אריאל: רבעון לאמנויות ולמדע בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Internet-news-reader.svg אריאל
Ariel logo.png
לוגו כתב העת "אריאל"
תדירות רבעון
סוגה רבעון לאמנויות ולמדע
שם במקור Ariel
בעלים בפיקוח המחלקה לקשרי תרבות ומדע של משרד החוץ
עורך יצחק הלוי-לוין (1962-9);
יהודה הנגבי;
ט. כרמי;
יעל לוטן (1975-9);
אשר וייל (1981–2003)
נוסד 1962
נסגר 2003
שפה אנגלית (מהדורה עיקרית)
צרפתית
ספרדית
רוסית
ערבית
גרמנית
ושפות נוספות
מדינה ישראל
[1]

אריאל: רבעון לאמנויות ולמדע בישראלאנגלית: Ariel: a review of the arts and sciences in Israel) היה כתב עת לאמנות, ספרות ומדע בישראל במספר שפות זרות (המהדורה העיקרית באנגלית) שהופיע בשנים 19622003 בפיקוח המחלקה לקשרי תרבות ומדע (משנת 1993 אגף קשרי תרבות ומדע[1]) של משרד החוץ. כתב העת הציע סקירה מקפת של תחומים רבים באמנות, בספרות ובמדעים בישראל, בהם שירה ופרוזה, אמנות פלסטית וקולנוע, תיאטרון ומוזיקה, ארכאולוגיה ואדריכלות. בין כותביו היו אישים מהמובילים בתחומיהם בארץ. הרבעון, שהיה מעין "כרטיס ביקור" תרבותי של ישראל, שהציג כלפי חוץ את פניה החיוניות והתוססות, זכה לביקוש, והיה אפוא כלי יעיל בשירות ההסברה. בשנות קיומו של כתב העת ראו אור למעלה ממאה גיליונות שלו (הגיליון ה-100 הופיע ב-1995).

"אריאל" נוסד בימיו של מרדכי אבידע, שכיהן כמנהל המחלקה לקשרי תרבות מ-1961, והיה מעין המשך מורחב ומשוכלל של העלון הרבעוני "Cultural Events in Israel" שהוציאה המחלקה קודם לכן, בימיה תחת יהודה יערי.[2] בהמשך התבצעה עריכתו והפצתו בידי גוף פרטי, אך נותרה בפיקוח המחלקה לקשרי תרבות ומדע.[3]
העורך המייסד היה יצחק הלוי-לוין (Halevy-Levin), בהשתתפותו של יהודה יערי. הלוי-לוין ערך קודם לכן מספר פרסומים עבור המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, בהם כתב העת הספרותי Israel Argosy. עורך המשנה המייסד לצדו היה העורך והמתרגם איש משרד החוץ שמשון ענבל (קלינגר).

כתב העת החל להופיע ב-1962 בחמש שפות: אנגלית (Ariel: a review of the arts and sciences in Israel), צרפתית (Ariel: revue des arts, lettres et sciences en Israël), רוסית (Ариэль: культурно-художественное обозрение), ערבית ("اريئيل: مجله للفنون والآداب في اسرائيل") וספרדית (Ariel: revista de artes y ciencias de Israel). החל ב-1966 הופיע גם בגרמנית (Ariel: Berichte über Kunst und Forschung in Israel), החל בשנות ה-70 גם בפינית (Ariel: Israelin taiteen ja kirjallisuuden aikakauskirja) והחל ב-1977 בטורקית (Ariel: Israil san’at ve edebiyat dergisi). בשנת 1976 הופיע באיטלקית (Ariel: rassegna di arte e letteratura israeliana), וב-1977 הופיע גם בהולנדית (Ariel: driemaandelijks tijdschrift voor kunst en letteren in Israel') ובשוודית (Ariel: kvartalstidskrift för konst och literatur i Israel).

הגיליונות הוקדשו לנושאים כמו תחיית הלשון העברית, ש"י עגנון, ירושלים, המוזיקה בישראל, ישראל והאסלאם ועוד. כן הופיעו במסגרתו תרגומים של יצירות עבריות לשפות זרות. בחוברת הראשונה התפרסמו בין השאר סקירות על הארכאולוגיה בארץ, פיתוח הקרמיקה בארץ, מהדורה מדעית חדשה של התנ"ך, ועידה בינלאומית למדעי היהדות, בית הספר לתיאטרון בתל אביב, פסטיבל המוזיקה הישראלי, ספרים חדשים וסקירה של אמנויות ומדעים.[4] תשומת לב ניכרת הוקדשה לעיצוב ולהדפסה, והרבעון הופיע בהידור, על נייר משובח ובלוויית תמונות צבע. החומר שהופיע ברבעון שימש לפרסומים על ישראל בשפות ומדינות נוספות.[5] המהדורה העיקרית (בשפה האנגלית) הודפסה בעשרות אלפי עותקים,[6] וכתב העת זכה לביקוש רב במדינות שונות.[7]

לדברי העיתונאי דניאל בלוך ב"דבר" ב-1978,

"אריאל" הוא אחד המפעלים המוצלחים ביותר של ההסברה הישראלית. הרעיון המונח ביסודו הוא שרבעון המוקדש לתרבות, אמנות וספרות, ללא כל מאמרי הסברה ותעמולה, ישרת את ההסברה הישראלית, בכך שיציג את ישראל במיטבה – חיה, יוצרת, תוססת, לעתים נועזת, ליברלית ודמוקרטית. הרבעון ערוך בטוב טעם ומודפס בהידור; הוא רכש לו קהל אוהדים בעולם, לרבות מנויים בתשלום.[3]

הלוי-לוין כיהן כעורך הרבעון עד פטירתו ביולי 1969,[8] חמישה וחצי חודשים לאחר ששכל את בנו, סגן אביעזר (אבי) הלוי-לוין, שנפל ברמת הגולן במלחמת ההתשה. אחריו (מ-1970) ערך את כתב העת יהודה הנגבי,[9] ואחריו המשורר, המתרגם והעורך ט. כרמי.

בשנת 1975 התמנתה יעל לוטן לעורכת הרבעון. פועלה כפעילת שמאל לא עלה תמיד בקנה אחד עם השקפותיהם של אנשי משרד החוץ. ב-1978 התחוללה שערורייה כאשר יו"ר ועדת ההסברה של משרד החוץ, חבר הכנסת מטעם הליכוד זלמן שובל, החליט בהתייעצות עם שר החוץ משה דיין להוציא מגיליון הרבעון (לאחר הדפסתו) שיר של המשורר הדרוזי-פלסטיני-ישראלי סמיח אל קאסם, בטענה כי הלה מתנגד למדינה ומסית נגד מוסדותיה ונגד צה"ל.[6][10] על רקע זה, בסוף שנת 1979, כעבור כחמש שנות פעילותה כעורכת, הסתיים תפקידה,[11] ועתידו של הרבעון הוטל בספק. על רקע האיום לסגור את כתב העת כתב חיים גורי (בחתימת "חגור") כי "מן הראוי להזכיר, כי בן-18 שנות קיומו היה [כתב העת] דוברה של ישראל בארבע שפות אל האינטליגנציה הבינלאומית וכי בכמה ארצות, הננעלות בפנינו, היה "אריאל" בבחינת שגריר מכובד... "אריאל" היה מאז היווסדו ועד היום – לרבות חמש השנים האחרונות שבהן היה בעריכתה של יעל לוטן, נציג נכבד של תרבותנו לדורותיה ולססגוניותה בשער בת רבים".[12]

בשנת 1981 חודש פרסומו של הרבעון, תחת שרביטו של אשר וייל, שכיהן כעורכו את סגירתו ב-2003.[13] משנת 1995 הופיע הרבעון באופן תדיר בחמש שפות (אנגלית, צרפתית, גרמנית, רוסית וספרדית) ומדי שנתיים גם בערבית.[14]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רות דבל (קופל), 'תחילותיו של כתב העת אריאל', בתוך:‫ משה יגר, יוסף גוברין, אריה עודד (עורכים), משרד החוץ – 50 השנים הראשונות, ירושלים: כתר, תשס"ב 2002, עמ' 1068 ואילך.
  • הגליון החגיגי של אריאל, The best of Ariel :‎ a celebration of contemporary Israeli prose, poetry and art /‎ selected and edited by Asher Weill, ירושלים, 1993. עורך אשר וייל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]