לירי נשאר עם קליבר באלג'יר; עם זאת, קליבר אסר את לירי ב"מעצר מהפכני" כ"קונטרה-רבולוציונר" משום שקידם שימוש בסמים.

קליבר טיפח ברית עם קוריאה הצפונית ב-1969, ופרסומי תנועת הפנתרים השחורים החלו להדפיס מחדש קטעים מכתביו של קים איל-סונג. אף על פי שאנשי השמאל של אותה תקופה הסתכלו לעיתים קרובות אל קובה, אל הרפובליקה העממית של סין ואל צפון וייטנאם כדי לקבל השראה, מעטים שמו לב למשטר החשאי של פיונגיאנג. תוך עקיפת מגבלות הנסיעה של ארצות הברית לקוריאה הצפונית, קליבר וחברים אחרים מתנועת הפנתרים השחורים ביקרו פעמיים בקוריאה הצפונית בשנים 1969–1970 מתוך מחשבה שניתן להתאים את מודל הצ'וצ'ה לשחרור המהפכני של אפרו-אמריקאים. קליבר נלקח לסיור רשמי בקוריאה הצפונית, והביע הערצה מ"החברה היציבה, נטולת הפשעים של קוריאה הצפונית, אשר סיפקה מזון, תעסוקה ודיור מובטחים לכולם, ושאין בה אי-שוויון כלכלי או חברתי".

ביירון ווהן בות' (Byron Vaughn Booth, לשעבר סגן שר ההגנה של הפנתרים[8]) טען כי לאחר טיול לקוריאה הצפונית, קליבר גילה שאשתו ניהלה רומן עם קלינטון רוברט סמית' ג'וניור. בות' אמר ל-FBI שהוא היה עד לכך שקליבר ירה והרג את סמית' עם AK-47 באלג'יריה.[12] איליין מוחטפי (אנ'), כתבה ב"לונדון ריוויו אוף בוקס" שקליבר הודה בפניה ברצח זמן קצר לאחר ביצועו.[13]

בספרו "נשמה על האש" משנת 1978, העלה קליבר מספר טענות בנוגע לגלותו באלג'יריה, לרבות שהוא קיבל מימון קבוע מממשלת צפון וייטנאם, שארצות הברית הפציצה אז. קליבר הצהיר כי בעקבותיו הגיעו פושעים לשעבר אחרים שהפכו למהפכנים, שרבים מהם (כולל בות' וסמית'[12]) חטפו מטוסים כדי להגיע לאלג'יריה.

פילוג וכיוונים חדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסופו של דבר הייתה מחלוקת בין אלדריג' קליבר ויואי ניוטון לגבי נחיצותו של מאבק מזוין כתגובה ל-COINTELPRO ולפעולות אחרות של הממשלה נגד הפנתרים השחורים וקבוצות רדיקליות אחרות, שהובילו בסופו של דבר לגירושו של קליבר מהפנתרים השחורים. כמו כן, העניין של קליבר בקוריאה הצפונית ובמאבק האנטי-אימפריאליסטי העולמי גררו זעם מחברי BPP אחרים שחשו כי הוא מזניח את הצרכים של אפרו-אמריקאים בבית בארצות הברית. לאחר גירושו מהפנתרים השחורים ב-1971, קשרי הקבוצה עם קוריאה הצפונית נשכחו במהירות.

קליבר תמך בהסלמה של ההתנגדות המזוינת למלחמת גרילה עירונית, בעוד ניוטון הציע שהדרך הטובה ביותר להגיב היא להניח את הרובים, שלדעתו מרחיקים את הפנתרים משאר הקהילה השחורה, ולהתמקד בפעילות רפורמיסטית פרגמטית יותר על ידי שתדלנות, לתוכניות חברתיות מוגברות לסיוע לקהילות אפרו-אמריקאיות ולחוקים נגד אפליה. קליבר האשים את ניוטון שהוא הדוד תום (אנ')[א] שבחר לשתף פעולה עם אינטרסים לבנים במקום להפיל אותם.

קליבר עזב את אלג'יריה ב-1972, עבר לפריז בצרפת, והמיר את דתו מאסלאם לנצרות במהלך הזמן ששהה בבידוד וחי במחתרת.[1][14] הוא הפנה את תשומת ליבו לעיצוב אופנה; שלוש שנים לאחר מכן, הוא ניסה להחיות מחדש את "מכנסי האון" (virility pants), מכנסים עם כיסוי בולט לאזור המפשעה של הגברים, שהוא כינה "הקליברס" (the Cleavers), בהתלהבות שהם יתנו לגברים "הזדמנות להצהיר על גבריותם".[15] קליבר חזר לארצות הברית ב-1975[16][17] כדי להתמודד עם האישום התלוי של ניסיון לרצח.[12]

תוך שהוא עדיין משוחרר בערבות ככל שההליכים נמשכו, בספטמבר 1978 הוא הקים את חברת Eldridge Cleaver Ltd שניהל מפעל וחנות במערב הוליווד תוך ניצול ה"קליברס" שלו, שלטענתו שחרר גברים מ"כריכת הפין". הוא לא ראה שום סתירה בין זה לבין הנצרות החדשה שלו, וטען לתמיכה בעיצובו המיני הגלוי מספר דברים פרק כ"ב פסוק ה'. האישום נגדו שהיה תלוי ועומד במשך זמן רב נפתר לאחר מכן במסגרת הסדר טיעון שהפחית אותו לתקיפה. הוטל עליו עונש של 1,200 שעות עבודות שירות בקהילה.

שארית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, קליבר התאכזב ממה שהוא ראה כטבעה המסחרי של הנצרות האוונגליסטית ובחן חלופות, כולל כנסיית האיחוד של סאן מיאנג מון (אנ'). הוא גם היה קתולי לתקופה מסוימת.[18] מאוחר יותר הוא הקים לזמן קצר מסגרת כמורה של התחיות נוצרית בשם "מסעי הצלב של אלדריג' קליבר" (Eldridge Cleaver Crusades), "סינתזה היברידית של האסלאם והנצרות שהוא כינה 'כריסטלאם' (Christlam)",[1] יחד עם כוח של עוזרים שהוא כינה "שומרי הזרע".

לאחר מכן קליבר הצטרף בטקס טבילה לכנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים ב-11 בדצמבר 1983.[19] הוא השתתף מעת לעת בתפילות הקבועות והרצה לפי הזמנה במפגשים של המורמונים.

בשנות ה-80 של המאה ה-20, קליבר הפך לרפובליקני שמרן (אנ'). הוא הופיע באירועים רפובליקנים שונים ונאם בישיבת הוועדה המרכזית של הרפובליקנים של מדינת קליפורניה בנוגע לשינוי הפוליטי שחל בו. ב-1984 הוא התמודד לבחירות למועצת העיר ברקלי, אך הפסיד.[4] ההפסד לא הרתיע אותו, הוא קידם את מועמדותו בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית לבחירות לסנאט ב-1986 אך שוב הובס.[20] בשנה שלאחר מכן הסתיימו 20 שנות נישואיו לקת'לין ניל קליבר.[12]

קליבר תמך בציונות ובזכותה של ישראל להתקיים, ומתא הכלא כתב מכתב נרגש ובו גינה את החלטת האו"ם שקבעה שהציונות היא צורה של גזענות.[21]

בשנת 1988, נאשם קליבר בפריצה ונגזר עליו מאסר על-תנאי והוא נכלא לזמן קצר מאוחר יותר בשנה לאחר שנמצא חיובי בבדיקת קוקאין.[22][23] הוא הצטרף לתוכנית של גמילה מסמים בשל התמכרות מוצהרת לקראק קוקאין (אנ') שנתיים לאחר מכן, אך נעצר בשל החזקת סמים על ידי משטרת אוקלנד וברקלי ב-1992 וב-1994. זמן קצר לאחר מעצרו האחרון, הוא עבר לדרום קליפורניה, כשבריאותו מעורערת.[22]

מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליבר מת מסרטן הערמונית בגיל 62 ב-1 במאי 1998, במרכז הרפואי בית החולים עמק פומונה בפומונה בקליפורניה.[23][24] הוא נקבר בבית הקברות מאונטיין ויו באלטדינה (אנ') בקליפורניה.[25]

נשמה על הקרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתא הכלא שלי, ראיתי את אמריקה מתעוררת לאט. היא עדיין לא ערה לגמרי, אבל יש נשמה באוויר ובכל מקום אני רואה יופי. צפיתי בשביתות השבת, בצעדות החופש של הקייצים של מיסיסיפי, בהפגנות בכל הארץ, בתנועת ה-.F.S.M[ב], ה-teach-ins[ג] והמחאה הגוברת על מדיניות החוץ של לינדון סטריינג'לב - כל זה, אלפי הפרטים הקטנים, מראים לי שהגיע הזמן להזדקף ולטוס נכון. לכן החלטתי להתרכז בכתבי ובמאמציי בתחום זה. אנחנו מדינה חולה מאוד - אני, אולי, חולה יותר מהרוב. אבל אני מקבל את זה. אמרתי לך בהתחלה שאני קיצוני מטבעי - אז זה רק נכון שאהיה חולה מאוד. הכרתי מאוד את האלדריג' שהגיע לכלא, אבל אלדריג' הזה כבר לא קיים. ומי שאני עכשיו הוא במובנים מסוימים זר לי.

— Eldridge Cleaver, Soul on Ice, 1968

בזמן ששהה בכלא, הוא כתב מספר מאמרים פילוסופיים ופוליטיים, שפורסמו תחילה במגזין Ramparts ולאחר מכן בצורת ספר בשם "נשמה על הקרח" (Soul on Ice).[2][ד]

בחלק השנוי ביותר במחלוקת של הספר, קליבר מודה בביצוע מעשי אונס, וקובע כי בתחילה אנס נשים שחורות בגטו "לתרגול" ולאחר מכן פתח באונס סדרתי של נשים לבנות. הוא תיאר את הפשעים הללו כבעלי השראה פוליטית, מונעים על ידי אמונה מוצקה כי אונס של נשים לבנות הוא "מעשה התקוממות".[2] כשהחל לכתוב את "נשמה על הקרח", הוא גינה חד משמעית אונס ואת כל הנימוקים הקודמים שלו לגביו.[1]

המאמרים ב"נשמה על הקרח" מחולקים לארבעה חלקים נושאיים:[26] "מכתבים מהכלא", המתארים את חוויותיו של קליבר כפושע והשהות בבתי כלא ואת מחשבותיו בנושא; "דם החיה", דן ביחסי גזעים וקידום אידאולוגיית שחרור השחורים; "הקדמה לאהבה – שלושה מכתבים", מכתבי אהבה שנכתבו לעורכת דינו של קליבר, בוורלי אקסלרוד; ו"אישה לבנה, גבר שחור", על יחסי מגדר, גבריות שחורה ומיניות.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Cleaver, Eldridge (1968). Soul on Ice. New York: Dell Publishing. ISBN 0-0701-1307-6.
  • Cleaver, Eldridge (1969). Eldridge Cleaver: Post-Prison Writings and Speeches. New York: Random House. ISBN 0-3944-2323-2.
  • Cleaver, Eldridge (1978). Soul on Fire. Waco, TX: Word Books. ISBN 0-8499-0046-8.
  • Cleaver, Eldridge (2006). Cleaver, Kathleen (ed.). Target Zero: A Life in Writing. New York: Palgrave Macmillan. ISBN 1-4039-6237-5.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלדריג' קליבר בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כינוי גנאי לשחורים כנועים לאדם הלבן, רפרנס לספר אוהל הדוד תום
  2. ^ Free Speech Movement – "תנועת חופש הדיבור" - מחאת סטודנטים מסיבית ומתמשכת שהתקיימה במהלך שנת הלימודים 1964–65 בקמפוס של אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי.
  3. ^ פעולת מחאה בדמות אירוע הוראה, דיון והסברה המאורגן על ידי פעילים בנושא פוליטי, חברתי או מקוטב אחר. במיוחד במהלך תנועת 68', ההוראה נערכה בדרך כלל בקמפוס של האוניברסיטה
  4. ^ האנציקלופדיה העברית מתרגמת את השם כ"נשמה תועה"

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Gates, Henry Louis; Higginbotham, Eveleyn B. (2004). African American Lives. Oxford / New York: Oxford University Press. pp. 173–175. ISBN 019516024X.
  2. ^ 1 2 3 Cleaver, Eldridge (1991) [1968]. Soul on Ice. Dell/Delta. ISBN 0-385-33379-X., p. 106.
  3. ^ Bloom, Joshua; Martin, Waldo E. Jr. (2013). Black Against Empire. Berkeley: University of California Press. p. 370. ISBN 978-0-520-27185-2.
  4. ^ 1 2 "Eldridge Cleaver Announces Bid for U.S. Senate Seat". Jet magazine. Vol. 69, no. 23. Johnson Publishing. 24 בפברואר 1986. p. 25. ISSN 0021-5996. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ "Eldridge Cleaver: Brigham Young University Speech". Alexander Street, part of Clarivate. 2015-10-23.
  6. ^ Richardson, Peter (2009-08-18). A Bomb in Every Issue: How the Short, Unruly Life of Ramparts Magazine Changed America (באנגלית). The New Press. ISBN 978-1-59558-525-7.
  7. ^ Gun-barrel Politics: The Black Panther Party, 1966–1971 – Report, Ninety-second Congress, First Session. 92d Congress, 1st session. House report ;no. 92-470. Washington DC: US Government Printing Office. 1971. p. 22.
  8. ^ 1 2 Young, Benjamin R. (20 בדצמבר 2012). "The Black Panther's Secret North Korean Fetish". {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Warren, Jenifer; "Former Black Panther Eldridge Cleaver Dies at 62", The Los Angeles Times, May 2, 1998.
  10. ^ 1 2 Kate Coleman, "Souled Out: Eldridge Cleaver Admits He Ambushed Those Cops" (אורכב 23.07.2011 בארכיון Wayback Machine), New West, May 19, 1980.
  11. ^ "Bobby Hutton", PBS.
  12. ^ 1 2 3 4 Rosenzweig, David (24 בפברואר 2001). "Ex-Panther Says He Saw Cleaver Kill a Man". The Los Angeles Times. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ Mokhtefi, Elaine (1 ביוני 2017). "Diary". London Review of Books. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ Jeff Bailey, "Leroy Eldridge Cleaver (1935–1998)" (אורכב 30.05.2013 בארכיון Wayback Machine), The Encyclopedia of Arkansas History & Culture.
  15. ^ The 1970s Political Activist Who Invented Penis Pants
  16. ^ "Eldridge Cleaver (August 31, 1935 - May 1, 1998)". 25 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ "Eldridge Cleaver | Biography, Books, & Facts". 25 באוגוסט 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ Bringhurst, Newell G. (2002). "Eldridge Cleaver's Passage through Mormonism". Journal of Mormon History. 28 (1): 80–110. ISSN 0094-7342. JSTOR 23288647.
  19. ^ "From Black Panther to Mormon: The Case of Eldridge Cleaver" (אורכב 16.12.2010 בארכיון Wayback Machine) at Mormonmatters.org.
  20. ^ Hamilton, Neil A. (2002). American Social Leaders and Activists. New York: Infobase Publishing. p. 84. ISBN 1438108087.
  21. ^ Cleaver Defends Zionism. Israel; Charges Arabs with Being Most Racist People;
  22. ^ 1 2 Taylor, Michael (2 במאי 1998). "Ex-Black Panther Eldridge Cleaver Dies". San Francisco Chronicle. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ 1 2 Haynes, V. Dion, "Ex-Black Panther Eldridge Cleaver", Chicago Tribune
  24. ^ "'He was a symbol': Eldridge Cleaver dies at 62". CNN. 1 במאי 1998. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ Dunn Bates, Colleen; Gillis, Sandy (2006). Hometown Pasadena: The Insider's Guide. Pasadena: Prospect Park Publishing. p. 87. ISBN 097539391X.
  26. ^ Andrews, William L., Frances Smith Foster, and Trudier Harris. The Oxford Companion to African American Literature. New York: Oxford University Press, 1997.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אלדריג%27_קליבר&oldid=37522527"