מתי פלד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
מתי פלד
Peled mati.jpg
נולד 20 ביולי 1923
מקום לידה חיפה
נפטר 10 במרץ 1995 (בגיל 71)
השתייכות ההגנה
פלמ"ח
IDF new.png  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 1938 - 1969
דרגה אלוף  אלוף
מלחמות וקרבות

מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה


מתי פלד
כנסות 11
סיעה הרשימה המתקדמת לשלום

מתי פלד (20 ביולי 192310 במרץ 1995) היה אלוף בצה"ל, אקדמאי ופוליטיקאי ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בחיפה בשם מתתיהו איפלנד כבן הבכור מבין שני בנים להוריו, ברוך, איש "הצבא האדום" ונגר במקצועו, ושרה, עקרת בית. הוריו עלו ב-1921 מאוקראינה, הצטרפו ל"גדוד העבודה", התיישבו ביפו, ולאחר מכן חיו שנה במסגרת קיבוצית, לפני שעברו לחיפה, בה נולד פלד. בילדותו עברה המשפחה לירושלים, בה פתח אביו מפעל לרהיטי עץ.

נעוריו ושירותו בפלמ"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצעירותו היה, לצד חבר ילדותו עוזי נרקיס, פעיל בתנועת "המחנות העולים", שהכוח המניע בה היה הקיבוץ המאוחד ותנועת "אחדות העבודה". פלד למד במגמת חקלאות בתיכון בית הכרם. ב-1938 הצטרף לשורות "ההגנה", ובמסגרתה עבר קורס מ"כים בג'וערה. ב-1941 הצטרף לפלמ"ח, והיה שותף להכשרה המגויסת קצרת המועד של "המחנות העולים" באיילת השחר (הכשרת "יציבים"). ב-1943 סיים קורס מפקדי מחלקות בקיבוץ דליה, וקיבל פיקוד על מחלקת הטירונים של פלוגה ו' של הפלמ"ח (הפלוגה הירושלמית), שהייתה הפלוגה העירונית השנייה של הפלמ"ח, תחת פיקודו של המ"פ ישראל ליברטובסקי.

הפלוגה ביצעה סדרת פעולות נגד גורמים בריטים וחוגים מתונים ביישוב, ללא אישור הדרגים הממונים בפלמ"ח ובהגנה, ובניגוד לעמדה של המוסדות הלאומיים, ששללה פעילות אנטי-בריטית בתקופת מלחמת העולם השנייה והמאבק של בריטניה בגרמניה הנאצית. בין פעולות הפלוגה ניתן למנות למשל הנחת פצצה בחצר ביתו של ד"ר עקיבא ארנסט סימון, עקב התבטאויותיו בעד הגבלת העלייה, הטמנת חומר נפץ בחדר המכונות של קולנוע עדן, עקב החשד שבעליו הלשין לשלטון הבריטי על איש "ההגנה" מנחם פריבס ובכך הביא למותו, והטמנת מטען חומר נפץ בחצר ביתו של הנציב העליון הרולד מקמייקל. אף אחת מהפעולות לא הצליחה לגרום לאבדות בנפש.‏[1] בעקבות הפעולות הללו, הודח ליברטובסקי מהפיקוד, ובמקומו מונה לזמן קצר שמעון אבידן.

בתחילת שנות הארבעים הצטרף לחוגי ה"הכנענים". באותה תקופה, כחלק ממאמצי "הוועד לגיבוש הנוער העברי" להרחיב את שירותיו, התגייסו חבריו בנימין תמוז ויצחק דנציגר לפלוגה ו' של הפלמ"ח, עשו בה תעמולה לטובת הרעיון ה"כנעני", והצליחו לרתום שלושה מחברי הפלוגה לארגון - עזרה זהר, דניאל הרמן ומתי פלד.‏[2] פלד עזב את התנועה זמן מה לאחר מכן.

בחודשים האחרונים של 1943 הצטרף, יחד עם חברים נוספים מפלוגה ו' של הפלמ"ח, ליוזמת "עם לוחם", שהגו פורשי האצ"ל והלח"י אליהו לנקין ואליהו מצדי (רביד), ושמטרתה הייתה להקים גוף על-תנועתי, שיאחד בין פעילי "ההגנה" לפעילי "אצ"ל" ו"לח"י", מתוך מטרה לפעול באופן אלים כנגד שלטון המנדט הבריטי, בניגוד לגישת ההבלגה ושיתוף הפעולה של ההגנה ומוסדות היישוב. הם קיבלו את הסכמתו של יעקב מרידור, מפקד האצ"ל באותה עת, לשיתוף פעולה עם תוכניתם, וצירפו אקטיביסטים שונים משורות "ההגנה", בהם יוסף אידלברג, מראשי "ההגנה" בחיפה, שנבחר לעמוד בראש הארגון החדש, ויגאל הורוביץ, מראשי "הנוער העובד". מטה הארגון החדש גיבש תוכנית פעולה ראשונה לחטיפתו של הנציב העליון הרולד מקמייקל והעמדתו למשפט ציבורי, אך ברגע האחרון נסוגו בהם גם חברי פלוגה ו' של הפלמ"ח, וגם מפקד האצ"ל בירושלים, והפעולה לא יצאה אל הפועל. מרגע היוודע הדבר לראשי ההגנה, ב-7 בדצמבר 1943, הוציא ראש המפקדה הארצית של ההגנה, משה סנה, פקודה ובה הודיע, כי יש לראות ב"עם לוחם" "שלוחה של האצ"ל הרוויזיוניסטי אשר פשט את הרגל אחרי שנים של פרישות והתבדלות...ועתה הריהו מנסה להציל את קיומו על ידי תופעה בשם מזויף, על ידי גניבת דעתו של הנוער העברי בסיסמאות שווא, בסיסמאות האיחוד מעל לראשי המוסדות והארגונים הקיימים, ובסיסמת הטרור נגד השלטון, ללא ייפוי-כוח מאת הגורמים המוסמכים, ללא תלות בהם וללא ביקורת מצדם", כמו כן, ניתנה הוראה לכל חברי ההגנה ב"עם לוחם" לנתק את קשריהם עמו בתוך שלושה ימים, ולהודיע על כך למפקדיהם. זמן קצר לאחר מכן, סיים פלד את שירותו, והועבר לכוחות הרזרבה (מילואים) של הפלמ"ח.

שירותו בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1946 התחתן עם זאבה (זיקה) בתם של סימה ואברהם קצנלסון[3], ומיד אחר כך יצא לאוניברסיטת לונדון ללמוד משפטים. עם פרוץ מלחמת תש"ח חזר ארצה מבלי שסיים ללמוד, והצטרף למלחמה. תחילה שירת כסגן מפקד פלוגה ב' ב"גדוד מכמש" של חטיבת עציוני שפעל באזור ירושלים, תחת מפקד הפלוגה אברהם טמיר. במהלך תפקיד זה ליווה שיירות לירושלים הנצורה, ושהה חודשיים בהר-טוב הנצורה עד לעזיבתה. אחר-כך מונה למפקד פלוגה ב' בגדוד 51 של "חטיבת גבעתי", על ידי מפקדו לשעבר בפלמ"ח, שמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי" דאז, ונטל חלק בקרבות בנגב. פלד נפצע קשה בראשו ובעיניו בקרב על המשלטים בצומת יואב במסגרת "מבצע יואב" באוקטובר 1948, קרב שהקנה לפלוגה את השם "פלוגת הצומת" על ידי קצין החינוך של החטיבה, אבא קובנר. פלד חזר לצבא כשבועיים אחר-כך‏[4], וזמן קצר לאחר מכן מונה לסגן מפקד גדוד 51 של "גבעתי". פלד סיים קורס מג"דים, וב-1952 נשלח לשנת השתלמות בבית הספר לקציני מטה של הצבא הבריטי בקמברלי שבמחוז סארי באנגליה (יחד עם יצחק רבין). לאחר מכן היה חבר בצוות ההקמה של המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה, בה שימש בין השאר כמדריך ראשי בדרגת סגן-אלוף, תחת פיקודו של אלוף משנה אהרן יריב.

בכינוס של הסוכנות היהודית שנערך באוקטובר 1953 במלון המלך דוד בירושלים, בנוכחותם של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ושר החוץ משה שרת, הוזמן פלד על ידי בן-גוריון לשאת דברים באנגלית בפני קהל יהודי-אמריקאי, הרצאתו זכתה לשבחים מראש הממשלה, שכתב כי "הופעתו החיצונית, תחנות חייו בלימודים, ב"הגנה" ובצבא (אשר מסרתי לכינוס), הרצאתו המסבירה והתמציתית, סגנונו התרבותי, לשונו האנגלית היפה - כל זה שיווה כבוד לצה"ל, ובעיני היה זה הרגע המרהיב ביותר בכינוס". גם שר החוץ כתב על כך ביומנו: "הייתה זו הופעה נהדרת, לכבוד ולתפארת צה"ל ולא רק לו בלבד, אלא למיטב הנוער שלנו...אשר לתוכנה של ההרצאה, בלטו ממנה שתי מסקנות בלתי מפורשות: ראשית, כי הצבא רואה את הגבול הקיים עם ירדן כבלתי-אפשרי לחלוטין ומשוכנע כי יש להחליפו בקו ישר, ושנית, כי פני הצבא מועדות למלחמה, על-מנת לכבוש את מותר ארץ-ישראל המערבית".‏[5]

בסוף יוני 1954 יצא עם יצחק רבין לסיור של חודשיים בבתי ספר צבאיים ובמתקנים צבאיים באירופה ובאמריקה,‏[6] השניים ביקרו בבתי ספר צבאיים בצרפת ובקנדה, וב-14 ביולי הצטרפו לביקורו בן חודש הימים של הרמטכ"ל משה דיין בארצות הברית,‏[7] במסגרתו סיירו בפנטגון ובמתקני הצבא והצי האמריקניים ברחבי ארצות הברית, כמו גם בבסיסי הצבא הקנדי. מסקנות ביקורם יושמו בהדרגה והובילו בין השאר להנהגת קורסי חובה לצניחה ולוחמה זעירה לקצונה בצה"ל, תיאום מדויק של הקורסים המקצועיים שלאחר הטירונות בין החיילות השונים כדי לשפר את תכנון כוח האדם, שימוש בעזרי לימוד להמחשה ולפישוט של תהליכי ההדרכה, שינויים בשיטות ההוראה של כלי הנשק, ולשינויים נוספים.‏[8]

בתום מלחמת סיני מונה למפקד מרחב שלמה, ואחר כך, בפברואר 1957 מונה למושל צבאי של רצועת עזה בדרגת אלוף-משנה.‏[9] בעת שירותו בתפקיד זה, שבו היה אחראי לגורלם של מאות אלפי פלסטינים, החלה להתגבש עמדתו כי הבעיה הפלסטינית היא מוקד הסכסוך הישראלי-ערבי.‏[10]

בין השנים 19571959 היה מפקד החטיבה הירושלמית,‏[11] בתפקיד זה פיקד על "מצעד העשור" של צה"ל שנערך בירושלים לרגל עשר שנות עצמאות.‏[12] ב-1959 מונה לראש המחלקה לתפקידי מטה בצה"ל. בין השנים 19601962 למד מזרחנות וערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר מכן שימש כעוזר סגן שר הביטחון שמעון פרס לענייני חימוש.‏[13] ב-1964 מונה לראש אגף האפסנאות במטכ"ל בדרגת אלוף[14], תפקיד אותו מילא עד יולי 1968.‏[15] פלד סיים את שירותו בצה"ל ב-1969, אחרי חופשת שחרור בת כחצי שנה.

בדיון מטכ"ל מיוחד שנערך עם הקבינט המדיני-ביטחוני ב-2 ביוני 1967, ב"תקופת ההמתנה", נשא פלד את הדברים החריפים ביותר מבין האלופים נגד ההמתנה ולמען יציאה למלחמה נגד מצרים, הוא טען כי הצבא המצרי איננו מוכן למלחמה, וכי נאצר פרש את צבאו על הגבול רק משום שסמך על הססנותה של ישראל, ובשל ביטחונו שלא תעז להכות את צבאו, אך הוסיף כי הזמן "פועל לרעתנו". בנוסף, הזכיר את קריסת המשק בתקופת ההמתנה והביע דאגה מפני מצבו ההולך ומתדרדר. כמו כן, דרש לדעת מדוע ולמה הממשלה מחכה עם המתקפה על מצרים, באומרו כי "מגיע לנו לדעת מדוע ולמה אנו סובלים את החרפה הזאת".‏[16][17]

בדיון מטכ"ל שנערך כחצי שנה לאחר המלחמה, ב-27 בדצמבר 1967, ובו דנו האלופים באשר לעתיד השטחים הכבושים, רוב חברי המטכ"ל טענו כי אין סיכוי לשלום בעתיד הקרוב, שהשלום איננו הכרח ביטחוני, ושמוטב לוותר עליו בשנים הקרובות, דעה שעליה חלקו רק האלופים פלד וחיים בר-לב, שראו בשלום תנאי לפיתוח חיים נורמליים ומטרה שיש לשאוף אליה. פלד הציע לגבש תוכנית כבסיס להסדר, בעוד בר-לב הציע להגדיר את מטרות השלום. היחיד מבין חברי המטכ"ל שתמך בהחזרת חלקים משטחי הגדה המערבית היה פלד, שהמליץ שלא לספח את הגדה המערבית לישראל, ולפתח את רעיון המדינה הפלסטינית בשטחים האלה, כמו גם ליזום יציאה מחלק מאזור המשולש, כדי להפחית את מספר הערבים בישראל.‏[18]

פעילות אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו מצה"ל למד ספרות ערבית באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, ועבודת הדוקטורט שלו, שאותה השלים בשנת 1971, עסקה בכתיבתו של נגיב מחפוז. לאחר מכן שב לישראל ונמנה עם מקימי החוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב, שבו שימש כמרצה לספרות ערבית מודרנית ובתקופה מסוימת כראש החוג (1974 - 1978).

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלד ראה בשטחים שנכבשו במסגרת "מלחמת ששת הימים" קלף מיקוח שיש להשתמש בו כדי לשפר את מצבה המדיני-ביטחוני של ישראל באזור, זאת באמצעות יצירת הסדרי ביטחון ושלום, תוך התמקדות בנטרול וסילוק ההשפעה הרוסית באזור, בה הוא ראה את הסיבה המרכזית לפרוץ המלחמה, וסכנה קיומית למדינת ישראל, ובחיסולה תנאי הכרחי לכל הסדר עם מצרים.‏[19]

במאמרים שכתב ב-1969 במסגרת טור שבועי שפרסם בימי שישי ב"מעריב" (אותו הקדיש להבעת דעתו, ולתרגום סיפורים שונים מערבית), תבע מהנהגת המדינה לנקוט ביוזמה מדינית כדי לתרום באופן ממשי להקלת המתיחות האזורית והלחץ הבינלאומי המופעל על ישראל. הוא קרא לישראל להסכים לפתיחתה המיידית של תעלת סואץ, מבלי להתנות את הדבר בקיום השיט הישראלי בתעלה, שכן סבר בשעתו כי פעילותה התקינה של התעלה היא הדבר היחיד שבאמת מעניין את המדינות שאינן מן האזור ולוחצות על ישראל בעניין הסדר עם מצרים. בנוסף, קרא לישראל להכריז על נכונותה לוותר על כל שטחי הגדה המערבית, למעט ירושלים, ולמסור אותם לידיה של ממשלה ערבית-פלסטינית שתיבחר על ידי אוכלוסייתה של הגדה, תוך שהוא מתנה את הקמת המדינה בנכונות תושביה לכרות ברית של שלום, הגנה הדדית ושיתוף פעולה כלכלי, ביטחוני ותרבותי עם ישראל, ושולל הן את רעיון החזרת השטח לירדן, בה הוא ראה את "התוצר המובהק ביותר של שלטון האימפריאליזם באזור" וממלכה מלאכותית שנכפתה על האוכלוסייה הפלסטינית הניכרת בגדה המזרחית (שפלד קיווה כי תחוסל בעתיד כדי לאפשר לפלסטינים להקים מדינה על שתי הגדות, שתהיה בברית עם ישראל), והן את סיפוח השטח לישראל, בו הוא ראה דיכוי של השאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני, ומתכון לאסון ולאיבה והרג הדדיים שישחיתו את דמותה המוסרית של ישראל. על גורל רצועת עזה כתב כי יצטרכו לדון בדיונים ישירים בין ממשלת ישראל לממשלת הגדה המערבית, לכשתקום.‏[20] בשאלת ירושלים טען ב-1970 כי יש להשאיר את העיר מאוחדת, תוך הפיכתה לבירה משותפת של שתי המדינות - ישראל ופלסטין, שתושביה יהיו אזרחי המדינה שבה יבחרו, ויהיו כפופים למרותה, אולם כתושבי העיר יהיו כפופים לעירייה שתיבחר בבחירות חופשיות, ותעמיד לרשות כלל תושביה שירותים עירוניים שוויוניים.‏[21]

פלד ראה בהתנחלות בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה "צעד מוטעה בתכלית" ו"שגיאה מדינית שתוצאותיה תהיינה לבטח הרות אסון במערכת היחסים שבינינו לבין הערבים הפלסטינים", הוא ראה בהתנחלות ניכרת בשטחים מכשול שלא יאפשר ליישם שום פתרון פרט לסיפוח, אותו הוא ראה כהרסני. ב-1970 כתב כי יש לערוך משאל עם בין ערביי הגדה והרצועה שבו ייקראו לבחור בין שתי אפשרויות - להישאר תחת שלטון ישראלי כתושבי שטח כבוש ללא הגבלת זמן, או לקבל על עצמם עצמאות מדינית במסגרת הטריטוריאלית הנוכחית של הגדה ושל הרצועה, בתנאים של שלום וכבוד הדדי בינם לבין ישראל. באותה שעה שלל פלד כל משא ומתן עם יאסר ערפאת, אש"ף ופת"ח. הוא הגדיר את ערפאת כמנהיגם של כחמשת-אלפים "בריונים מזוינים" הסרים למרותו, אותם הציג כמיעוט מבוטל שאין לשאת ולתת עמו, אל מול הרוב של תושבי הגדה והרצועה, כמיליון תושבים דאז, שאינם חלק מהארגונים הללו, ושעם נציגיהם, לדעתו באותה עת, על ישראל לדון.‏[22]

ביוני 1970 קרא פלד לממשלה לאמץ את תוכנית רוג'רס השנייה, כדי לבחון את מחויבותו של גמאל עבד אל נאצר להפסקת האש ולסיום מלחמת ההתשה, כמו גם את סיכויי היתכנותו של הסדר שלום בר-קיימא עם מצרים.‏[23] כשלושה חודשים מאוחר יותר, ביקר את ישראל על היתלותה במערך טילי הנ"מ שהציבו המצרים בתעלה כסיבה להפסיק ולא לחדש את המשא ומתן, שממילא לא רצתה ישראל להיכנס אליו.‏[24] באותה תקופה ראה פלד בפירוז חצי האי סיני והפקעת הריבונות ממצרים על שארם א-שייח' וקו החוף המתמשך משם צפונית עד לאילת, כמו גם בערבויות ביטחוניות שונות שייקבעו אך ורק על ידי ישראל ולשביעות רצונה המוחלט, תמורת החזרת השטחים, את התנאים ההכרחיים להסדר שכזה.‏[25] ובראש ובראשונה הוא ראה בהסדר כזה דרך לסילוק ההשפעה הרוסית ההרסנית באזור.‏[26]

במרץ 1971 ביקר את ממשלת ישראל, והעומדת בראשה גולדה מאיר, על סירובה להצעתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת לפתיחת תעלת סואץ לשייט בינלאומי בתמורה לפינוי כוחות צה"ל מהתעלה, ועל סרבנותה הכללית לכל משא ומתן ישיר עם מצרים שעשוי להביא להסדר.‏[27] מאוחר יותר באותה שנה, ביקר את הממשלה על דחייתה בבוז את הצעתו של סאדאת לכרות הסכם שלום עם ישראל בתמורה לנסיגתה המלאה מחצי האי סיני, ועל העדפתה את החזקת השטחים הכבושים על פני שלום הכרוך בהחזרת השטחים.‏[28]

בשאלת רמת הגולן, סבר ב-1970 כי על ישראל לעודד את תושביה הדרוזים של הרמה, ולתבוע עבורם, הקמת מדינה דרוזית באזור. הוא חשב אז כי "ביטחונה של ישראל מחייב שעל גבולותיה ישכנו מדינות שלא ידעו מלחמה בישראל, ושהקמתן באה הודות לרצונה ודרישתה של ישראל", הוא סבר כי מדינות כאלה (מדינה פלסטינית בגדה המערבית (ובתקווה עתידית גם בגדה המזרחית, שתחליף את ירדן) וברצועת עזה ומדינה דרוזית ברמת הגולן) "לא תוכלנה להוות בסיסים לכוחות עוינים לישראל", וכי עם מדינות אלה "למן היום הראשון לקיומן, תוכל ישראל באמת לקיים יחסי שלום". הוא סבר אז כי רק בהסדר כזה ייווצרו תנאים שונים משהיו ערב המלחמה וכי רק כך יהיה ביטחון לישראל.‏[29] שנה לאחר מכן כבר הביע בעניין הרמה את הדעה כי אם תכיר סוריה במדינת ישראל ותקבל את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, "יהיה סביר להחזיר לה חלק ניכר מרמת הגולן, פרט לקו הרכס החולש על עמק החולה".‏[30]

בדצמבר 1971 נמנה עם קבוצה בראשותם של דן פטינקין וחנן אופנהיימר ששלחה מכתב לראש הממשלה גולדה מאיר בו קראה לה למצות את המשא ומתן עם מצרים כדי למנוע מלחמה, אך נדחתה בבוז.‏[31]

במאמר שפרסם בטורו השבועי באפריל 1972, התפלמס פלד עם טענתו של הרמטכ"ל דאז דוד אלעזר בדבר הצורך הביטחוני שבהחזקת השטחים שנכבשו במלחמה, ושלל את טענתו כי השטחים הללו יוצרים לישראל "עומק אסטרטגי" ו"גבולות בטוחים" יותר משהיו לפני המלחמה, בשל כך שהם, לטענת אלעזר, מייצרים ריחוק של הגבול מריכוזי האוכלוסייה. פלד טען, בצטטו את האלוף במילואים עזר ויצמן, שהיה גם כן חבר המטכ"ל יחד עם השניים בתקופת המלחמה, כי "ערב מלחמת ששת הימים, עם סגירת מיצרי טיראן, הייתה השאלה אם לצאת למלחמה על פתיחת המיצרים, ולא אם לצאת למלחמה כי אחרת ניכחד", לכן, טען, כי לא הוא ולא אחרים במטכ"ל חשבו או דיברו אז על כך שגבולותיה של המדינה אינם בטוחים. נוסף על כך, טען פלד כי הגישה הביטחונית של הממשלה ושל צה"ל תמיד הייתה כי למען הביטחון המרבי מוטב ליישב שטחים בקרבת הגבול בצפיפות ככל האפשר, כי כך נעשה תמיד וכי העמדה הזו ממשיכה להנחות את הממשלה ואת צה"ל גם ביחס לשטחים הכבושים, שכן היא מאכלסת אותם באוכלוסייה יהודית (בהקמת התנחלויות). הוא אמר כי, בהגדרה, "עומק אסטרטגי" הוא שטח שישראל הייתה מוכנה לראות בו שטח פחות חיוני למדינה, הניתן להפקרה לזמן מה, אם התנאים מחייבים זאת, "עד אשר נספיק להיערך לפעולה", אמנם, טען, ישראל לא תתחיל לראות בשטחים המאוכלסים ביהודים (כמו ההתנחלויות) שטחים הניתנים להפקרה, ולכן שהרי בעצם אכלוס השטחים הממשלה והצבא עושים מעשה הנוגד את תפיסת "הגבולות הבטוחים", כפי שהוגדרה על ידי הרמטכ"ל, שכן בשטחים הללו יקומו מרכזי אוכלוסייה, מפעלי תעשייה, וכל שאר היעדים לתקיפה בעת מלחמה, וכל היעדים הללו שוב יקומו בקרבת הגבול, כלומר תוך זמן קצר גם הגבולות החדשים שהוא טוען שהם "גבולות בטוחים" יהיו מאוד "בלתי בטוחים" לפי הגדרתו שלו.‏[32]

לאחר מלחמת יום הכיפורים, היה פלד לאחד מאנשי "בכל-זאת מערך" – חוג יוני חוץ-מפלגתי שתמך בהצבעה לרשימת "המערך" בבחירות לכנסת השמינית למרות מחדלי מלחמת יום הכיפורים. אכזבתו מהתנהלות המערך לאחר הבחירות הביאה אותו לחפש מסגרת אידאולוגית ופוליטית משמאל למערך. בשנת 1974 היה ממייסדי "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני" ויושב-ראש שלה. במסגרת "המועצה" החל שיתוף הפעולה בינו לבין אורי אבנרי, שהלך והתהדק בשנים הבאות, והתבטא במיוחד בסדרת מפגשים של משלחת "המועצה" בראשות פלד ואבנרי עם אנשי אש"ף ובראשם עיסאם סרטאווי. ב-1976 הצטרף פלד לתנועת "יעד" קצרת הימים, ולאחר מכן (1977) היה ממקימי מפלגת "של"י" ויו"ר הוועדה המדינית שלה. היה מהמתנגדים המובהקים למלחמת לבנון עוד מראשיתה, ואחרי פילוג של"י (1983) עמד בראש "אלטרנטיבה", גוף שעמו נמנו רבים מאנשי המחנה הרדיקלי בשל"י. בראשית שנות השמונים היה שותף, עם עמיתיו באוניברסיטת תל אביב פרופ' בנימין כהן ופרופ' אברהם עוז למהלך הקמתו של איגוד גג של ארגוני השמאל בישראל, שלא צלח. לקראת הבחירות לכנסת האחת-עשרה (1984) הוביל את חבירת "אלטרנטיבה" לתנועה המתקדמת מנצרת להקמת "הרשימה המתקדמת לשלום", ועמד במקום השני ברשימה, שזכתה בשני מנדטים. פלד כיהן כחבר הכנסת בשנים 19841988, והועמד במקום השני מטעם "הרשימה המתקדמת לשלום" גם בבחירות לכנסת השתים-עשרה, אולם לא נבחר לכנסת עקב ירידת כוחה של הרשימה למנדט אחד.

פלד המשיך בפעילות פוליטית גם בשנות התשעים, ונמנה עם מקימי תנועת גוש שלום, אולם את עיקר מאודו הקדיש לפעילות אקדמית. בשנת 1994 התפרסם תרגומו (מערבית לעברית) לספר "חכמי האפלה" של הסופר הכורדי-סורי הגולה סלים ברכאת, שעליו זכה פלד בפרס ארגון המתרגמים הישראלי.

מתי פלד נפטר בשנת 1995 ממחלת הסרטן ונקבר בבית הקברות של קיבוץ נחשון.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מילדיו הוא יואב פלד, פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, בת אחרת היא נורית פלד-אלחנן, פרופסור לחינוך בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, כלת פרס סחרוב לזכויות האדם, ממייסדי "טריבונל ראסל" בנושא הפלסטיני. בנו הצעיר, מיקו, מתגורר בארצות הברית, וחיבר ספר "The General's Son – Journey of an Israeli in Palestine" בו הוא מתאר את התהפכות הלב ההדרגתית שלו ושל אביו, כל אחד בנפרד, ומותח ביקורת חריפה על מדינת ישראל וצה"ל. נכדתו סמדר (בתה של פלד אלחנן) נרצחה בפיגוע התאבדות במדרחוב בן יהודה בירושלים ב-4 בספטמבר 1997 ונקברה בקיבוץ נחשון, ליד סבה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הפעולות החריגות של לוחמים מפלוגה ו', באתר הפלמ"ח.
  2. ^ מתוך: לא כנענים, לא צלבנים: מקורות המיתולוגיה הישראלית, דוד אוחנה, כתר ספרים, 2008, עמ' 117.
  3. ^ פרסום נישואין, הצופה, 5 באוגוסט 1946.
  4. ^ אורי דןמתי בא לעזה, מעריב, 27 בפברואר 1957.
  5. ^ מתוך: ‏מתי פלד - דרכו מ"בכל זאת מערך" ועד ל"רשימה המתקדמת לשלום", 1984-1973, עמ' 8
  6. ^ אנשים ומוסדות, דבר, 24 ביוני 1954.
  7. ^ הרמטכ"ל רב אלוף מ. דיין יצא לביקור בארה"ב, דבר, 16 ביולי 1954.
  8. ^ מתוך: ‏יצחק רבין: מבחר תעודות מפרקי חייו - כרך ראשון 1922-1967, עורכת- ימימה רוזנטל, הוצאת גנזך המדינה, 2005, עמ' 146-147.
  9. ^ מושל חדש בעזה, מעריב, 25 בפברואר 1957; יוסף לפידמדברים עליהם השבוע, מעריב, 8 במרץ 1957.
  10. ^ מתתיהו פלדתשובה למשה ז"ק, מעריב, 8 בינואר 1971.
  11. ^ מפקד ירושלים, מעריב, 25 באפריל 1957.
  12. ^ מאה אלף איש יעלו לבירה לחזות במצעד, דבר, 14 באפריל 1958; חזרה כללית למסדר צה"ל, דבר, 24 באפריל 1958; יום העצמאות תשי"ח, דבר, 2 במאי 1958.
  13. ^ אל"מ מתתיהו פלד - עוזר סגן שר-הביטחון לענייני חימוש, מעריב, 13 במאי 1963; הקריירה של מתי..., מעריב, 15 במאי 1963.
  14. ^ אל"מ מ. פלד - ראש אג"א: סא"ל א. קליין - קצין הנדסה, דבר, 10 באפריל 1964; מ. פלד - אלוף: סטלה לוי- אל"מ, מעריב, 29 במרץ 1965; .
  15. ^ אישים ומוסדות, מעריב, 8 ביולי 1968.
  16. ^ מתוך: ‏יצחק רבין: מבחר תעודות מפרקי חייו - כרך ראשון 1922-1967, 2005, עמ' 483.
  17. ^ מתוך: ישראל גלילי : שומר המסד ונוטה הקו, עמוס שיפריס, 2010, יד טבנקין, עמ' 223
  18. ^ מתוך: ‏יצחק רבין: מבחר תעודות מפרקי חייו - כרך ראשון 1922-1967, 2005, עמ' 562.
  19. ^ מתתיהו פלדראש הממשלה משרטטת גבולות, מעריב, 4 בפברואר 1972; מתתיהו פלדהגבולות של ראש הממשלה, מעריב, 4 בפברואר 1972.
  20. ^ מתתיהו פלדצו השעה - יוזמה מדינית, מעריב, 17 בינואר 1969; יוסף נבותשובה לאלוף מתתיהו פלד, מעריב, 24 בינואר 1969; מתתיהו פלדיישות פלשתינאית או יישות ירדנית?, מעריב, 8 באפריל 1969; מתתיהו פלדיישות פלשתינאית או יישות ירדנית, מעריב, 8 באפריל 1969.
  21. ^ מתתיהו פלדירושלים המשחררת, מעריב, 18 בדצמבר 1970.
  22. ^ מתתיהו פלדלא עת לשרוף גשרים, מעריב, 27 במרץ 1970.
  23. ^ מתתיהו פלדמוקד הדיון, מעריב, 24 ביולי 1970; מתתיהו פלדמוקד הדיון, מעריב, 24 ביולי 1970.
  24. ^ מתתיהו פלדמתי אין משוחחים, מעריב, 25 בספטמבר 1970.
  25. ^ מתתיהו פלדהיציאה מן המלכודת, מעריב, 21 באוגוסט 1970.
  26. ^ מתתיהו פלדהסדר בין ישראל ומצרים - אפשרי, מעריב, 13 בנובמבר 1970; מתתיהו פלדהסדר בין ישראל ומצרים - אפשרי, מעריב, 13 בנובמבר 1970.
  27. ^ מתתיהו פלדשגיאותיה של גולדה מאיר, מעריב, 12 במרץ 1971.
  28. ^ מתתיהו פלדרוגז שלא בעתו, מעריב, 3 בספטמבר 1971; מתתיהו פלדדיון פורה ומועיל, מעריב, 19 בנובמבר 1971; מתתיהו פלדההסדר החלקי, מעריב, 3 בדצמבר 1971; מתתיהו פלדפתיחה אפריקאנית, מעריב, 10 בדצמבר 1971; מתתיהו פלדסודות מן החדר, מעריב, 17 בדצמבר 1971.
  29. ^ מתתיהו פלדליד שולחן הדיונים, מעריב, 4 בספטמבר 1970.
  30. ^ מתתיהו פלדעל גבולות ובטחון, מעריב, 2 באפריל 1971.
  31. ^ יחיאל לימור, מלחמות של פרופסורים, מעריב, 11 בינואר 1972; חליפת המכתבים בין ג. מאיר והפרופסורים פטנקין ואופנהיימר, דבר, 12 בינואר 1972.
  32. ^ מתתיהו פלדסכנות - וטיבן, מעריב, 7 באפריל 1972.


[הסתרה]
ראשי אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה (אט"ל) (בעבר אג"א, אלר"ם) Atal - logo.png

יוסף אבידר · מונטי גרין · אפרים בן ארצי · צבי איילון · מאיר אילן · משה גורן · מתי פלד · עמוס חורב · נחמיה קין · אריה לוי · יוחנן גור · חיים ארז · מנחם עינן · אילן בירן · שלום חגי · עמי סגיס · אהרן זאבי-פרקש · אודי אדם · אבי מזרחי · דן ביטון · יעקב ברק