מתי פלד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מתי פלד
Peled mati.jpg
נולד 20 ביולי 1923
מקום לידה חיפה
נפטר 10 במרץ 1995 (בגיל 71)
השתייכות ההגנה
פלמ"ח
IDF new.png  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 1938 - 1969
דרגה אלוף  אלוף
מלחמות וקרבות

מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה

מתי פלד
תאריך לידה 20 ביולי 1923
תאריך פטירה 10 במרץ 1995 (בגיל 71)
כנסות 11
סיעה הרשימה המתקדמת לשלום

מתתיהו "מתי" פלד (20 ביולי 192310 במרץ 1995) היה אלוף בצה"ל, אקדמאי ופוליטיקאי ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בחיפה בשם מתתיהו איפלנד כבן הבכור מבין שני בנים להוריו, ברוך, איש הצבא האדום בעברו ונגר במקצועו, ושרה, עקרת בית. הוריו עלו ב-1921 מאוקראינה, הצטרפו ל"גדוד העבודה", והתיישבו ביפו. לאחר מכן חיו שנה במסגרת קיבוצית, לפני שעברו לחיפה, בה נולד פלד. בילדותו עברה המשפחה לירושלים, בה פתח אביו מפעל לרהיטי עץ.

נעוריו ושירותו בפלמ"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצעירותו היה, לצד חבר ילדותו עוזי נרקיס, פעיל בתנועת "המחנות העולים", שהכוח המניע בה היה הקיבוץ המאוחד ותנועת "אחדות העבודה". פלד למד במגמת חקלאות בתיכון בית הכרם. ב-1938 הצטרף לשורות "ההגנה", ובמסגרתה עבר קורס מ"כים בג'וערה. ב-1941 הצטרף לפלמ"ח, והיה שותף להכשרה המגויסת קצרת המועד של "המחנות העולים" באיילת השחר (הכשרת "יציבים"). ב-1943 סיים קורס מפקדי מחלקות בקיבוץ דליה, וקיבל פיקוד על מחלקת הטירונים של פלוגה ו' של הפלמ"ח (הפלוגה הירושלמית), שהייתה הפלוגה העירונית השנייה של הפלמ"ח, תחת פיקודו של המ"פ ישראל ליברטובסקי.

הפלוגה ביצעה סדרת פעולות נגד גורמים בריטים וחוגים מתונים ביישוב, ללא אישור הדרגים הממונים בפלמ"ח ובהגנה, ובניגוד לעמדה של המוסדות הלאומיים, ששללה פעילות אנטי-בריטית בתקופת מלחמת העולם השנייה והמאבק של בריטניה בגרמניה הנאצית. בין פעולות הפלוגה ניתן למנות למשל הנחת פצצה בחצר ביתו של ד"ר עקיבא ארנסט סימון, עקב התבטאויותיו בעד הגבלת העלייה, הטמנת חומר נפץ בחדר המכונות של קולנוע עדן, עקב החשד שבעליו הלשין לשלטון הבריטי על איש "ההגנה" מנחם פריבס ובכך הביא למותו, והטמנת מטען חומר נפץ בחצר ביתו של הנציב העליון הרולד מקמייקל. אף אחת מהפעולות לא הצליחה לגרום לאבדות בנפש.[1] בעקבות הפעולות הללו, הודח ליברטובסקי מהפיקוד, ובמקומו מונה לזמן קצר שמעון אבידן.

בתחילת שנות הארבעים הצטרף לחוגי ה"הכנענים". באותה תקופה, כחלק ממאמצי "הוועד לגיבוש הנוער העברי" להרחיב את שירותיו, התגייסו חבריו בנימין תמוז ויצחק דנציגר לפלוגה ו' של הפלמ"ח, עשו בה תעמולה לטובת הרעיון ה"כנעני", והצליחו לרתום שלושה מחברי הפלוגה לארגון - עזרה זהר, דניאל הרמן ומתי פלד.[2] פלד עזב את התנועה זמן מה לאחר מכן.

בחודשים האחרונים של 1943 הצטרף, יחד עם חברים נוספים מפלוגה ו' של הפלמ"ח, ליוזמת "עם לוחם", שהגו פורשי האצ"ל והלח"י אליהו לנקין ואליהו מצדי (רביד), ושמטרתה הייתה להקים גוף על-תנועתי, שיאחד בין פעילי "ההגנה" לפעילי "אצ"ל" ו"לח"י", מתוך מטרה לפעול באופן אלים כנגד שלטון המנדט הבריטי, בניגוד לגישת ההבלגה ושיתוף הפעולה של ההגנה ומוסדות היישוב. הם קיבלו את הסכמתו של יעקב מרידור, מפקד האצ"ל באותה עת, לשיתוף פעולה עם תוכניתם, וצירפו אקטיביסטים שונים משורות "ההגנה", בהם יוסף אידלברג, מראשי "ההגנה" בחיפה, שנבחר לעמוד בראש הארגון החדש, ויגאל הורוביץ, מראשי "הנוער העובד". מטה הארגון החדש גיבש תוכנית פעולה ראשונה לחטיפתו של הנציב העליון הרולד מקמייקל והעמדתו למשפט ציבורי, אך ברגע האחרון נסוגו בהם גם חברי פלוגה ו' של הפלמ"ח, וגם מפקד האצ"ל בירושלים, והפעולה לא יצאה אל הפועל. מרגע היוודע הדבר לראשי ההגנה, ב-7 בדצמבר 1943, הוציא ראש המפקדה הארצית של ההגנה, משה סנה, פקודה ובה הודיע, כי יש לראות ב"עם לוחם" "שלוחה של האצ"ל הרוויזיוניסטי אשר פשט את הרגל אחרי שנים של פרישות והתבדלות...ועתה הריהו מנסה להציל את קיומו על ידי תופעה בשם מזויף, על ידי גניבת דעתו של הנוער העברי בסיסמאות שווא, בסיסמאות האיחוד מעל לראשי המוסדות והארגונים הקיימים, ובסיסמת הטרור נגד השלטון, ללא ייפוי-כוח מאת הגורמים המוסמכים, ללא תלות בהם וללא ביקורת מצדם", כמו כן, ניתנה הוראה לכל חברי ההגנה ב"עם לוחם" לנתק את קשריהם עמו בתוך שלושה ימים, ולהודיע על כך למפקדיהם. זמן קצר לאחר מכן, סיים פלד את שירותו, והועבר לכוחות הרזרבה (מילואים) של הפלמ"ח.

שירותו בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1946 התחתן עם זאבה (זיקה) בתם של סימה ואברהם קצנלסון[3], ומיד אחר כך יצא לאוניברסיטת לונדון ללמוד משפטים. עם פרוץ מלחמת תש"ח חזר ארצה מבלי שסיים ללמוד, והצטרף למלחמה. תחילה שירת כסגן מפקד פלוגה ב' ב"גדוד מכמש" של חטיבת עציוני שפעל באזור ירושלים, תחת מפקד הפלוגה אברהם טמיר. במהלך תפקיד זה ליווה שיירות לירושלים הנצורה, ושהה חודשיים בהר-טוב הנצורה עד לעזיבתה. אחר-כך מונה למפקד פלוגה ב' בגדוד 51 של "חטיבת גבעתי", על ידי מפקדו לשעבר בפלמ"ח, שמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי" דאז, ונטל חלק בקרבות בנגב. פלד נפצע קשה בראשו ובעיניו בקרב על המשלטים בצומת יואב במסגרת "מבצע יואב" באוקטובר 1948, קרב שהקנה לפלוגה את השם "פלוגת הצומת" על ידי קצין החינוך של החטיבה, אבא קובנר. הוא חזר לצבא כשבועיים אחר-כך[4], וזמן קצר לאחר מכן מונה לסגן מפקד גדוד 51 של "גבעתי". הוא סיים קורס מג"דים, וב-1952 נשלח לשנת השתלמות בבית הספר לקציני מטה של הצבא הבריטי בקמברלי שבמחוז סארי באנגליה (יחד עם יצחק רבין). לאחר מכן היה חבר בצוות ההקמה של המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה, בה שימש בין השאר כמדריך ראשי בדרגת סגן-אלוף, תחת פיקודו של אלוף משנה אהרן יריב.

בכינוס של הסוכנות היהודית שנערך באוקטובר 1953 במלון המלך דוד בירושלים, בנוכחותם של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ושר החוץ משה שרת, הוזמן פלד על ידי בן-גוריון לשאת דברים באנגלית בפני קהל יהודי-אמריקאי, הרצאתו זכתה לשבחים מראש הממשלה, שכתב כי "הופעתו החיצונית, תחנות חייו בלימודים, ב"הגנה" ובצבא (אשר מסרתי לכינוס), הרצאתו המסבירה והתמציתית, סגנונו התרבותי, לשונו האנגלית היפה - כל זה שיווה כבוד לצה"ל, ובעיני היה זה הרגע המרהיב ביותר בכינוס". גם שר החוץ כתב על כך ביומנו: "הייתה זו הופעה נהדרת, לכבוד ולתפארת צה"ל ולא רק לו בלבד, אלא למיטב הנוער שלנו...אשר לתוכנה של ההרצאה, בלטו ממנה שתי מסקנות בלתי מפורשות: ראשית, כי הצבא רואה את הגבול הקיים עם ירדן כבלתי-אפשרי לחלוטין ומשוכנע כי יש להחליפו בקו ישר, ושנית, כי פני הצבא מועדות למלחמה, על-מנת לכבוש את מותר ארץ-ישראל המערבית".[5][6]

בסוף יוני 1954 יצא עם יצחק רבין לסיור של חודשיים בבתי ספר צבאיים ובמתקנים צבאיים באירופה ובאמריקה,[7] השניים ביקרו בבתי ספר צבאיים בצרפת ובקנדה, וב-14 ביולי הצטרפו לביקורו בן חודש הימים של הרמטכ"ל משה דיין בארצות הברית,[8] במסגרתו סיירו בפנטגון ובמתקני הצבא והצי האמריקניים ברחבי ארצות הברית, כמו גם בבסיסי הצבא הקנדי. מסקנות ביקורם יושמו בהדרגה והובילו בין השאר להנהגת קורסי חובה לצניחה ולוחמה זעירה לקצונה בצה"ל, תיאום מדויק של הקורסים המקצועיים שלאחר הטירונות בין החיילות השונים כדי לשפר את תכנון כוח האדם, שימוש בעזרי לימוד להמחשה ולפישוט של תהליכי ההדרכה, שינויים בשיטות ההוראה של כלי הנשק, ולשינויים נוספים.[9]

בתום מלחמת סיני מונה למפקד מרחב שלמה, ואחר כך, בפברואר 1957 מונה למושל צבאי של רצועת עזה בדרגת אלוף-משנה.[10] בעת שירותו בתפקיד זה, שבו היה אחראי לגורלם של מאות אלפי פלסטינים, החלה להתגבש עמדתו כי הבעיה הפלסטינית היא מוקד הסכסוך הישראלי-ערבי.[11]

בין השנים 19571959 היה מפקד החטיבה הירושלמית,[12] בתפקיד זה פיקד על "מצעד העשור" של צה"ל שנערך בירושלים לרגל עשר שנות עצמאות.[13] ב-1959 מונה לראש המחלקה לתפקידי מטה בצה"ל. בין השנים 19601962 למד מזרחנות וערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר מכן שימש כעוזר סגן שר הביטחון שמעון פרס לענייני חימוש.[14] ב-1964 מונה לראש אגף האפסנאות במטכ"ל בדרגת אלוף[15], תפקיד אותו מילא עד יולי 1968.[16] פלד סיים את שירותו בצה"ל ב-1969, אחרי חופשת שחרור בת כחצי שנה.

בדיון מטכ"ל מיוחד שנערך עם הקבינט המדיני-ביטחוני ב-2 ביוני 1967, ב"תקופת ההמתנה", נשא פלד את הדברים החריפים ביותר מבין האלופים נגד ההמתנה ולמען יציאה למלחמה נגד מצרים, הוא טען כי הצבא המצרי איננו מוכן למלחמה, וכי נאצר פרש את צבאו על הגבול רק משום שסמך על הססנותה של ישראל, ובשל ביטחונו שלא תעז להכות את צבאו, אך הוסיף כי הזמן "פועל לרעתנו". בנוסף, הזכיר את קריסת המשק בתקופת ההמתנה והביע דאגה מפני מצבו ההולך ומתדרדר. כמו כן, דרש לדעת מדוע ולמה הממשלה מחכה עם המתקפה על מצרים, באומרו כי "מגיע לנו לדעת מדוע ולמה אנו סובלים את החרפה הזאת".[17][18]

בדיון מטכ"ל שנערך כחצי שנה לאחר המלחמה, ב-27 בדצמבר 1967, ובו דנו האלופים באשר לעתיד השטחים הכבושים, רוב חברי המטכ"ל טענו כי אין סיכוי לשלום בעתיד הקרוב, שהשלום איננו הכרח ביטחוני, ושמוטב לוותר עליו בשנים הקרובות, דעה שעליה חלקו רק האלופים פלד וחיים בר-לב, שראו בשלום תנאי לפיתוח חיים נורמליים ומטרה שיש לשאוף אליה. פלד הציע לגבש תוכנית כבסיס להסדר, בעוד בר-לב הציע להגדיר את מטרות השלום. היחיד מבין חברי המטכ"ל שתמך בהחזרת חלקים משטחי הגדה המערבית היה פלד, שהמליץ שלא לספח את הגדה המערבית לישראל, ולפתח את רעיון המדינה הפלסטינית בשטחים האלה, כמו גם ליזום יציאה מחלק מאזור המשולש, כדי להפחית את מספר הערבים בישראל.[19]

פעילות אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו מצה"ל למד ספרות ערבית באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, ועבודת הדוקטורט שלו, אותה השלים בשנת 1971, עסקה בכתיבתו של הסופר המצרי נגיב מחפוז. לאחר מכן שב לישראל, ונמנה עם מקימי החוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב, שבו שימש כמרצה לספרות ערבית מודרנית, ובתקופה מסוימת כראש החוג (1974 - 1978).

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת פעילותו הפוליטית והפובליציסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1969 ל-1979 החזיק בטור שבועי שפורסם בימי שישי ב"מעריב", אותו הקדיש בעיקר לפובליציסטיקה.

פלד ראה בשטחים שנכבשו במסגרת "מלחמת ששת הימים" קלף מיקוח שיש להשתמש בו כדי לשפר את מצבה המדיני-ביטחוני של ישראל באזור, זאת באמצעות יצירת הסדרי ביטחון ושלום, תוך התמקדות בנטרול וסילוק ההשפעה הרוסית באזור, בה הוא ראה את הסיבה המרכזית לפרוץ המלחמה, וסכנה קיומית למדינת ישראל, ובחיסולה תנאי הכרחי לכל הסדר עם מצרים.

במאמרים שפרסם בטורו ב-1969 תבע מהנהגת המדינה לנקוט ביוזמה מדינית כדי לתרום באופן ממשי להקלת המתיחות האזורית והלחץ הבינלאומי המופעל על ישראל. הוא קרא לישראל להסכים לפתיחתה המיידית של תעלת סואץ, מבלי להתנות את הדבר בקיום השיט הישראלי בתעלה, שכן סבר בשעתו כי פעילותה התקינה של התעלה היא הדבר היחיד המעניין את המדינות שאינן מן האזור ולוחצות על ישראל בעניין הסדר עם מצרים. בנוסף, קרא לישראל להכריז על נכונותה לוותר על כל שטחי הגדה המערבית, למעט ירושלים, ולמסור אותם לידיה של ממשלה ערבית-פלסטינית שתיבחר על ידי אוכלוסייתה של הגדה, תוך שהוא מתנה את הקמת המדינה בנכונות תושביה לכרות ברית של שלום, הגנה הדדית ושיתוף פעולה כלכלי, ביטחוני ותרבותי עם ישראל, ושולל הן את רעיון החזרת השטח לירדן, בה הוא ראה את "התוצר המובהק ביותר של שלטון האימפריאליזם באזור" וממלכה מלאכותית שנכפתה על האוכלוסייה הפלסטינית הניכרת בגדה המזרחית (שפלד קיווה כי תחוסל בעתיד כדי לאפשר לפלסטינים להקים מדינה על שתי הגדות, שתהיה בברית עם ישראל), והן את סיפוח השטח לישראל, בו הוא ראה דיכוי של השאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני, ומתכון לאסון ולאיבה והרג הדדיים שישחיתו את דמותה המוסרית של ישראל. על גורל רצועת עזה כתב כי יצטרכו לדון בדיונים ישירים בין ממשלת ישראל לממשלת הגדה המערבית, לכשתקום.[20] בשאלת ירושלים טען ב-1970 כי יש להשאיר את העיר מאוחדת, תוך הפיכתה לבירה משותפת של שתי המדינות - ישראל ופלסטין, שתושביה יהיו אזרחי המדינה שבה יבחרו, ויהיו כפופים למרותה, אולם כתושבי העיר יהיו כפופים לעירייה שתיבחר בבחירות חופשיות, ותעמיד לרשות כלל תושביה שירותים עירוניים שוויוניים.[21]

פלד ראה בהתנחלות בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה "צעד מוטעה בתכלית" ו"שגיאה מדינית שתוצאותיה תהיינה לבטח הרות אסון במערכת היחסים שבינינו לבין הערבים הפלסטינים", הוא ראה בהתנחלות ניכרת בשטחים מכשול שלא יאפשר ליישם שום פתרון פרט לסיפוח, אותו ראה כהרסני. ב-1970 כתב כי יש לערוך משאל עם בין ערביי הגדה והרצועה שבו ייקראו לבחור בין שתי אפשרויות - להישאר תחת שלטון ישראלי כנתינים תושבי שטח כבוש ללא הגבלת זמן, או לקבל על עצמם עצמאות מדינית במסגרת הטריטוריאלית הנוכחית של הגדה ושל הרצועה, בתנאים של שלום וכבוד הדדי בינם לבין ישראל. באותה שעה שלל פלד כל משא ומתן עם יאסר ערפאת, אש"ף ופת"ח. הוא הגדיר את ערפאת כמנהיגם של כחמשת-אלפים "בריונים מזוינים" הסרים למרותו, אותם הציג כמיעוט מבוטל שאין לשאת ולתת עמו, אל מול הרוב של תושבי הגדה והרצועה, כמיליון תושבים דאז, שאינם חלק מהארגונים הללו, ושעם נציגיהם, לדעתו באותה עת, על ישראל לדון.[22]

ביולי 1970 קרא פלד לממשלה לאמץ את תוכנית רוג'רס השנייה, כדי לבחון את מחויבותו של גמאל עבד אל נאצר להפסקת האש ולסיום מלחמת ההתשה, כמו גם את סיכויי היתכנותו של הסדר שלום בר-קיימא עם מצרים.[23] כשלושה חודשים מאוחר יותר, ביקר את ישראל על היתלותה במערך טילי הנ"מ שהציבו המצרים בתעלה כסיבה להפסיק ולא לחדש את המשא ומתן, שממילא לא רצתה ישראל להיכנס אליו.[24] באותה תקופה העלה תנאים הכרחיים להסדר שכזה, בהם פירוז חצי האי סיני והפקעת הריבונות ממצרים על שארם א-שייח' וקו החוף המתמשך משם צפונית עד לאילת, כמו גם ערבויות ביטחוניות שונות שייקבעו אך ורק על ידי ישראל ולשביעות רצונה המוחלט, תמורת החזרת השטחים.[25] בראש ובראשונה הוא ראה בהסדר כזה דרך לסילוק ההשפעה הרוסית ההרסנית באזור.[26]

במרץ 1971 ביקר את ממשלת ישראל, והעומדת בראשה גולדה מאיר, על סירובה להצעתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת לפתיחת תעלת סואץ לשייט בינלאומי בתמורה לפינוי כוחות צה"ל מהתעלה, ועל סרבנותה הכללית לכל משא ומתן ישיר עם מצרים שעשוי להביא להסדר.[27] מאוחר יותר באותה שנה, ביקר את הממשלה על דחייתה בבוז את הצעתו של סאדאת לכרות הסכם שלום עם ישראל בתמורה לנסיגתה המלאה מחצי האי סיני, ועל העדפתה את החזקת השטחים הכבושים על פני שלום הכרוך בהחזרתם.[28]

בשאלת רמת הגולן, סבר ב-1970 כי על ישראל לעודד את תושביה הדרוזים של הרמה להיאבק עבור הזכות להגדרה עצמית, ולתבוע עבורם הקמת מדינה דרוזית באזור. הוא חשב אז כי "ביטחונה של ישראל מחייב שעל גבולותיה ישכנו מדינות שלא ידעו מלחמה בישראל, ושהקמתן באה הודות לרצונה ודרישתה של ישראל", הוא סבר כי מדינות כאלה, מדינה פלסטינית בגדה המערבית, ברצועת עזה, ובתקווה עתידית גם בגדה המזרחית (שתחליף את ירדן), ומדינה דרוזית ברמת הגולן "לא תוכלנה להוות בסיסים לכוחות עוינים לישראל", וכי עם מדינות אלה "למן היום הראשון לקיומן, תוכל ישראל באמת לקיים יחסי שלום". הוא סבר אז כי רק בהסדר כזה ייווצרו תנאים שונים משהיו ערב המלחמה וכי רק כך יהיה ביטחון לישראל.[29] שנה לאחר מכן כבר טען בעניין הרמה כי אם תכיר סוריה במדינת ישראל ותקבל את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם "יהיה סביר להחזיר לה חלק ניכר מרמת הגולן, פרט לקו הרכס החולש על עמק החולה".[30]

בדצמבר 1971 נמנה עם קבוצה בראשותם של דן פטינקין וחנן אופנהיימר ששלחה לראש הממשלה גולדה מאיר מכתב בו קראה לה למצות את המשא ומתן עם מצרים כדי למנוע מלחמה, אך נדחתה בבוז.[31]

במאמר שפרסם בטורו באפריל 1972, התפלמס פלד עם טענתו של הרמטכ"ל דאז דוד אלעזר בדבר הצורך הביטחוני שבהחזקת השטחים שנכבשו במלחמה, ושלל את טענתו כי השטחים הללו יוצרים לישראל "עומק אסטרטגי" ו"גבולות בטוחים" יותר משהיו לפני המלחמה, בשל כך שהם, לטענת אלעזר, מייצרים ריחוק של הגבול מריכוזי האוכלוסייה. פלד טען, בצטטו את האלוף במילואים דאז עזר ויצמן, שהיה גם כן חבר המטכ"ל יחד עם השניים בתקופת המלחמה, כי "ערב מלחמת ששת הימים, עם סגירת מיצרי טיראן, הייתה השאלה אם לצאת למלחמה על פתיחת המיצרים, ולא אם לצאת למלחמה כי אחרת ניכחד", לכן, טען, כי לא הוא ולא אחרים במטכ"ל חשבו או דיברו אז על כך שגבולותיה של המדינה אינם בטוחים. נוסף על כך, טען פלד כי הגישה הביטחונית של הממשלה ושל צה"ל תמיד הייתה כי למען הביטחון המרבי מוטב ליישב שטחים בקרבת הגבול בצפיפות ככל האפשר, כי כך נעשה תמיד, וכי העמדה הזו ממשיכה להנחות את הממשלה ואת צה"ל גם ביחס לשטחים הכבושים, שכן היא מאכלסת אותם באוכלוסייה יהודית (בהקמת התנחלויות). הוא הוסיף כי, בהגדרה, "עומק אסטרטגי" הוא שטח שישראל הייתה מוכנה לראות בו שטח פחות חיוני למדינה, הניתן להפקרה לזמן מה, אם התנאים מחייבים זאת, "עד אשר נספיק להיערך לפעולה", אמנם, טען, ישראל לא תתחיל לראות בשטחים המאוכלסים ביהודים (כמו ההתנחלויות) שטחים הניתנים להפקרה, ולכן שהרי בעצם אכלוס השטחים הממשלה והצבא עושים מעשה הנוגד את תפיסת "הגבולות הבטוחים", כפי שהוגדרה על ידי הרמטכ"ל, שכן בשטחים הללו יקומו מרכזי אוכלוסייה, מפעלי תעשייה, וכל שאר היעדים לתקיפה בעת מלחמה, וכל היעדים הללו שוב יקומו בקרבת הגבול, כלומר תוך זמן קצר גם הגבולות החדשים שהוא טוען שהם "גבולות בטוחים" יהיו מאוד "בלתי בטוחים" לפי הגדרתו שלו.[32]

פלד ניסה להסביר את דחייתה של "תוכנית אלון", הוא טען כי זו נבעה מרצונם של חלק מהשרים בממשלה, כמו משה דיין, ישראל גלילי, וראש הממשלה גולדה מאיר, להביא לסיפוח מלא של השטחים הכבושים, ולא סיפוח מוגבל כפי שמציעה התוכנית, כמו גם מהפחד מפני הענקת אזרחות ישראלית למיליון ערבים היושבים בשטחים המועמדים לסיפוח לפי התוכנית. באופן אישי שלל פלד את התוכנית בשל הסיפוח בה, שעה שמצא בה גם דברים חיוביים, כמו התפיסה שצה"ל חייב להימצא על קו בקעת הירדן ולשמור על אחיזה ברמת הגולן, והתפיסה שעל ישראל להבטיח את פירוזו של חצי האי סיני בכל הסכם עתידי עם מצרים, כמו גם ההכרה של התוכנית באפשרות של הסדר בין ישראל לבין מדינה ערבית-פלסטינית לפתרון שאלת שטחי הגדה המערבית ועזה.[33]

פלד המשיך לתקוף את ממשלת ישראל על החוסר בתוכנית אחידה ומגובשת לגבי עתיד השטחים הכבושים, על ההתנחלויות והסיפוח הזוחל, שישנה את המאזן הדמוגרפי, ויפגע לפי פלד בצביונה היהודי הרצוי של המדינה ו/או בערכיה הדמוקרטיים, ויותר מכך על כיסוי פעולותיה בחסות "נימוקים ביטחוניים" מזויפים שאין להם דבר עם ביטחון מבחינתו, כמו גם על הקיפאון המדיני והיעדר השלום המסכנים דווקא הם לדידו את ביטחונה של ישראל.[34]

בתקופה זו הביע פלד תמיכה בעמדותיו היוניות של לובה אליאב ב"מפלגת העבודה", וקיווה כי חברי המפלגה הדומים לו בעמדותיהם יצליחו להילחם במגמה ההתנחלותית והניצית במפלגה אותה ייצגו דיין, גלילי, מאיר ואחרים, כפי שהובעה על ידם ב"מסמך גלילי".[35]

מלחמת יום הכיפורים ו"בכל זאת מערך"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת יום הכיפורים ביקר פלד קשות את הדרג הצבאי והמדיני על המדיניות ארוכת הטווח, ועל הפעולות המיידיות (או היעדרן) אל מול סכנת המלחמה. הוא ציטט את דבריו של שר המשפטים המתפטר, יעקב שמשון שפירא, היחיד שהתפטר בעקבות המלחמה, שטען כי ההנהגה המדינית לא התכוונה להוליך את העם לשלום, וכי אמנם היא "מעולם לא אמרה 'אף שעל', אבל פעלה, או ניסתה לפעול, כאילו אמרה כך", וכי למרות מס-שפתיים שהעלתה לשלום "רבץ פער בין האמירה לבין המעשה", כשהיא קיוותה "שבמשך הזמן נפתור את בעיית השטחים...באופן שהשטחים יישארו מסופחים, או משולבים, או מאוחדים, עם מדינת ישראל". פלד טען שבעבור רבים לא הייתה נחוצה עדותו של חה"כ שפירא, אך כי "ייתכן שהיו כאלה בין שוחרי השלום שבתוכנו, שחשו כל הזמן את אשר סיפר לנו מר שפירא...אך לבם לא האמין למה שאוזניהם שמעו ועיניהם ראו". הוא הוסיף כי "בלי החזרת שטחים לא יהיה ולא יכול להיות שלום" וכי "אם ראש הממשלה מתכוונת "לדחות" את ועידת השלום, מוטב שתדע כי לכך אין לה, ולא יכול להיות לה מנדט. הממשלה הנוכחית לא נבחרה על-מנת לדחות את השלום, אלא על-מנת להביאו. כל מעשיה עד כה, שבאו כדברי שפירא, שהיה חבר בה עד לפני חודש, על-מנת לדחות את השלום או להתחמק ממנו, נעשו ללא מנדט מן העם. ועתה, לאחר שמדיניותה הרת-האסונות של הממשלה הביאה אותנו עד למלחמת יום-הכיפורים, אין לה כל רשות להוסיף ולהתחמק מחובתה, ועליה ללכת לוועידת השלום ברגע שזו תיפתח, ללא כל תירוצים נוספים".[36]

כמו כן טען פלד כי כל הנימוקים הביטחוניים הכוזבים להם הטיפו רבים בצמרת המדינית והצבאית בדבר הצורך הביטחוני בהחזקת השטחים, ומיתוס "הגבולות הבטוחים", קרסו להם במהלך המלחמה, בין היתר ציין את דבריו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, שבניסיון לחפות על הכישלון המודיעיני של צה"ל אל מול תזוזת הכוחות המצריים, הסביר בריאיון לטלוויזיה כי המצב החדש, בו חצי האי סיני הוא שטח המוחזק על ידי ישראל, גרם לצה"ל לאבד יסוד חשוב במערכת ההתראה שלו, בשל איבוד שטח מדבר סיני כאזור החוצץ בין מצרים לישראל. עוד הוסיף פלד, כי גם שארם א-שייח', שנאמר לציבור הישראלי כי היא חיונית כל כך עד שבלעדיה לא כדאי שלום, בשל חיוניותו של נתיב המים של ים סוף, התגלתה כחסרת חשיבות במהלך המלחמה, בעקבות חסימת באב אל-מנדב על ידי המצרים. כמו כן, טען פלד כי גם תרומתן השקרית לכאורה של ההתנחלויות לביטחון ישראל קרסה תוך 24 שעות של מלחמה, כשהיישובים בגולן והיישוב האזרחי בשארם א-שייח', שנועדו כביכול להגביר את ביטחונה של ישראל בשטחים, פונו, ובמקום להיות תרומה ביטחונית הפכו לנטל ביטחוני בזמן בו כל נטל שכזה היה מיותר עוד יותר. דברים אלה, טען פלד, מחייבים הפקת לקחים והפסקת שימוש של פוליטיקאים ואנשי צבא בנימוקים ביטחוניים כוזבים בבואם לתת תוקף למאוויים אידאולוגיים-מיסטיים של התרחבות טריטוריאלית שאין להם קשר עם ביטחון, גישה אותה כינה בשם "ביטחוניזם". הוא הוסיף וטען כי "הלקח הצבאי של מלחמת ששת הימים הוא שעניינה של ישראל אינו בהרחבת גבולה אלא ביצירת שטחים מפורזים רחבים לאורך גבולותיה, שהאויב חייב לחצות אותם בגלוי ולשבש תוך כדי כך את מערכותיו. במצב זה תמיד יוכלו כוחותיו המונעים והזריזים של צה"ל להתגייס, להתארגן ולהכות בו בעוד מועד. אין לקח בולט וברור מזה העולה מאותה מלחמה מפוארת, אך ה'ביטחוניסטים' לעולם לא יבינו זאת, כי לא ביטחונה של ישראל לנגד עיניהם, אלא ממדיה הטריטוריאליים".[37]

לקראת הבחירות לכנסת השמינית היה פלד, לצד אישים כגון פרופ' שמואל אטינגר ופרופ' ירמיהו יובל, לאחד מאנשי "בכל זאת-מערך" – חוג יוני חוץ-מפלגתי שתמך בהצבעה לרשימת "המערך" בבחירות לכנסת השמינית, למרות ביקורתו הנוקבת על מחדלי המלחמה. פלד הסביר עמדה זו בכך, שעל אף שלדידו הייתה המלחמה תוצר של "שש שנות מדיניות מוטעית והרת אסון" שעוצבה על ידי "המערך" מאז הניצחון ב"מלחמת ששת הימים", הוא מאמין כי בעקבות המלחמה עברו רוב אנשי "המערך" תהליך של "התפכחות" משיכרון מדיניות הקיפאון המדיני, וכי חיזוק כוחו של "המערך" יקטין את "כוחם של שואפי הסיפוחים והסטטוס-קוו המדומה הן בתוך "המערך" והן מחוצה לו". בנוסף לכך, ציין כי בעוד "המערך" מנסה "להתפכח" ממדיניותו המוטעית בעבר, "הליכוד", האלטרנטיבה השלטונית היחידה, דווקא קוראת לשמר את אותה מדיניות הרסנית, וכי אי הצבעה ל"מערך" והחלשתו בבחירות, כולל בהצבעה למפלגות שלום קטנות, אותן פסל בשל קוטנן, שהפך אותן לדעתו לבלתי משמעותיות בעיצוב המדיניות הממלכתית, עלולה להביא להקמת ממשלה בראשות "הליכוד", שתוביל להחמרת הבידוד המדיני של ישראל, להעמקת הפער החברתי, להמשכה של מדיניות הסיפוח, שיהפוך מזוחל לדוהר, ולהגדלת סיכוייה של ישראל להיכנס למלחמה נוספת.[38]

פלד, שציפה כי מחדלי המלחמה יובילו, עם הקמת הממשלה החדשה, לשינויים אישיים, שיכללו את סילוקם מן השלטון של אותם אלה שאחראים ל"מדיניות הכישלון" שהובילה למלחמה, כמו למשל סילוקו של משה דיין ממשרד הביטחון[39], ולשינוי אותה מדיניות כושלת של "המערך", כפי שהבטיחה המפלגה במהלך הבחירות, התאכזב לגלות שדבר לא השתנה, וכי מבחינת הנהגת המפלגה עולם כמנהגו נוהג. הוא קבע כי כדי להיווכח בהתמוטטותה של התפיסה הביטחונית השלטת אין כל צורך בעדותה של ועדת החקירה למחדלי המלחמה, "ועדת אגרנט" שהחלה את עבודתה באותה שעה, אלא "על כך מעידים שדות הקרב של מלחמת יום הכיפורים, על כך מעידות תוצאות המלחמה", וכי הניסיון של מנהיגות מפלגת העבודה "להסתתר בעניין זה מאחורי גבה של ועדת החקירה הוא רק אחת העדויות הנחרצות לפשיטת הרגל המוסרית של אותה הנהגה. הניסיון להעמיד פנים כאילו לא נהיר להנהגה זו ההבדל שבין אשמה במעשה שעליו יש להישפט לבין אחריות לכישלון שאחריו יש להתפטר, רק מעיד עד כמה נשתבשו עליה המושגים הבסיסיים ביותר של סדרי ממשל תקינים". עוד הוסיף כי "מרחב השיקולים המנחים את המפלגה אינו חורג מעבר למה שיכול להשביע מאוויים של אישים ומנגנונים בקרבה" כאשר "טובתם האישית של מספר אנשים שנכשלו בתפקידם שקולה יותר מכל האינטרס הלאומי כולו", דבר הממאיס את המפלגה על הציבור, וכי נראה כי "אלה הם ימיה האחרונים של מפלגת העבודה כמפלגת שלטון".[40]

עם הכרזתה של ראש הממשלה על כך שרמת הגולן היא חלק בלתי נפרד מישראל, והודעתה על הקמת עיר בגולן (קצרין), כמו גם חידוש הבנייה בימית, הוא ביקר את הממשלה על כך שיצרי הסיפוח וההתנחלות בה איתנים כבעבר. כמו כן, ביקר את שר החוץ אבא אבן על יציאתו נגד מבקרי הממשלה על מחדלי המלחמה. פלד המשיך לקרוא להחלפת ההנהגה הכושלת של "המערך", כמו גם ליציאה לבחירות כלליות חדשות.[41]

בטורו התפלמס עם ראש הממשלה גולדה מאיר, ששללה את דבריו באשר לאי החשיבות הביטחונית של החזקת רמת הגולן. הוא טען כי חוסר הביטחון של היישובים מתחת לרמה, יישובי העמקים הצפוניים, עמק החולה ובקעת הירדן שמצפון לכנרת, אינו נובע מהימצאותם בעמק, אלא מהסכסוך המתמשך עם סוריה והיעדר הסדרי שלום עמה. הוא הצביע על גורלם של היישובים שהוקמו על רמת הגולן במהלך המלחמה, שמצבם לא היה טוב מזה של היישובים בעמק כשהסורים החליטו להפגיז את הרמה. כמו כן, הביא כדוגמה את יישובי עמק הירדן ועמק בית שאן שנמצאים מתחת לרמת הגלעד בשליטת ירדן, רמה שניחנה בכל התכונות הטופוגרפיות של רמת הגולן, שנהנו ונהנים משקט וביטחון, למעט שנתיים בין 1968 ל-1970 כשירדן אפשרה לארגונים פלסטינים מזוינים לפעול באזור, אך עם התחממות היחסים עם ירדן ואירועי "ספטמבר השחור", חייהם של תושבי היישובים הללו חזרו למסלולם. הוא טען כי כפי שביטחונם של יישובי עמק בית שאן לא הובטח ולא יובטח על ידי כיבוש חלק מרמת הגלעד שמעליהם, אלא על ידי "הקמת יחסים יציבים עם ירדן, שיבטיחו קיום יחדיו בשלום הן ליישובי עמק בית שאן והן ליישובי רמת הגלעד", כך לא יובטח ביטחונם של יישובי עמק החולה על ידי החזקת שטחי רמת הגולן, אלא על ידי הקמת "משטר של דו-קיום בשלום משני צידי הגבול", כי "לא יחסי הגבהים הם הקובעים את גורלם של היישובים, אלא יחסי שכנים", וכי "אם יוקם הסדר יציב בינינו לבין סוריה ישרור השקט באזור, ואז ישובינו שבעמק יהנו משקט ומביטחון, אם לא יוקם הסדר יציב, יסבלו ישובינו מאש האויב, בין אם יוקמו בעמק או ברמה".[42]

עם פרסום דו"ח הביניים של "ועדת אגרנט" באפריל 1974, הביע פלד ביקורת על כך שבעוד שהוועדה ביקרה בחריפות, ובצדק, את הרמטכ"ל דוד אלעזר על אחריותו האישית למחדלי המלחמה, היא נהגה באיפה ואיפה והשתמשה באמות מידה שונות ומקלות, שלא בצדק, כלפי שר הביטחון משה דיין. ראשית, הוא ציין כי בעוד הוועדה ביקרה את הרמטכ"ל על כך שלא עשה לעצמו "הערכת מפקד", שתפקידה היה לבוא במקום הערכת אמ"ן שקיבל, היא לא דרשה משר הביטחון "הערכת שר" דומה שתחלץ אותו גם כן מהערכת אמ"ן. שנית, הוא שלל את קביעת הוועדה כי שר הביטחון אינו מהווה "רמטכ"ל-על", וכי אין עליו אחריות מבצעית למעשיו של צה"ל, וטען כי "קביעה זו נוגדת את העובדות הידועות יפה למי שהיה מצוי זמן כל שהוא סמוך לנוהלי עבודת המטה הכללי ושר הביטחון". שלישית, הוא טען כי הוועדה התעלמה מכך שמשה דיין נכנס לתפקיד, ערב מלחמת ששת הימים, והחליף את ראש הממשלה לשעבר לוי אשכול בתור שר הביטחון, דווקא בשל סגולותיו, ניסיונו הצבאי העשיר וכישוריו כרמטכ"ל לשעבר, מתוך הערכה כי כישורים אלה יבטיחו בצמרת מערכת הביטחון את מידת הניסיון הדרושה, וכי בשל אותו ניסיון אישי היה נדרש ממנו ביתר שאת לבחון באורח עצמאי את הנתונים שהוגשו לו על ידי המטה הכללי ערב מלחמת יום הכיפורים. מכאן, לדעתו, על הוועדה היה לקבוע כי לשר הביטחון הייתה גם כן אחריות אישית על המחדל.[43]

פלד תמך בהקמת ממשלה בראשות יו"ר מפלגת העבודה הנבחר יצחק רבין, תוך דרישה שתהיה בהרכב אישיותי ואידאולוגי שונה מזו היוצאת, וכך תשמש ממשלה ש"תגאל את העם ממשלת המעבר של גולדה-דיין, תציל את העם מסכנת חידוש המלחמה" ו"תשחרר את מפלגת העבודה מציפורני הגוש והמנגנון של מפלגת העבודה". בו בזמן דרש שהממשלה החדשה שתכריז, עם הקמתה, על יציאה לבחירות כלליות חדשות בהקדם האפשרי, שכן, לדידו, זהו "צורך לאומי דחוף".[44]

עם הקמת ממשלת ישראל השבע עשרה בראשותו של רבין, שיבח פלד באופן כללי את הרכבה, וטען כי הוא "מעיד על רוח חדשה, על התאמתה לסוג חדש של תפישה מדינית שנעשה הכרחי בתקופתנו". הוא הסביר כי הסיבות לאופטימיות נעוצות הן בראש הממשלה החדש, יצחק רבין, ש"רווחת סברה בציבור...כי [הוא] תופס את בעיות ביטחונה של ישראל באופן מפוקח יותר. רווחת הנחה, כי רבין מבין, שאין לבסס לאורך ימים את יחסינו עם מדינות ערב על הנוסחה, כי עוצמתנו הצבאית היא המפתח לכל בעיות קיומנו באזור", הן בשר החוץ החדש, יגאל אלון ש"הוא היחיד מכל חברי הממשלה היוצאת שדגל בגמישות מדינית, שהאמין בפיתוח יוזמה מדינית על ידי ישראל, שתפס כי לא ניתן להתעלם מן הפלסטינים, או למנוע מהם מתן ביטוי מדיני לשאיפותיהם הלאומיות, הוא גם העז לקשור את שמו עם רעיונות מדיניים מוגדרים, דבר שאיש מכל חברי הממשלה היוצאת לא העז לעשות", וכי בתפקידו כשר חוץ הוא יעניק "תנופה ודמיון למדיניות החוץ שלנו, שהיו נעדרים ממנה כל כך הרבה שנים", והן בשר הביטחון החדש, שמעון פרס, שהוא "אינו אישיות צבאית, והוא נעדר ניסיון ורקע צבאיים לחלוטין", וזהו דבר חיובי בעיני פלד כי "נוכחותו במשרד הביטחון תבליט את הנוכחות האזרחית במערכת הצבאית...לאחר תקופה של הגמוניה צבאית בכל דרכי הפעולה והמחשבה של שר הביטחון הקודם". מצד שני, הוא ביקר את נוכחותו של השר ישראל גלילי בממשלה החדשה, שכן מבחינתו הוא "היה הרוח הרעה של הממשלה היוצאת. בתפקידיו הבלתי מוגדרים, בניסוחיו המוליכים שולל, באידאולוגיה שפיתח ביחס לפלסטינים...בכל אלה התבלט כדמות שלילית...מפליא, כי לא תפס הוא עצמו כי אם דיין, אבן וספיר אינם ממשיכים להיות שרים, חייב אף הוא להצטרף אליהם ולפנות את מקומו" והוסיף כי "יש לקוות כי לאחר שרבין יצבור יותר ביטחון עצמי יסלק את גלילי מן הממשלה". עוד הוסיף כי עתידה של הממשלה "יבנה לא על נסיגה אל העבר, אלא על יצירת ציפייה שקולה ומציאותית לעתיד מבטיח יותר", שכן כך תוכל הממשלה "לפנות שנית אל הציבור, תוך שנה אחת, בבקשה לקבל את אמונו הגדול יותר, מתוך ביטחון כי אמון זה יינתן לה".[45]

יעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלד, שהיה אופטימי לגבי ממשלתו של רבין בתחילת הדרך, נעשה פסימי, וביקר אותה על שהיא מחזירה את ישראל למדיניות הקיפאון שאפיינה את ממשלות ישראל לפניה. הוא האשים את חוסר היוזמה המדינית שלה ואת דיכוי הפעילות הפוליטית של הפלסטינים בשטחים הכבושים בחיזוק כוחו המקומי והבינלאומי של אש"ף, ובהפיכתו לארגון היציג המרכזי של הפלסטינים, כפי שהתבטא באותה שנה בהחלטת ועידת רבאט של הליגה הערבית להכיר באש"ף כמייצג הבלעדי של העם הפלסטיני, ובהחלטת האו"ם להזמין את יאסר ערפאת לשאת דברים בפני העצרת הכללית של האו"ם, כמו גם להעניק לאש"ף מעמד של משקיפה בעצרת הכללית של האו"ם.[46]

בינואר 1975 כתב פלד כי "בעיית הקשר עם אש"ף אמנם אינה פשוטה" וכי "כרגע ללא ספק טרם נוצרו התנאים המאפשרים לישראל לקיים מגע מדיני עם ארגון זה" מכיוון ש"תורתו המדינית ודרכי פעולתו שוללים ממנו את הזכות להיות מוכר על ידי ישראל, לא רק כמייצג יחיד של העם הפלסטיני, אלא אפילו כאחד הגורמים הפלסטינים", אך הוסיף כי "יש יסוד להניח כי נוכח המציאות הקשה להם עד מאוד, בה הם משמשים כלי משחק בזירה הבין-ערבית והאוכלוסייה אותה הם מתיימרים להנהיג נתונה תחת שלטון צבאי ישראלי, מתהווים לא מעט לחצים פנימיים להתאמת התורה המדינית של אש"ף לתנאי המציאות".

במאי, פרסם עם אליאס תומא, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס ויליד כפר יאסיף, מסמך משותף בו קראו השניים לממשלת ישראל ולאש"ף לנקוט צעדים בוני אמון, במסגרתם יכריזו הצדדים על כך שהם שוללים מלחמה והתפשטות טריטוריאלית, ומתחייבים לקיים את העיקרון שכל כיבושי המלחמה הם בני החזרה, ישראל תכריז כי היא מכירה בזכות הפלסטינים להקים מדינה משלהם ממערב לירדן בגבולות שיוכרו באורח בינלאומי, ותודיע על נכונותה לקיים משא ומתן ישיר עם אש"ף כנציג העם הפלסטיני, ואש"ף יודיע כי הוא מכיר בזכותו של העם הישראלי לחיות במדינתו בשלום ובביטחון. כמו כן קראו לעם בישראל ולעם הפלסטיני להבהיר למנהיגיהם את הצורך הדחוף בנקיטת הצעדים הללו כדי לקרב את השלום.[47]

באותו חודש הצטרף פלד, המאוכזב מ"המערך", לתנועת "יעד" קצרת הימים, שהוקמה על ידי חלק הארי בפעילי רצ, אנשי לובה אליאב, שפרש קודם לכן מהמערך, ו"החוג לליבון בעיות חברה ומדינה" שעמד בראשו (חוג שכלל בין חבריו את יגאל עילם, דן יעקובסון, יורם פרי, יוחנן פרס, דוד שחם, צבי כסה ואישים נוספים[48]), ופעילים פורשים משינוי בראשות הפרופ' יונתן שפירא, על בסיס "ראיית הסדר שלום מדיני, ולא החזקת השטחים כיעד לאומי, מאבק לחיסול הפער החברתי-עדתי, הנהגת משטר תקין המתבסס על חוקה כתובה, בניית כלכלה מתוקנת הגומלת לכל אדם כפי תרומתו, ודמוקרטיזציה של החיים הפוליטיים בישראל"[49]. עם הצטרפותו אמר פלד כי הוא מקווה ש"יעד" תשמש אלטרנטיבה לשותפים אחרים בקואליציות השלטון כמפד"ל והליברלים העצמאיים כש"המערך" יקים ממשלה חדשה, כמו כן, הוא הביע תקווה כי ל"יעד" יצטרפו גופים נוספים כגון מפלגת מוקד, הפנתרים השחורים, שינוי, ואולי גם ליברלים עצמאיים ומפ"ם.[50]

עם תום כשבעה חודשים מייסוד "יעד", החלו להתגלע חילוקי דעות פנימיים בין קבוצת שולמית אלוני ובועז מואב לקבוצת אליאב ומרשה פרידמן (שכללה את פלד). זאת, בין היתר, בשל מגעים סודיים שקוימו, ללא ידיעת אלוני והנהלת התנועה, עם אש"ף. המתחים נבעו גם משאלת היוקרה הפוליטית על הובלת התהליכים הללו ומהעמדות השונות של הפלגים בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני: כשקבוצת אלוני-מואב ופורשי "שינוי" נטו לעמדה פחות יונית-שמאלית בסוגיה זו מזו של קבוצת אליאב-פרידמן (שאישים מתוכה כמו פלד ודוד שחם היו לחברי "המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני", בניגוד לעמדת הקבוצה האחרת). בנוסף, היה ידוע גם רצונה של קבוצת אליאב-פרידמן לצרף לסיעה את מפלגת מוקד[51] חילוקי הדעות הללו הובילו לפירוק הסיעה בדצמבר 1975-ינואר 1976, כאשר אנשי קבוצת פרידמן-אליאב הקימו את "הסיעה הסוציאל-דמוקרטית", וקבוצת אלוני-מואב שינתה את שם סיעתה בחזרה ל"רצ".

המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני ומחנה של"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין יוני 1974 לדצמבר 1975 היה פלד שותף, לצד לובה אליאב, אורי אבנרי, עמוס קינן, יוסי אמיתי, יעקב ארנון, מאיר פעיל, דוד שחם, אליהו אלישר ואחרים להקמת "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני", ששמה לה למטרה "להשפיע על ממשלת רבין" לנקוט יוזמות מדיניות מול הפלסטינים.[52]

בפברואר 1976 פרסמה המועצה מנשר בו קבעה כי הדרך היחידה לשלום היא דו-קיום בין שתי מדינות ריבוניות, שיבוא באמצעות משא ומתן שיתבסס על הכרה הדדית של ישראל באש"ף ובישות הפלסטינית, ושל אש"ף והפלסטינים בישראל, הקמת מדינה פלסטינית, לצד מדינת ישראל, ברצועת עזה ובגדה המערבית, עם שינויי גבולות שיוסכמו על שני הצדדים, הפיכת ירושלים המאוחדת לבירה משותפת של שתי המדינות, כשהמקומות הקדושים ינוהלו באורח אוטונומי, ופתרון בעיית הפליטים הפלסטינים יהיה בהשבתם למדינת פלסטין, וקליטת מספר מוסכם על הצדדים בישראל.[53]

באוגוסט קבע בטורו השבועי כי "כרגע, כאשר הנהגת אש"ף נפטרה למעשה מכל היסודות הקיצוניים שהוקמו וצורפו לאש"ף על ידי ממשלות ערביות קיצוניות, כושרה לאמץ מדיניות מתונה התחזק. כיום ברור כי ארגון ה"צאעיקה" הנתמך בידי הסורים וארגון "החזית העממית" הנתמך על ידי עיראק, וארגונו של אחמד ג'יבריל התומך בסורים - כל אלה אינם נוטלים עוד חלק בהנהגת אש"ף. ואם יש כיום גוף ערבי המסוגל להחליט על שלום עם ישראל, ללא תלות בגורמים אחרים, הרי זו דווקא הנהגת אש"ף בהרכבה הנוכחי".[54]

בספטמבר אותה שנה החל, לצד חברים אחרים ב"מועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני", לקיים מגעים ולהיפגש עם אנשי אש"ף באירופה, בהם עיסאם סרטאווי, סברי ג'ריס וסעיד חמאמי[55], בתיווכו של הנרי קוריאל, ותוך יידוע מאוחר יותר של ראש הממשלה יצחק רבין.[56]

בהמשך השנה הגיש יחד עם עוד שמונה מחבריו למועצה תביעת דיבה נגד "ועד העדה הספרדית בירושלים" בראשות דוד סיטון על שפרסם גילוי דעת נגדם בו נאמר שחברי המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני הם אנטי-ציונים.[57] פלד וחבריו זכו במשפט, וקיבלו פיצויים.[58]

בינואר 1977, לאחר פגישה נוספת בפריז בין פלד לנציג אש"ף עסאם סרטאווי, פרסמה המועצה הודעה משותפת של פלד עם סרטאווי, מבלי לזהותו בשמו, במסגרתה נאמר כי "איש הנהגת אש"ף, מוותיקי לוחמי החירות של ארגונו, הממונה, ככל הנראה, על תיאום מאמצי השלום מטעם הנהגת אש"ף, קיים קשרים עם "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני" מזה זמן רב", וכי "הוא אישר באוזני בן-שיחו, שאש"ף נאמן למדיניות החתירה לפתרון של שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני, על בסיס של הסכמה הדדית לעיקרון החופש, הריבונות והביטחון לשני העמים" וגם כי "אש"ף רואה בעקרונות המשתמעים מתוך מנשר המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני בסיס נאות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני".[59]

סמליל מחנה של"י

במרץ-אפריל 1977, היו אנשי "המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני" ובהם פלד, סיעת מר"י של אורי אבנרי, לצד הסוציאליסטים העצמאיים בראשות לובה אליאב, מוקד בראשות מאיר פעיל, פלג מהפנתרים השחורים בראשות סעדיה מרציאנו, ברית השמאל בראשות יעקב ריפתין, ויחידים נוספים, למייסדי מחנה של"י[60]. פלד מונה ליו"ר הוועדה המדינית של של"י, והוצב במקום ה-15 ברשימתה לבחירות לכנסת התשיעית. בבחירות זכתה המפלגה בשני מנדטים, והנהיגה רוטציה בין כמה מחבריה.

בספטמבר 1978, חתמו ראש הממשלה מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת על הסכמי קמפ דיוויד, שהכילו בתוכם שני הסכמים: אחד בשם "מסגרת לשלום במזרח-התיכון", שהצהיר שהחלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242 ו338 הן הבסיס החוקי לשלום כזה, ונחלק לשני חלקים בעצמו: אחד שעסק בגדה המערבית וברצועת עזה, וקרא להחלת תוכנית אוטונומיה, במסגרתו ייסוג הממשל הצבאי הישראלי ומנהלו האזרחי משטחי הגדה המערבית ורצועת עזה ובמקומו יוחל ממשל עצמי פלסטיני בשטחי הגדה המערבית ועזה לתקופה של חמש שנים, כשאת הרשות המנהלית העצמאית הפלסטינית יבחרו הפלסטינים תושבי השטחים בבחירות חופשיות, והדרכים לכינונה של הרשות המנהלית יידונו בין ישראל, מצרים וירדן, יוקם כוח משטרה פלסטיני לשמירת הסדר, ועל הגבולות יפקחו ישראל וירדן באמצעות סיורים משותפים, וכי לא יאוחר מהשנה השלישית לממשל העצמי יחלו שיחות על הסכם קבע בין נציגי ישראל, מצרים, ירדן ונציגי הפלסטינים הנבחרים מהגדה המערבית ורצועת עזה, החלק השני עסק בתהליך הנורמליזציה בין ישראל למצרים, אשר לאחריו יבואו הסכמים דומים בין ישראל לירדן, סוריה ולבנון. הסכם שני נקרא "מסגרת לכריתת חוזה שלום בין מצרים וישראל", והתבסס על נסיגה שלמה של ישראל מחצי האי סיני "עד לגבול הבינלאומי המוכר בין מצרים ובין ארץ-ישראל המנדטורית", שלאחריה ייכונו יחסים נורמליים הכוללים הכרה ויחסים דיפלומטיים, כלכליים ותרבותיים, "שימת קץ לחרמות כלכליים ולמחסומים לתנועה חופשית של טובין ובני-אדם, והגנה הדדית על אזרחים באמצעות הליכי משפט הוגנים". למצרים חשוב היה להראות כי לא הזניחו את הסולידריות הערבית ולא את העניין הפלסטיני, ישראל ניסתה שלא להיראות כמי שמוותרת על הזכות לריבונות בגדה המערבית וברצועת עזה, אך בהסכמים הללו היא הודתה לראשונה שבקשר להסדר הקבע בשטחים הללו יש להכיר "בזכויות החוקיות של ערביי ארץ-ישראל וצורכיהם הצודקים", כשנשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר מאשר שבגין הודיע לו שישראל רואה במונחים "פלסטינים" ו"העם הפלסטיני" מונחים זהים ל"ערביי ארץ-ישראל". [61][62] בתגובה שלחו חברי "המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני" מברק בו בירכו את ראש הממשלה מנחם בגין "על פריצת הדרך לשלום, על ההחלטה להפסקת ההתנחלויות וההתקדמות המקווה להסדר עם יתר שכנינו והפלסטינים".[63]

באפריל 1979, לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, הוקמה "ועדת השרים לענייני האוטונומיה" בראשות שר הפנים יוסף בורג, שהייתה אמורה לכאורה לממש את תוכנית האוטונומיה בגדה המערבית וברצועת עזה, כפי שאושרה בהסכם השלום עם מצרים. כחודש לאחר מכן שלחה של"י לוועדה מסמך בו תוכנית למימוש השלטון העצמי הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה, ובו קבעה כי האוטונומיה צריכה "להיות צעד בשורה של שלבי הכנה של דעת הקהל בישראל לקראת הקמתה של מדינה פלסטינית ערבית, אשר תיכון לצידה של מדינת ישראל תוך קיום יחסי שכנות של שלום וידידות", וכי בתהליך יצירתה ההדרגתית של המדינה הפלסטינית יש לשתף את אש"ף ונציגים של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים.[64] אולם בדבריהם ובמעשיהם, הבהירו בגין וממשלת ישראל, שהגבירה את קצב בניית ההתנחלויות ברחבי שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, אותה פלד ניסה לעצור במאבק משפטי נגד נחיצותן הביטחונית, כי תוכנית האוטונומיה מבחינתם אינה באמת שלב ביניים בדרך להחזרת השטחים ולהקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל, וכי אפילו היא כשלעצמה, במתכונתה המצומצמת, לא עומדת להתגשם.[65]

הוא התפלמס עם חוגגי "יום ירושלים", ויצא נגד תהליך "עיבוי ירושלים", המכליל אזורים נרחבים מהגדה המערבית שאין להם דבר עם ירושלים ההיסטורית, כמו הכפרים הפלסטינים עיסאוויה, כפר עקב וצור באהר, כדי להציג את תהליך הסיפוח הזוחל של שטחי הגדה המערבית וההתנחלות בהם כחלק אינטגרלי מ"איחוד ירושלים". כך, על פי פלד, שטחים נרחבים יוצגו לציבור כירושלים שאינה ניתנת לחלוקה, וכל מי שיעז לחלוק על כך "יוקע כפוגע באחד הערכים היקרים ביותר לעם ישראל". הוא טען כי אם יש רצון כן להבטיח כי ירושלים ההיסטורית תשאר חלק מבירת ישראל לעתיד לבוא, מוטב לשחרר את העיר "מעולו של אותו שטח כפרי שהודבק אליה ללא כל מחשבה יסודית, ולמקד את המאמץ בעיקר".[66]

פלד, אבנרי וחברי סיעת של"י גינו בחריפות את המתקת עונשו של סגן דניאל פינטו, מי שעינה ורצח בחניקה ארבעה כפריים לבנוניים והשליך את גופותיהם לבאר מים במהלך "מבצע ליטני" הורשע ונגזרו עליו 8 שנות מאסר, ועונשו קוצר על ידי הרמטכ"ל רפאל איתן משמונה שנים לשנתיים בלבד. הם טענו כי מעשה זה גורם לערעור קיומו של עיקרון "טוהר הנשק" בצה"ל ובקרב כוחות הביטחון האחרים, וכי במעשה זה יצר הרמטכ"ל סטנדרטים חדשים של מסמוס העונש המרתיע על פשעי מלחמה הכרוכים ברצח. בנוסף הגישו הצעת אי-אמון בממשלה על מעשה זה, כיוון שאף אחד מהממונים עליו בדרג האזרחי, חברי הממשלה, לא הגיב על המעשה.[67] כמו כן, תבעו החברים את פיטורי הרמטכ"ל, הן בשל המעשה עצמו, הן בשל הגרסה השקרית שנתן בראיון לעיתונות בנוגע למעשיו האמיתיים של החייל, והן בשל כך שהפעיל את הצנזורה הצבאית כדי למנוע את פרסום מעשיו האמיתיים של החייל לציבור.[68]

בבחירות לכנסת העשירית הוצב במקום הרביעי ברשימתה של של"י לכנסת. המפלגה לא עברה את אחוז החסימה.

ב-1983 נפגשו חברי "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני" אורי אבנרי,יעקב ארנון ומתי פלד, עם יאסר ערפאת ואנשי אש"ף נוספים בתוניס, זאת לאחר מפגש קודם של אורי אבנרי עם יאסר ערפאת בלבנון במהלך "מלחמת לבנון הראשונה". לאחר שני מפגשים אלה, ולאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, קבע בתום חקירה שאין עילה משפטית להעמידם לדין, החלו אישים מהמערכת הפוליטית להעלות את הרעיון לחקיקת חוק שיאסור מפגשים מסוג זה עם אנשי אש"ף, גם אם אין בהם כוונה לפגוע בביטחון המדינה,[69] מה שהוביל, כארבע שנים מאוחר יותר, לתיקון לפקודת מניעת טרור שהוסיף את סעיף 4(ח), שאסר לקיים, בישראל או מחוצה לה, מפגש עם נציג של ארגון טרור, במה שנודע בשם "חוק המפגשים".

פלד היה מהמתנגדים המובהקים למלחמת לבנון עוד מראשיתה. ב-1983 האשים פלד את חברו להנהלת מחנה של"י, רן כהן, שהשתתף במלחמת לבנון כסגן מפקד אגד בעוצבת האש, פיקד על שמונה גדודי ארטילריה שכיתרו את ביירות, ושהיה ממותחי הביקורת המרכזיים במפלגה עליו, על אבנרי ועל ארנון על פגישתם עם ערפאת ועוזריו, בביצוע "פשעים נגד האנושות בביירות", בראיון שהעניק פלד למוסף השבועי של "על המשמר", "חותם". בראיון אמר כי הגיע למסקנה ש"אין מקום לשבת בתנועה אחת עם מפקד בכיר שביצע פשעים נגד האנושות", וכי "רן כהן פיקד על הארטילריה שהרסה בתי פלסטינים בלבנון - מטרות אזרחיות".[70] צעד זה היווה למעשה את אקורד הסיום של מחנה של"י, המפולג ממילא בתוכו בין אגף "מתון" שהורכב רובו ככולו מאנשי "מפלגת מוקד" לשעבר, ואגף "רדיקלי" יותר שהורכב מפלד, אבנרי, ארנון, יוסי אמיתי, חיים ברעם ואחרים.[71]

אלטרנטיבה והרשימה המתקדמת לשלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הפילוג השתתף האגף הרדיקלי הפורש ממחנה של"י, לצד פעיל "הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית" יהודה נאמן, פעיל "יש גבול" אורי רם, פעיל "שלום עכשיו" אנדרה יפה, ואחרים, בהקמת קבוצת "אלטרנטיבה".[72]

בשנת 1984 השתתף פלד, יחד עם שותפיו הפוליטיים ל"אלטרנטיבה", "התנועה המתקדמת" מנצרת (שחבריה פרשו מ"החזית הדמוקרטית", שהביאה לבחירתו של תופיק זיאד לראשות העיר, ב-1981, וגרפו הצלחה בריצה עצמאית בבחירות לרשות המקומית בנצרת ב-1983[73]), ועוד כמה חוגים שונים (בהם "אל אנצאר" מאום אל-פחם, שפרשה מבני הכפר, ומצפן, שחברה חיים הנגבי היה למזכיר המפלגה) ויחידים נוספים, בהקמת הרשימה המתקדמת לשלום[74] – מפלגה משותפת ליהודים וערבים שמצעהּ קרא לשוויון מוחלט בין אזרחי ישראל ולסיום הכיבוש. פלד הוצב במקום השני ברשימה, שזכתה בשני מנדטים, ונבחר לכנסת.[75] פלד כיהן כחבר הכנסת בשנים 19841988. נוסף על חברותו בכנסת האחת עשרה, היה חבר גם בועדת החינוך והתרבות ובוועדת הכלכלה.

כחבר כנסת המשיך להיאבק, בין השאר, למען משא ומתן לשלום בין ישראל לאש"ף,[76][77][78] למען פיקוח הדוק יותר של משרד האוצר על תקציב משרד הביטחון והקטנתו של תקציב זה,[79][80] למען איכות הסביבה בתבעו, נוכח אסון צ'רנוביל, להקים רשות להגנה על הסביבה,[81] נגד פרויקט הלביא,[82] ונגד ייצוא נשק ישראלי למשטרי דיכוי ב"עולם השלישי" כמו שלטונות גוואטמלה, צ'ילה של אוגוסטו פינושה ודרום אפריקה של תקופת האפרטהייד.[83][84]

פלד הועמד במקום השני מטעם "הרשימה המתקדמת לשלום" גם בבחירות לכנסת השתים-עשרה, אולם לא נבחר לכנסת עקב ירידת כוחה של הרשימה למנדט אחד.

פעילות פוליטית באחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלד המשיך בפעילות פוליטית גם בשנות התשעים, ונמנה עם מקימי תנועת גוש שלום, אולם את עיקר מאודו הקדיש לפעילות אקדמית. בשנת 1994 התפרסם תרגומו (מערבית לעברית) לספר "חכמי האפלה" של הסופר הכורדי-סורי הגולה סלים ברכאת, שעליו זכה פלד בפרס ארגון המתרגמים הישראלי.

מתי פלד נפטר בשנת 1995 ממחלת הסרטן ונקבר בבית הקברות של קיבוץ נחשון.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מילדיו הוא יואב פלד, פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, בת אחרת היא נורית פלד-אלחנן, פרופסור לחינוך בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, כלת פרס סחרוב לזכויות האדם, ממייסדי "טריבונל ראסל" בנושא הפלסטיני. בנו הצעיר, מיקו, מתגורר בארצות הברית, וחיבר ספר "The General's Son – Journey of an Israeli in Palestine" בו הוא מתאר את התהפכות הלב ההדרגתית שלו ושל אביו, כל אחד בנפרד, ומותח ביקורת חריפה על מדינת ישראל וצה"ל. נכדתו סמדר (בתה של פלד אלחנן) נרצחה בפיגוע התאבדות במדרחוב בן יהודה בירושלים ב-4 בספטמבר 1997 ונקברה בקיבוץ נחשון, ליד סבה.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הפעולות החריגות של לוחמים מפלוגה ו', באתר הפלמ"ח.
  2. ^ מתוך: לא כנענים, לא צלבנים: מקורות המיתולוגיה הישראלית, דוד אוחנה, כתר ספרים, 2008, עמ' 117.
  3. ^ פרסום נישואין, הצופה, 5 באוגוסט 1946.
  4. ^ אורי דןמתי בא לעזה, מעריב, 27 בפברואר 1957.
  5. ^ שרת: החיים כיומן, דבר, 10 בנובמבר 1978.
  6. ^ משה שרת, יומן אישי 1953, יום ב', 26/10/1953
  7. ^ אנשים ומוסדות, דבר, 24 ביוני 1954.
  8. ^ הרמטכ"ל רב אלוף מ. דיין יצא לביקור בארה"ב, דבר, 16 ביולי 1954.
  9. ^ מתוך: ‏יצחק רבין: מבחר תעודות מפרקי חייו - כרך ראשון 1922-1967, עורכת- ימימה רוזנטל, הוצאת גנזך המדינה, 2005, עמ' 146-147.
  10. ^ מושל חדש בעזה, מעריב, 25 בפברואר 1957; יוסף לפידמדברים עליהם השבוע, מעריב, 8 במרץ 1957.
  11. ^ מתתיהו פלדתשובה למשה ז"ק, מעריב, 8 בינואר 1971.
  12. ^ מפקד ירושלים, מעריב, 25 באפריל 1957.
  13. ^ מאה אלף איש יעלו לבירה לחזות במצעד, דבר, 14 באפריל 1958; חזרה כללית למסדר צה"ל, דבר, 24 באפריל 1958; יום העצמאות תשי"ח, דבר, 2 במאי 1958.
  14. ^ אל"מ מתתיהו פלד - עוזר סגן שר-הביטחון לענייני חימוש, מעריב, 13 במאי 1963; הקריירה של מתי..., מעריב, 15 במאי 1963.
  15. ^ אל"מ מ. פלד - ראש אג"א: סא"ל א. קליין - קצין הנדסה, דבר, 10 באפריל 1964; מ. פלד - אלוף: סטלה לוי- אל"מ, מעריב, 29 במרץ 1965; .
  16. ^ אישים ומוסדות, מעריב, 8 ביולי 1968.
  17. ^ מתוך: ‏יצחק רבין: מבחר תעודות מפרקי חייו - כרך ראשון 1922-1967, 2005, עמ' 483.
  18. ^ מתוך: ישראל גלילי : שומר המסד ונוטה הקו, עמוס שיפריס, 2010, יד טבנקין, עמ' 223
  19. ^ מתוך: ‏יצחק רבין: מבחר תעודות מפרקי חייו - כרך ראשון 1922-1967, 2005, עמ' 562.
  20. ^ מתתיהו פלדצו השעה - יוזמה מדינית, מעריב, 17 בינואר 1969; יוסף נבותשובה לאלוף מתתיהו פלד, מעריב, 24 בינואר 1969; מתתיהו פלדיישות פלשתינאית או יישות ירדנית?, מעריב, 8 באפריל 1969; מתתיהו פלדיישות פלשתינאית או יישות ירדנית, מעריב, 8 באפריל 1969.
  21. ^ מתתיהו פלדירושלים המשחררת, מעריב, 18 בדצמבר 1970.
  22. ^ מתתיהו פלדלא עת לשרוף גשרים, מעריב, 27 במרץ 1970.
  23. ^ מתתיהו פלדמוקד הדיון, מעריב, 24 ביולי 1970; מתתיהו פלדמוקד הדיון, מעריב, 24 ביולי 1970.
  24. ^ מתתיהו פלדמתי אין משוחחים, מעריב, 25 בספטמבר 1970.
  25. ^ מתתיהו פלדהיציאה מן המלכודת, מעריב, 21 באוגוסט 1970.
  26. ^ מתתיהו פלדהסדר בין ישראל ומצרים - אפשרי, מעריב, 13 בנובמבר 1970; מתתיהו פלדהסדר בין ישראל ומצרים - אפשרי, מעריב, 13 בנובמבר 1970.
  27. ^ מתתיהו פלדשגיאותיה של גולדה מאיר, מעריב, 12 במרץ 1971.
  28. ^ מתתיהו פלדרוגז שלא בעתו, מעריב, 3 בספטמבר 1971; מתתיהו פלדדיון פורה ומועיל, מעריב, 19 בנובמבר 1971; מתתיהו פלדההסדר החלקי, מעריב, 3 בדצמבר 1971; מתתיהו פלדפתיחה אפריקאנית, מעריב, 10 בדצמבר 1971; מתתיהו פלדסודות מן החדר, מעריב, 17 בדצמבר 1971.
  29. ^ מתתיהו פלדליד שולחן הדיונים, מעריב, 4 בספטמבר 1970.
  30. ^ מתתיהו פלדעל גבולות ובטחון, מעריב, 2 באפריל 1971.
  31. ^ יחיאל לימור, מלחמות של פרופסורים, מעריב, 11 בינואר 1972; חליפת המכתבים בין ג. מאיר והפרופסורים פטנקין ואופנהיימר, דבר, 12 בינואר 1972.
  32. ^ מתתיהו פלדסכנות - וטיבן, מעריב, 7 באפריל 1972.
  33. ^ מתתיהו פלדעל תכנית אלון, מעריב, 22 בספטמבר 1972.
  34. ^ מתתיהו פלדמי שמע על הפלשטינאים?, מעריב, 23 במרץ 1973; מתתיהו פלדהמסע הארוך אל תוך הלילה, מעריב, 20 באפריל 1973; מתתיהו פלדחיוניותו של המיתוס, מעריב, 25 במאי 1973; מתתיהו פלדצלול וברור, מעריב, 8 ביוני 1973; מתתיהו פלדלשאלת האזרחות, מעריב, 3 באוגוסט 1973; מתתיהו פלדהבטחון כנימוק, מעריב, 24 באוגוסט 1973.
  35. ^ מתתיהו פלדהמצע של אליאב, מעריב, 27 ביולי 1973; מתתיהו פלדהמצע של אליאב, מעריב, 27 ביולי 1973; מתתיהו פלדהתהיה "ועדת המצע" סוברנית?, מעריב, 7 בספטמבר 1973.
  36. ^ מתתיהו פלדמי פוחד מועידת השלום?, מעריב, 23 בנובמבר 1973.
  37. ^ מתתיהו פלדאשליות שנופצו, מעריב, 2 בנובמבר 1973; מתתיהו פלדעל חורבות הביטחוניזם, מעריב, 7 בדצמבר 1973.
  38. ^ מתתיהו פלדבכל זאת... אנו אומרים..., דבר, 28 בדצמבר 1973; מתתיהו פלדבכל זאת-מערך, מעריב, 27 בדצמבר 1973.
  39. ^ מתתיהו פלדצביעות בצמרת, מעריב, 25 בינואר 1974.
  40. ^ מתתיהו פלדהכנסת של הרשימות הסגורות, מעריב, 8 בפברואר 1974.
  41. ^ מתתיהו פלדאף לא קורטוב של שפיות?, מעריב, 15 בפברואר 1974; מתתיהו פלדלקראת בחירות חדשות, מעריב, 1 במרץ 1974; מתתיהו פלדהממשלה אשר לא תצלח, מעריב, 15 במרץ 1974.
  42. ^ מתתיהו פלדה"אנליזה" לגבי הגולן, מעריב, 8 במרץ 1974.
  43. ^ מתתיהו פלדבין הרמטכ"ל לבין שר הביטחון, מעריב, 5 באפריל 1974.
  44. ^ מתתיהו פלדלאחר ההכרעות במרכז "העבודה, מעריב, 26 באפריל 1974.
  45. ^ מתתיהו פלדלדמותה של הממשלה החדשה, מעריב, 31 במאי 1974.
  46. ^ מתתיהו פלדהבעיה הפלשתינית במלוא היקפה, מעריב, 8 בנובמבר 1974; מתתיהו פלדסכנת השיתוק, מעריב, 29 בנובמבר 1974; מתתיהו פלדהפלשתינים הנשמעים והבלתי נשמעים, מעריב, 27 בדצמבר 1974.
  47. ^ סופר "דבר" לענייני מפלגות, ד"ר מתי פלד ואליאס תומה פנו לממשלת ישראל ולאש"ף, דבר, 5 במאי 1975.
  48. ^ אמנון ברזילי, הזמן הצהוב של לובה אליאב, באתר הארץ, 11 ביוני 2002.
  49. ^ סופר "דבר", נתקבל סיכום על המבנה הארגוני של "יעד", דבר, 15 במאי 1975; סופר "דבר", 180 צירים בכנס המועצה הזמנית של "יעד" בשלומי, דבר, 21 במאי 1975; סופר "דבר" לענייני מפלגות, ועדת הכנסת אישרה השם: "יעד - תנועה לזכויות האזרח", דבר, 4 ביוני 1975.
  50. ^ א. כנרתימועצת החוג לליבון החליטה להמליץ על הצטרפות ל"יעד", דבר, 11 במאי 1975.
  51. ^ אריה כנרתייעד: משבר יחסים חמור עם א. אליאב, דבר, 4 בדצמבר 1975; אריה כנרתיהושגה פשרה ב"יעד": אליאב - יו"ר המזכירות; אלוני - יו"ר הסיעה, דבר, 8 בדצמבר 1975; סופר "דבר" לענייני מפלגות, הפילוג ב"יעד" צפוי הערב; אלוני ומואב מושכים למרכז, אליאב ופרידמן - לשמאל, דבר, 14 בדצמבר 1975; סופר "דבר" לענייני מפלגות, יעד מתפרקת: אנשי ר"ץ ושינוי פרשו, דבר, 15 בדצמבר 1975.
  52. ^ מ. מייזלס, ה"יונים" מתארגנים למען הפלשתינים, מעריב, 27 ביוני 1974;
    חוגי ה"יונים" יקימו מועצה צבורית משותפת, מעריב, 30 ביוני 1974.
  53. ^ פורסם מינשר של המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלשתיני, דבר, 26 בפברואר 1976.
  54. ^ מתתיהו פלדעל שמחה לאיד שאינה במקומה, מעריב, 20 באוגוסט 1976.
  55. ^ אריה כנרתימגעי אליאב ופלד עם אש"ף בפאריס - יועלו בממשלה, דבר, 23 בספטמבר 1976; מ. שמריהו, פעיל, פלד, אבינרי וארנון "נפגשו עם נציגי אש"ף בפאריס", מעריב, 21 באוקטובר 1976.
  56. ^ מתי פלד: מוכנים לדווח לממשלה על הפגישה עם ערפאת, דבר, 26 בינואר 1983.
  57. ^ פעיל: ישראל מאמנת לוחמי פלנגות מלבנון במחנה בצפון, דבר, 5 באוקטובר 1976;
    א. אבנרי מסרב לפרט מי הם הפלשתינים עמם נפגש, מעריב, 24 באוקטובר 1976;
    אבנרי סירב לדבר על פגישותיו עם פלשתינאים, דבר, 24 באוקטובר 1976.
  58. ^ ועד עדת הספרדים נקנס על הוצאת לשון הרע, דבר, 3 בינואר 1977.
  59. ^ המועצה לשלום ישראלי-פלשתיני פרסמה 'הודעה משותפת עם אש"ף', דבר, 3 בינואר 1977.
  60. ^ א. כנרתיהוקמה רשימת "שלי" בראשות לובה אליאב, מעריב, 20 במרץ 1977;
    עמוס עוז יזם הקמת רשימת מפ"ם - "שלי", דבר, 14 באפריל 1977.
  61. ^ הסכמי קמפ דיוויד
  62. ^ הסכמי קמפ דיוויד 1978
  63. ^ א. פנחסי, גירסה מדוייקת של המברק, דבר, 13 באוקטובר 1978.
  64. ^ של"י מציעה להקים מדינה פלשתינית בשיתוף אש"ף, מעריב, 16 במאי 1979.
  65. ^ מתתיהו פלדראו מה הם עושים לשלום שלנו, דבר, 30 במרץ 1979; מתתיהו פלדלאחר מות הנימוק הביטחוני, דבר, 15 ביוני 1979; מתתיהו פלדבג"ץ כערכאה עליונה לאסטרטגיה, דבר, 14 בספטמבר 1979; מתתיהו פלדהאופציה הירדנית, דבר, 21 בספטמבר 1979; מתתיהו פלדגיבורי קמפ-דייויד עייפים, דבר, 19 באוקטובר 1979.
  66. ^ מתתיהו פלדאיזו ירושלים, דבר, 31 במאי 1979.
  67. ^ יהושע ביצוראלוני: הקצין מליטני שהוקל בעונשו - רצח 4 שבויים, מעריב, 3 ביולי 1979.
  68. ^ ראשי של"י: על הרמטכל להתפטר, דבר, 18 בספטמבר 1979.
  69. ^ ספק אם נסים וזמיר ימליצו על החמרת החוק, דבר, 24 בינואר 1983;
    עם יאסר בלי להיאסר, דבר, 25 בינואר 1983;
    אורי אבנרי: "שמיר ניהל משא ומתן עם הנאצים", דבר, 27 בינואר 1983.
  70. ^ הנהלת של"י תדון בתסיסה שעוררו דברי מתי פלד נגד רן כהן, דבר, 1 בפברואר 1983.
  71. ^ הפילוג בלתי-נמנע, דבר, 7 בפברואר 1983;
    אריה כנרתיאש"ף מפלג את של"י, דבר, 8 במרץ 1983;
    אריה כנרתירן כהן נבחר על ידי קבוצתו ליו"ר הנהלת של"י, דבר, 1 באפריל 1983.
  72. ^ שניים אוחזים בשל"י, דבר, 25 במאי 1983;
    "אלטרנטיבה" מפלגה חדשה, דבר, 21 באוקטובר 1983.
  73. ^ "התנועה המתקדמת" בנצרת, דבר, 21 באוגוסט 1983
  74. ^ עוסאמה מחמיד, הוקמה רשימה ערבית יהודית, מעריב, 29 באפריל 1984
  75. ^ מועמדי 26 הרשימות לכנסת ה-11, מעריב, 18 ביולי 1984.
  76. ^ הייתכן חידוש תהליך השלום בלא שיתוף אש"ף?
  77. ^ הצטרפות ישראל לשיחות המתנהלות בין ארצות-הברית, אש"ף וירדן
  78. ^ [1]
  79. ^ טכניקת ההסברה של משרד הביטחון בממשלה
  80. ^ פיקוח משרד האוצר על ביצוע תקציב הביטחון
  81. ^ הצורך בהקמת רשות ממשלתית מרכזית לטיפול באיכות הסביבה
  82. ^ פרויקט ה"לביא" - נטל על כלכלת ישראל
  83. ^ [2]
  84. ^ אשרור הסכם בדבר שיתוף פעולה בענייני תיירות ישראל-צ'ילה