אליהו חסין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אליהו חסין
אין תמונה חופשית
לידה 29 בינואר 1927 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 באפריל 2008 (בגיל 81) עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה הגימנסיה העברית "הרצליה" עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע עיתונאי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אליהו חסין (29 בינואר 1927 - 3 באפריל 2008) היה עיתונאי שכתב ביחד עם דן הורוביץ ספר ידוע על פרשת עסק הביש ולאחר מכן היה איש משרד החוץ.

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליהו חסין נולד בתל אביב בשנת 1927. למד בגימנסיה העברית "הרצליה" והשתייך לתנועת הצופים. במסגרת התנועה יצא למה שנקרא אז "הכשרת הצופים" שנערכה בקיבוצי הגליל והייתה למעשה הכשרה קדם צבאית. בשנת 1945 התגייס לפלמ"ח. במלחמת העצמאות לחם בגדוד השלישי של חטיבת יפתח של הפלמ"ח שכונה בשם "גדוד הגליל", אשר פעל בגליל העליון ובסביבתו.

לאחר סיום המלחמה חזר אליהו חסין לספסל הלימודים ובראשית שנות החמישים למד למד בפקולטה למדעי המדינה של האוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנת 1954 פרשה מפלגת אחדות העבודה ממפ"ם. והחלה להוציא לאור את העיתון "למרחב" כביטאונה של המפלגה. אליהו חסין הצטרף למפלגה. כחבר המפלגה ואיש הפלמ"ח לשעבר חש קרבה לדעות הכותבים בלמרחב ומצא את העיתון כמקום ראוי לכתוב בו והצטרף אליו. בתחילה היה סופרו הפרלמנטרי ולאחר מכן סופרו המדיני.

הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עסק הביש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-50 התנהלו שיחות בין מצרים לבריטניה, על פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ. ממשלת ישראל ראתה בפינוי סכנה לביטחונה בשל הסרת החציצה שבקיום הבסיסים הבריטיים, בין ישראל לבין מצרים שבשלטון גמאל עבד אל נאצר העוין לישראל.

באגף המודיעין עלה רעיון לחבל במתקנים בריטיים ואמריקאים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על ידי מחתרת מצרית, ובכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים ולגרום לביטול הפינוי. בשליחות אמ"ן פעלה אז במצרים חוליית ריגול, שחבריה גויסו מקרב היהודים המקומיים. החוליה הופעלה על ידי יחידה 131 שפעלה במסגרת אגף המודיעין, שמטרתה ביצוע פעולות מיוחדות בארצות אויב.

ב-2 ביולי 1954 בוצעה הפעולה הראשונה: אנשי החוליה הטמינו מטען חבלה קטן בתא דואר באלכסנדריה, וגרמו לשריפתו. ב-14 בחודש בוצעה הפעולה השנייה: מטענים מתלקחים הונחו בספריות האמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה וגרמו לשריפות. הפעולה השלישית נועדה להתבצע ב-23 ביולי ביולי וכוונה נגד בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. הפעולה נכשלה על מדרגות בית קולנוע באלכסנדריה כאשר מטען תבערה התלקח בטרם עת בכיסו של אחד מחברי החוליה, שנעצר במקום. לאחר מכן נעצרו כל חברי החוליה.

ב-2 ביולי 1954 בוצעה הפעולה הראשונה: אנשי החוליה הטמינו מטען חבלה קטן בתא דואר באלכסנדריה, וגרמו לשריפתו. ב-14 בחודש בוצעה הפעולה השנייה: מטענים מתלקחים הונחו בספריות האמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה וגרמו לשריפות. הפעולה השלישית נועדה להתבצע ב-23 ביולי ביולי וכוונה נגד בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. הפעולה נכשלה על מדרגות בית קולנוע באלכסנדריה כאשר מטען תבערה התלקח בטרם עת בכיסו של אחד מחברי החוליה, שנעצר במקום. לאחר מכן נעצרו כל חברי החוליה.

האירועים הללו היו בגדר כישלון מהדהד של המודיעין הישראלי וניתן להם בתקשורת הכינוי "עסק הביש". בעקבות הכישלון התחוללה בישראל סערה שקיבלה את הכינוי "עסק הביש" או "הפרשה". שבמרכזה השאלה "מי נתן את ההוראה?". עיקרה של המחלוקת היה האם את ההוראה לביצוע הפעולה הכושלת נתן שר הביטחון פנחס לבון, או ראש אמ"ן בנימין גיבלי. שני האישים הטיחו את האשמה על מתן ההוראה זה כנגד זה.

הראשון שניסה לברר מי אחראי לתסבוכת זו היה ראש הממשלה משה שרת שהקים לשם כך ועדת שניים, ועדת אולשן-דורי, שכללה את נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, ואת הרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי. הוועדה, שהוקמה ופעלה בסודיות, לא הצליחה לרדת לשורש העניין, וכתבה במסקנותיה שהוגשו לשרת ב־12 בינואר 1955: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון, עם זאת, איננו בטוחים שלבון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו". בעקבות דברי הוועדה התפטר לבון מתפקידו בפברואר 1955, אף שטען כי לא הוא שנתן את ההוראה.

פרשת לבון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1960 התעוררה הפרשה מחדש כפרשה פוליטית שקיבלה את הכינוי "פרשת לבון".

אברי אלעד, המפעיל של החוליה במצרים, שבשל אילוצי הצנזורה הצבאית כונה בתקשורת "האדם השלישי", הגיע לישראל אחרי שנותר שבועיים במצרים בלא שנעצר. תחילה נחשב לגיבור, אך בשנת 1958, בעת ששהה בחו"ל, גברו החשדות שפעל כסוכן כפול, והוא אשר הסגיר את אנשי החוליה למצרים. הוא פותה לחזור לארץ, נעצר, נחקר, והועמד למשפט בדלתיים סגורות. במהלך משפטו טען שבצה"ל זויפו מסמכים, וניתנו עדויות שקר במטרה לטייח את האחריות לעסק הביש. פרטי עדותו נשארו חסויים עד לשנת 1960, אך בשנה זו נפגש לבון עם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ודרש את טיהור שמו מן האחריות ל"עסק הביש". בן-גוריון סירב לטהר את שמו ובחר לקיים חקירה נוספת על ידי ועדה צבאית בראשות שופט בית המשפט העליון חיים כהן, שגויס למילואים לצורך זה והוענקה לו דרגת ייצוג של אלוף-משנה. שני עמיתיו של כהן לוועדה היו אנשי צבא – אלופי המשנה מתי פלד ואהרון דורון.

עדות אחת שניתנה לוועדה הייתה קריטת. הייתה זו עדותה של דליה כרמל מי שהייתה מזכירתו של ראש אמ"ן בנימין גיבלי בתקופת הפרשה שהעידה כי בנימין גיבלי כתב ביולי 1954 מכתב לרמטכ"ל משה דיין אודות הפעולה במצרים וכ היא הדפיסה מאוחר יותר בהוראת מפקדיה עמוד נוסף למכתב, בו נוספה הפיסקה: "לפי הוראתו של לבון".

הוועדה חיזקה בממצאיה את טענותיו של לבון אך לא הגיעה למסקנה חד-משמעית, ובכל מקרה בן-גוריון דחה את ממצאי הוועדה. בציבור ובתקשורת החל ויכוח פוליטי נוקב בשאלת האחריות לפעולה במצרים, שזכתה לכינוי "פרשת לבון".

הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת לבון העסיקה את התקשורת ואת דעת הקהל בישראל. חלק מן הציבור צידד בעמדתו של דוד בן-גוריון שהאמין כי לבון הוא שנתן את ההוראה. בן-גוריון היה באותה תקופה שלאחר הניצחון במלחמת סיני, בשיא תהילתו ועוצמתו, ורבים סברו כי אינו טועה בהטלת האשם על לבון. האחרים בעיקר מחוגי האינטליגנציה הירושלמית האמינו בצדקתו של לבון. מתוך חוגים אלה נוסדה בשנת 1962 קבוצת "מן היסוד". אליהו חסין היה מבין אלה שהאמינו בצדקתו של לבון וכבר בשנת 1961 פרסם ביחד עם העיתונאי דן הורוביץ (שהיה לימים סוציולוג ופרופסור באוניברסיטה העברית), את הספר "הפרשה" בו הם תומכים בעמדתו של לבון.

הייתה זו לא רק תמיכה בלבד אלא כתב הגנה, כפי שכתבו במבוא לספר:

"המשמעות הקשה של שרשרת הפרשיות עיקרה מתחיל דווקא בו במקום שנסתיים המבצע הביש. היא פותחת בקנוניה שנעשתה בשלהי 1954 ובראשית 1955 נגד שר נבחר בישראל, שכמה אנשים שתופשים כיום מקומות חשובים בשלטון וחותרים למקומות חשובים מהם נתנו לה יד במעשיהם, ביודעים או בלא יודעים: במערכת מאורגנת של מעשי זיוף, עדויות שקר והעלמת מסמכים, אשר כשנתלווה אליהם לחץ על כפופים נגד הממונה עליהם נצטרפו יחד למעשה לכלל אינטריגה פוליטית. אינטריגה בלתי דמוקרטית, אפשר יחידה בסוגה בקורותיה של מדינת ישראל".

העמדה הנגדית, המאמינה באחריותו של לבון, באה לידי ביטוי שמונה שנים לאחר מכן בספר "מי נתן את ההוראה: העסק הביש – פרשת לבון והתפטרות בן-גוריון" מאת חגי אשד שיצא לאור בשנת 1969. דוד בן-גוריון עצמו פרסם בשנת 1965 ספר בשם "דברים כהוויתם" בו פרש את אירועי עסק הביש והביע את עמדתו כי לבון הוא שנתן את ההוראה.

במשרד החוץ ובעיתון גלובס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1974 נתמנה יגאל אלון, מי שהיה מפקד הפלמ"ח, לתפקיד שר החוץ בממשלתו של יצחק רבין. ב-4 ביוני 1974 נתמנה אליהו חסין לתפקיד ראש לשכתו של שר החוץ. הוא מילא תפקיד זה עד לפרישתו בשנת 1978. לאחר פרישתו ממשרד החוץ המשיך אליהו חסין בדרכו העיתונאית בעיתון הכלכלי "גלובס". הוא הגיע לגלובס עם המו"ל והמייסד שלו חיים בר און, אשר שניהם התוודעו זה לזה בהיותם עובדי לשכתו של יגאל אלון. תפקידו בגלובס היה תפקידו העיתונאי והציבורי האחרון. אליהו חסין נפטר בשנת 2008. בן 81 היה במותו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליהו חסין ודן הורוביץ, הפרשה, הוצאת עם הספר, 1961.
  • חגי אשד, מי נתן את ההוראה: "העסק הביש" –פרשת לבון והתפטרות בן-גוריון, הוצאת ידיעות אחרונות, 1979.
  • דוד בן-גוריון, "דברים כהוויתם", הוצאת עם הספר 1965

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]