אסף גור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

אסף גוּר (גְרָזוֹבְסקי) (Asaph Goor;‏ י"ט בתשרי תרנ"ה, 19 באוקטובר 1894מרץ 1982) היה אגרונום ישראלי, מומחה לגידול עצי פרי ומטעים, שהיה מופקד על ענף המטעים בארץ מ-1929 ועד 1963 (כפקיד הראשי למטעים במחלקת החקלאות של ממשלת המנדט, ולאחר קום המדינה מנהל אגף המטעים במשרד החקלאות).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גור נולד בשם אסף גרזובסקי בסתיו תרנ"ה-1894 בעיר יפו, הבכור מחמשת ילדיהם של הבלשן, המחנך והמילונאי העברי יהודה גור (גרזובסקי) ורחל בת מרדכי ניימן. התחנך בבית ספר בעירו, ולאחר מכן החל ללמוד חקלאות באוניברסיטה האמריקנית בביירות והמשיך באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. התמחה במטעים ועצי פרי, וסיים תואר בוגר ותואר מוסמך במדעים (M.Sc). בשנת 1918 התנדב לגדודים העבריים ושירת בהם עד 1920, בדרגת סרג'נט (סמל). מחודש יולי 1920 עבד במחלקת החקלאות והיערות (Department of Agriculture and Forests) של ממשלת המנדט.
בשנת 1924 נישא לדבורה רבינוביץ, ילידת יפו אף היא, כנרת בוגרת בית הספר למוזיקה שולמית,[1] בתם של פניה לבית שטיין, מיילדת[2] (ואחותו של הרופא ד"ר מנחם שטיין), ובוריס רבינוביץ, סוחר. בני הזוג היו הורים לשלושה.

בתחילת דרכו עסק בייעור, ומ-1920 כיהן כמפקח הייעור בארץ. לזכותו נזקף חלק חשוב מייעור הארץ (במסגרת תפקידו היה אחראי בין השאר על נטיעת היער בשער הגיא[3]). בסתיו 1929 הועבר למחלקת הפירות[4] וכיהן כקצין הראשי למטעים ומזכיר הוועדות הממשלתיות להורטיקולטורה ולפרי הדר בארץ. שימש בתפקידו עד הימים האחרונים של שלטון המנדט.

פרסם מאמרים רבים, בהם מחקר והדרכה, בכל העיתונות החקלאית, ובפרט בכתב העת של החקלאים היהודים בארץ ישראל, "השדה", למן הופעתו ב-1920 ובמשך עשרות שנים, ובמחלקה להתיישבות חקלאית של ההסתדרות הציונית. נשלח בשליחויות רשמיות לחו"ל וכציר לקונגרסים בינלאומיים להורטיקולטורה.
הוכתר כחבר מסדר האימפריה הבריטית (MBE) וכקצין מסדר אורנז'-נאסאו.

זמן קצר לאחר קום המדינה מינה אותו השר אהרן ציזלינג להמשיך את עבודתו מימי המנדט ולעמוד בראש המחלקה למטעים (לימים אגף המטעים) במשרד החקלאות.[5] הוא כיהן בתפקיד זה מ-1948 ועד 1963. תחת שרביטו הושם דגש מיוחד על קליטתם של זנים חדשים של פירות בארץ. מ-1963 שימש כיועץ למשרד החקלאות עד פרישתו לגמלאות בסוף שנות ה-60.

בנוסף למאמריו, לאורך שנות פעילותו היה שותף לחיבורים רבים על פירות (רובם בהוצאת האגף לחינוך חקלאי, חלקן בספריית השדה): על זני הזית, השזיף והתמר בארץ, סדרה של חוברות מונוגרפיות על פירות שונים (החבוש, התאנה, הרימון, החרוב, השקד, הזית, התפוח, המשמש, השזיף, האפרסק). עוד מספריו: "פירות הארץ: קובץ ידיעות שימושיות" (עם זלמן רפפורט, תל אביב תש"ט); "פירות ישראל" (תל אביב תשי"ט), לקסיקון המכיל פרטים תמציתיים על 27 עצי פרי; המדריך האנציקלופדי "גידול פירות", שחיבר ביחד עם פנחס שפיגל, חנן אופנהיימר, י' פת ושמואל סטולר, בעריכת יוסף מנחם מרגלית (תל אביב תשכ"ב 1961); הסקירות ההיסטוריות "תולדות הבננה (המוז) בארץ ישראל בכל התקופות" (תשכ"ה), "תולדות האתרוג (פרי עץ-הדר) בארץ ישראל בכל התקופות" (תשכ"ו) ו-"תולדות הוורד בארץ ישראל" (תשכ"ט 1969); וספרו הגדול "פירות ארץ ישראל: תולדות ומקורות", בעריכת שמואל סטולר ואהרן מאירוביץ, שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת תשל"ד[6] (שני האחרונים ראו אור בתרגום לאנגלית מאת מקס נורוק).

התגורר ברח' אוסישקין שבשכונת רחביה בירושלים.
בשנות ה-70 חלה במחלה קשה, שהגבילה את פעילותו באופן ניכר. נפטר במרץ[7] 1982.

ילדיו: מרים (נישאה לעמנואל ורדי), חולדה, מתן גור.
בנו מתן גור היה בוגר בית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה. ב-1955 נישא לשמחה הורוביץ.[8] היה מורה לביולוגיה בבית הספר התיכון החקלאי, כיהן כמנהל הפדגוגי וכסגן מנהל בית הספר[9] ומשנות ה-70 כמנהלו.[10] מ-1969 כיהן כסגן וממלא-מקום קבוע של ראש המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור.[11]

שני אחיו של אסף גור פנו אף הם לחקלאות: ד"ר עמיהוד גור (1888–1982) היה יערן בעל שם עולמי, שכיהן במשך שנים רבות כמנהל מחלקת הייעור הממשלתית, עד למיזוגה עם מחלקת הייעור של קרן קיימת לישראל.[12] נישא לשפרה, בתו של משה סמילנסקי.
אחיו ד"ר שי גור היה מנהל השירותים הווטרינריים של מדינת ישראל. נישא לצלה, בתו של טוביה זיסקינד מילר, מראשי עסקני התאחדות האיכרים.
אחותו הדסה נישאה לאדווין סמואל, בנו הבכור של הנציב העליון הבריטי הראשון, הרברט סמואל (שאותו הכירה דרך אחיה עמיהוד, ששירת כסמל בגדודים העבריים[13]).

מפרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זני הזית בארץ-ישראל, תל אביב: ספרית השדה, תש"ח. (31 ע')
  • אסף גור, זלמן רפפורט‬, פירות הארץ: קובץ ידיעות שמושיות, תל אביב: ספרית-שדה, תש"ט. (167 ע')
  • אסף גור, זלמן רפפורט, זני השזיף המקומי בארץ ישראל, תל אביב: משרד החקלאות – מחלקה למטעים – ענף עצי פרי וגפן, תש"ט 1949. (19 ע')
  • שמואל סטולר, אסף גור, זני-תמר בישראל; בעריכת ש"ד יפה, אביב: ספרית השדה, תשי"ג. (52 ע')
  • אסף גור, יעקב ליברמן, החבוש; בעריכת ש"ד יפה, תל אביב: ספרית השדה, תשי"ג. (30 ע')
  • התאנה; בעריכת יעקב עצמון, תל אביב: משרד החקלאות – אגף למטעים, האגף לחינוך חקלאי (המדור לפרסומים חקלאיים), תשט"ו 1955.[14] (67 ע')
  • אסף גור, יעקב ליברמן, הרימון; בעריכת יעקב עצמון, תל אביב: משרד החקלאות – האגף למטעים, האגף לחינוך חקלאי, תשט"ז. (57 ע')
  • אסף גור, יחזקאל טיכו, ישראל גרמי, החרוב; בעריכת יעקב עצמון וי[עקב] ליברמן, תל אביב: משרד החקלאות – האגף למטעים, האגף לחינוך חקלאי, תשי"ח. (72 ע')
  • פירות ישראל, תל אביב: משרד החקלאות – האגף למטעים: האגף לחנוך חקלאי, תשי"ט.[15]‏ (133 ע')
  • אסף גור, יעקב ליברמן, השקד; בעריכת י[עקב] עצמון, תל אביב: משרד החקלאות – האגף למטעים: האגף לחנוך חקלאי, תש"ך 1960. (81 ע')
  • אסף גור, פנחס שפיגל, ח[יים] גרטש, הזית; בעריכת יעקב עצמון, תל אביב: משרד החקלאות – האגף למטעים: האגף לחנוך חקלאי, תש"ך. (163 ע')
  • אסף גור, פנחס שפיגל, ח’ אופנהימר, י’ פת, ש[מואל] סטולר, גידול פירות; ערך: י"מ מרגלית, תל אביב: ספרית השדה, תשכ"ב 1961. ‬(מדריך אנציקלופדי) (500 ע')
  • אסף גור, פנחס שפיגל, דוב ברק, התפוח; בעריכת יעקב עצמון, תל אביב: משרד החקלאות – אגף למטעים, משרד החינוך והתרבות – אגף לחינוך חקלאי, תשכ"ב. (182 ע')
  • אסף גור, זלמן רפפורט, פנחס שפיגל, המשמש; בעריכת יעקב עצמון, תל אביב: משרד החקלאות, משרד החינוך והתרבות, הסוכנות היהודית – המחלקה להתיישבות, אגף למטעים, אגף חינוך חקלאי, מינהל ההדרכה, תשכ"ה 1964. (105 ע')
  • תולדות הבננה (המוז) בארץ ישראל בכל התקופות, תל אביב: משרד החקלאות, הסוכנות היהודית – המחלקה להתיישבות, ארגון מגדלי בננות, תשכ"ה. (24 ע')
  • אסף גור, ישראל גרמי, פנחס שפיגל, השזיף; בעריכת יעקב עצמון, תל אביב: משרד החקלאות, משרד החינוך והתרבות – אגף לחינוך חקלאי, הסוכנות היהודית – המחלקה להתיישבות, האגף למטעים, תשכ"ו. (157 ע')
  • תולדות האתרוג (פרי עץ-הדר) בארץ ישראל בכל התקופות, תל אביב: משרד החקלאות, משרד הדתות, תשכ"ו.[16] (50 ע')
  • אסף גור, דב ברק, בהשתתפות: ז’ ארנשטיין, א’ לודין, ז’ סמיש, ש’ פאפו, י’ קרייפין, האפרסק; בעריכת יעקב עצמון, תל אביב: משרד החקלאות – שירות ההדרכה והמקצוע משרד החינוך והתרבות – האגף לחינוך חקלאי, תשכ"ח 1967. (144 ע')
  • תולדות הוורד בארץ ישראל, תל אביב: משרד החקלאות – שירות ההדרכה והמקצוע, תשכ"ט 1969. (123 ע') (ראה אור בתרגום לאנגלית מאת מקס נורוק ב-1981)
  • פירות ארץ ישראל: תולדות ומקורות; ערכו: שמואל סטולר, אהרן מאירוביץ, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ד.[6] (335 ע') (ראה אור קודם לכן בתרגום לאנגלית, ב-1968)
  • Asaph Goor and Max Nurock, The Fruits of the Holy Land, Jerusalem - New York: Israel Universities Press, 1968. (המהדורה העברית ראתה אור ב-1974)
  • Asaph Goor, The History of the Rose in the Holy Land Throughout the Ages; rendered from the Hebrew by Max Nurock, Ramat Gan: Massada and Am Hassefer, 1981. (אנגלית: תולדות הוורד בארץ ישראל)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 'Goor, Asaph,' in: Who's who in Israel and in the Work for Israel Abroad, Tel-Aviv: Bronfman & Cohen, 1969, p. 120.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הד־יפו: נשפים, דואר היום, 4 בינואר 1923.
  2. ^ אורי קיסרי, עוד על לידות, יולדות ומילדות, מעריב, טורים 1–2, 27 במרץ 1960.
  3. ^ יעקב צור, האילנות של חלוץ המטעים, מעריב, 12 בפברואר 1979.
  4. ^ במחלקת החקלאות הממשלתית, דבר, 21 באוגוסט 1929.
  5. ^ ג. משעולי, בשולי הדרך: אבי עבות היער, מעריב, טור 3, 17 באוגוסט 1979.
  6. ^ 6.0 6.1 ראו סקירה: א. יפה וי. גרמי, ספר חדש: תולדות פירות ארץ־ישראל, דבר, 9 בינואר 1975.
  7. ^ אתר "Billiongraves"
  8. ^ שמחה הורוביץ – מתן גור: נשואים, דבר, 31 באוגוסט 1955 (מודעה).
  9. ^ שושלת חקלאים, מעריב, טור 3, 27 במרץ 1964.
  10. ^ איתי טטרו, הביולוגיה של המועצה- רינה רונן, גפן, 14 בינואר 2010.
  11. ^ שרון נבחר לראשות פרדס־חנה–כרכור, מעריב, 3 בדצמבר 1969.
  12. ^ י. לפיד, מדברים עליהם השבוע: הכל כתוב במילון..., מעריב, 2 בדצמבר 1960.
  13. ^ גבריאל צפרוני, מות הג'נטלמן הראשון ליהודה, מעריב, 24 בנובמבר 1978.
  14. ^ ז. דויד, קצרות: בראש־השנה לאילן, דבר, 7 בפברואר 1955.
  15. ^ תוכן הספר: הופיע הספר פירות ישראל, מעריב, 18 באוקטובר 1959 (מודעה).
  16. ^ ז. דויד, קצרות: טבע וארץ, דבר, 6 ביוני 1966.