ארקנסו (BB-33)
_1918.jpg) | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 צי ארצות הברית |
| סדרה | ויומינג |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
New York Shipbuilding Corporation  |
| תחילת הבנייה | 25 בינואר 1910 |
| הושקה | 14 בינואר 1911 |
| תקופת הפעילות | 17 בספטמבר 1912 – 29 ביולי 1946 (33 שנים) |
| אחריתה | הוטבעה כמטרה בניסויים בנשק גרעיני באטול ביקיני |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה מלחמת העולם השנייה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 26,000 טון, מקסימלי: 27,680 טון |
| אורך | 171 מטר |
| רוחב | 28.42 מטר |
| שוקע | 8.69 מטר |
| מהירות | 20.5 קשרים |
| גודל הצוות | 1,063 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 15,000 ק"מ במהירות 10 קשרים |
| הנעה | 12 דוודים המזינים 2 טורבינות קיטור בהספק 28,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 4 מדחפים |
| שריון |
חגורת שריון: 5–11 אינץ' (127–279 מ"מ) ברבטות: 11 אינץ' (279 מ"מ) צריחים: 12 אינץ' (305 מ"מ) מגדל הניווט: 11.5 אינץ' (292 מ"מ) שריון הסיפון: 1.5–2.5 אינץ' (38–64 מ"מ) |
| חימוש |
12 תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) 21 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ) 4 תותחי 3 פאונד (1.85 אינץ' (47 מ"מ)) 2 צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מ"מ) |
  | |
אוניית המערכה ארקנסו (BB-33) הייתה אוניית מערכה דרדנוט, השנייה מסדרת ויומינג, שנבנתה על ידי הצי של ארצות הברית. היא הייתה הספינה השלישית של הצי האמריקני שנקראה לכבוד המדינה ה-25, והיא נבנתה על ידי התאגיד לבניית ספינות של ניו יורק. היא הונחה בינואר 1910, הושקה בינואר 1911 ונכנסה לשירות בספטמבר 1912. ארקנסו הייתה חמושה בסוללה ראשית של 12 תותחי 12 אינץ' (305 מילימטרים) ויכלה להגיע למהירות מרבית של 20.5 קשרים (38.0 קמ"ש).
ארקנסו שירתה בשתי מלחמות העולם. במהלך מלחמת העולם הראשונה, היא הייתה חלק מפלגת אוניות המערכה התשיעית, שצורפה לצי הגדול הבריטי, אך היא לא ראתה שום פעולה במהלך המלחמה. במהלך השנים שבין המלחמות, ארקנסו ביצעה מגוון תפקידים, כולל הפלגות הכשרה לצוערים וביקורי רצון טוב מעבר לים.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ארקנסו ערכה סיורי נייטרליות באוקיינוס האטלנטי לפני כניסתה של ארצות הברית למלחמה. לאחר מכן, היא ליוותה שיירות לאירופה עד 1944; ביוני היא תמכה בפלישה לנורמנדי, ובאוגוסט סיפקה תמיכה בירי לפלישה לדרום צרפת. ב-1945 היא עברה לאוקיינוס השקט, והפגיזה עמדות יפניות במהלך הפלישות לאיוו ג'ימה ואוקינאווה. לאחר תום המלחמה, היא העבירה חיילים חזרה לארצות הברית במסגרת מבצע מרבד קסמים. ארקנסו הוצבה כמטרה במבצע צומת דרכים, צמד ניסויים בנשק גרעיני באטול ביקיני ביולי 1946.
תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארקנסו הייתה באורך כולל של 562 רגל (171 מטר), רוחב של 93 רגל 3 אינץ' (28 מטר) ושוקע של 28 רגל 6 אינץ' (9 מטר). הדחק האונייה היה 26,000 טונות ארוכות (26,417 טונות) בתפוסה סטנדרטית ועד 27,243 טונות ארוכות (27,680 טונות) במעמס מלא. האונייה הונעה על ידי טורבינות קיטור של פארסונס עם ארבעה צילינדרים ושנים עשר דוודי צינורות מים של Babcock & Wilcox שדורגו ב-28,000 כוחות סוס (21,000 קילוואט), והעניקו לה מהירות מרבית של 20.5 קשרים (38 קמ"ש). לאונייה היה טווח שיוט של 8,000 מיילים ימיים (15,000 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש).
האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של 12 תותחי 12 אינץ'/50 קליבר Mark 7 בשישה צריחי תותחים תאומים Mark 9 על קו האמצע, שניים מהם הוצבו בזוג ירי-על מקדימה. ארבעת הצריחים האחרים הוצבו מאחורי המבנה העילי בשני זוגות ירי-על. הסוללה המשנית כללה 21 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ) /51 קליבר המורכבים בקזמטים לאורך דופן הגוף. חגורת השריון הראשית הייתה בעובי 11 אינץ' (279 מ"מ), בעוד שבצריחי התותחים היו חזיתות בעובי 12 אינץ' (305 מ"מ). למגדל הניווט היו דפנות בעובי 11.5 אינץ' (292 מ"מ).
שינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1925, ארקנסו עברה מודרניזציה במספנת הצי של פילדלפיה. ההדחק שלה גדל באופן משמעותי, ל-26,066 טונות ארוכות (26,484 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-30,610 טונות ארוכות (31,101 טונות) עומס מלא. הרוחב שלה הורחבה ל-106 רגל (32 מטר), בעיקר מהתקנת בליטות נגד טורפדו, והשוקע גדל ל-29 רגל 11.75 אינץ' (9 מטר). שנים-עשר הדוודים הפחמיים שלה הוחלפו בארבעה דוודי נפט של White-Forster אשר נועדו לאוניות שבוטלו על פי תנאי האמנה הימית של וושינגטון; הביצועים נשארו זהים לביצועים של הדוודים הישנים. שריון הסיפון של האונייה חוזק בתוספת 3.5 אינץ' (89 מ"מ) של שריון לסיפון השני בין הברבטות הקיצוניות, בתוספת 1.75 אינץ' (44 מ"מ) של שריון על הסיפון השלישי בחרטום ובירכתיים. שריון הסיפון מעל המנועים והדוודים הוגדל ב-0.75 אינץ' (19 מ"מ) ו-1.25 אינץ' (32 מ"מ), בהתאמה. חמישה מתותחי ה-5 אינץ' הוסרו ושמונה תותחי נ"מ 3 אינץ' (76 מ"מ) /50 קליבר הותקנו. התורן המרכזי הוסר כדי לספק מקום למעוט מטוסים המותקן על הצריח מספר 3 באמצע האונייה.
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארקנסו הונחה ב-25 בינואר 1910, בבניית ספינות ניו יורק בקמדן, ניו ג'רזי. היא הושקה ב-14 בינואר 1911, ולאחר מכן בוצעו עבודות אבזור. האונייה הושלמה בספטמבר 1912, ונכנסה לשירות בצי האמריקני ב-17 בספטמבר, במספנת הצי של פילדלפיה, בפיקודו של קפטן רוי סי סמית'. לאחר כניסתה לשירות, ארקנסו השתתפה בסקירת צי ב-14 באוקטובר 1912, עבור הנשיא ויליאם הווארד טאפט. האונייה העלתה את טאפט באותו יום לסיור בפנמה כדי לבדוק את תעלת פנמה, שעדיין הייתה בבנייה. ארקנסו החלה את שיוט הניסויים שלה לאחר שהורידה את טאפט ופמלייתו באזור התעלה. במהלך הפלגה זו, נבחנה בהצלחה מערכת הטלגרפיה האלחוטית למרחקים ארוכים, גלים מתמשכים, עם שידורים רגילים שהתקבלו על ידי ארקנסו ממתקן שידור מסוג Poulsen-arc הממוקם בארלינגטון, וירג'יניה. ב-26 בדצמבר היא חזרה לאזור התעלה כדי לקחת את טאפט לקי וסט, פלורידה. לאחר השלמת המסע, ארקנסו שובצה לצי האטלנטי והשתתפה בתמרוני הצי מול החוף המזרחי של ארצות הברית. השייט הראשון של ארקנסו לחו"ל, לים התיכון, החל בסוף אוקטובר 1913. במהלך המסע, היא עצרה במספר נמלים, כולל נאפולי, איטליה ב-11 בנובמבר, שם חגגה האונייה את יום הולדתו של מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי.
בתחילת 1914, תקרית בינלאומית עם מקסיקו הגיעה לשיאה בכיבוש האמריקאי של וראקרוס. ארקנסו השתתפה בכיבוש, ותרמה ארבע פלוגות של כוחות נחתים, שהסתכמו ב-17 קצינים ו-313 מלחים. הכוחות האמריקאים פילסו את דרכם בעיר בלחימה עד שאבטחו אותה. שניים מאנשי הצוות של ארקנסו נהרגו בקרבות, ושניים נוספים, ג'ון גריידי וג'ונאס ה. אינגרם, קיבלו את מדליית הכבוד על פעולות במהלך הכיבוש. צוות האונייה חזר ב-30 באפריל; ארקנסו נשארה במימי מקסיקו עד שעזבה ב-30 בספטמבר, כדי לחזור לארצות הברית. בעודה מוצבת בווראקרוס, ביקרו על האונייה קפטן פרנץ פון פאפן, הנספח הצבאי הגרמני לארצות הברית ומקסיקו, ואדמירל משנה כריסטופר קראדוק, מפקד שייטת הסיירות הרביעית הבריטית, ב-10 במאי וב-30 במאי 1914, בהתאמה.
ארקנסו הגיעה להמפטון רודס, וירג'יניה, ב-7 באוקטובר, ולאחר מכן השתתפה בתרגילים במשך שבוע. לאחר מכן היא הפליגה למספנת הצי של ניו יורק לצורך תחזוקה תקופתית. לאחר שהסתיימו התיקונים, האונייה ירדה לאזור הכפים של וירג'יניה לתמרוני אימון. היא חזרה למספנת הצי של ניו יורק ב-12 בדצמבר, לתחזוקה נוספת. התיקונים הושלמו תוך חודש, וב-16 בינואר 1915 יצאה ארקנסו לכפים של וירג'יניה לתרגילים ב-19–21 בינואר. לאחר מכן ירדה הספינה אל מפרץ גואנטנמו, קובה לתרגילים עם הצי. ארקנסו חזרה לאימונים מחוץ להמפטון רודס ב-7 באפריל, ולאחריה תקופת תחזוקה נוספת במספנת הצי של ניו יורק, החל מ-23 באפריל.
ב-25 ביוני, התיקונים הושלמו, וארקנסו יצאה לניופורט, רוד איילנד, לאימון טורפדו ותמרונים טקטיים במפרץ נראגנסט, שנמשכו עד סוף אוגוסט. ב-27 באוגוסט, האונייה חזרה להמפטון רודס. שם, היא השתתפה בתרגילים מחוץ לנורפוק עד 4 באוקטובר. לאחר מכן חזרה לניופורט, שם השתתפה בתמרונים אסטרטגיים ב-5–14 באוקטובר. היא הפליגה למספנת הצי של ניו יורק ב-15 באוקטובר, שם שהתה במבדוק היבש לצורך תחזוקה מקיפה. העבודה הסתיימה עד 8 בנובמבר, כאשר ארקנסו חזרה להמפטון רודס. האונייה שהתה בברוקלין לצורך תיקונים ב-19 בנובמבר, שנמשכו עד 5 בינואר 1916, כאשר היא יצאה דרומה לים הקריבי, דרך המפטון רודס, לתרגילי חורף. היא יצאה ל-Mobile Bay ב-12 במרץ, לאימון טורפדו, לפני שחזרה למפרץ גואנטנמו. היא חזרה למספנת הצי של ניו יורק ב-15 באפריל, לצורך שיפוץ.
מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארצות הברית הכריזה מלחמה על גרמניה ב-6 באפריל 1917, והצטרפה למדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה. ארקנסו שובצה באותה עת לפלגת אוניות המערכה ה-7 שהוצבה בווירג'יניה. האונייה סיירה בחוף המזרחי ואימנה צוותי תותחים במשך 14 החודשים הבאים. האונייה נשלחה לבריטניה ביולי 1918 כדי להחליף את אוניית המערכה דלאוור, אשר הוטלה לפעול עם הצי הגדול בשייטת אוניות המערכה השישית מאז דצמבר 1917. ארקנסו עזבה את ארצות הברית ב-14 ביולי; תוך כדי התקרבות לבסיס הצי המלכותי ברוזית', אוניית המערכה ירתה על מה שנחשב כפריסקופ מצוללת גרמנית. המשחתות שליוו את ארקנסו הטילו מטעני עומק אך לא פגעו בצוללת לכאורה. ארקנסו הגיעה לרוזית' ב-28 ביולי, והצטרפה לשאר פלגת אוניות המערכה ה-9 שהוצבה שם. במשך שאר המלחמה, פלגת אוניות המערכה ה-9 פעלה כשייטת אוניות המערכה ה-6 של הצי הגדול.
ב-11 בנובמבר נכנסה לתוקף שביתת הנשק עם גרמניה שסיימה את מלחמת העולם הראשונה. תנאי שביתת הנשק חייבו את גרמניה לכלוא את מרבית צי הים הפתוח בסקפה פלו, בפיקוח הצי הגדול. ארקנסו ושאר ספינות המלחמה האמריקאיות השתתפו במעצר; צי משולב של 370 ספינות מלחמה בריטיות, אמריקאיות וצרפתיות פגש את צי הים הפתוח בים הצפוני ב-21 בנובמבר, וליוו אותו לסקפה פלו. ב-1 בדצמבר, פלגת אוניות המערכה התשיעית נותקה מהצי הגדול, ולאחר מכן יצאה ארקנסו מלשון הים של פורת' לאי פורטלנד. לאחר מכן היא יצאה לים לפגוש את אוניית הקו האוקיינית ג'ורג' וושינגטון שהובילה את וילסון לאירופה. ארקנסו ושאר כוחות הצי האמריקאי באירופה ליוו את הספינה לתוך ברסט, צרפת ב-13 בדצמבר. לאחר השלמת הליווי, הפליגה ארקנסו לעיר ניו יורק, והגיעה ב-26 בדצמבר, לשם השתתפה הצי בסקירה ימית עבור מזכיר הצי ג'וזפוס דניאלס.
תקופת בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
1919–1927[עריכת קוד מקור | עריכה]
_1920.jpg)
משטר האימונים בזמן שלום לארקנסו כלל אימוני יחידה, תמרון צי שנתי ותחזוקה תקופתית במבדוק היבש. היא השתתפה גם בתחרויות ירי והנדסה. לאחר שחזרה לארצות הברית, ארקנסו נכנסה למבדוק יבש במספנת הצי של נורפוק לצורך שיפוץ מקיף. לאחר מכן היא הצטרפה שוב לצי כדי לבצע אימונים מול קובה, ולאחר מכן חצתה את האוקיינוס האטלנטי, לכיוון אירופה. היא הגיעה לפלימות', ב-12 במאי 1919, ולאחר מכן ביצעה תצפיות מזג אוויר ב-19 במאי, ומאוחר יותר שימשה כספינת ייחוס להדריך את הסירות המעופפות של הצי קרטיס NC שטסו ממפרץ טרפאסי, ניופאונדלנד, לאירופה. לאחר שסיימה את המשימה, היא יצאה לברסט, ב-10 ביוני, ואספה את האדמירל ויליאם ס. בנסון, ראש המבצעים הימיים, ואשתו. ארקנסו נשאה אותם בחזרה לניו יורק, לאחר שבנסון סיים בוועידת השלום בפריז, והגיעה ב-20 ביוני.
ב-19 ביולי, ארקנסו עזבה את המפטון רודס, כדי להצטרף למשימתה החדשה, צי האוקיינוס השקט האמריקאי, לכיוון סן פרנסיסקו. היא הגיעה ב-6 בספטמבר, דרך תעלת פנמה, והעלתה את המזכיר ג'וזפוס דניאלס ואשתו. היא לקחה את דניאלס ואשתו לבלייקלי הארבור, וושינגטון, ב-12 בספטמבר, ולמחרת השתתפה בסקירה ימית עבור הנשיא ווילסון. ב-19 בספטמבר, ארקנסו נכנסה למספנת הצי פוגט סאונד לצורך שיפוץ כללי. היא חזרה לצי במאי 1920 לצורך אימון פעולות ליד קליפורניה. הצי אימץ מערכת סיווג גוף, וב-17 ביולי הקצה לארקנסו את הכינוי "BB-33". היא יצאה להוואי, בספטמבר, בפעם הראשונה שהיא הפליגה לאיים. בתחילת 1921, ארקנסו ביקרה בוואלפראיסו, צ'ילה, שם קיבל אותה הנשיא ארתורו אלסנדרי פלמה; צוות האונייה אייש את המסילה כדי לכבד את נשיא צ'ילה.
באוגוסט 1921 חזרה ארקנסו לצי האטלנטי, שם הפכה לאוניית הדגל של המפקד, כוח אוניות המערכה, הצי האטלנטי. לאורך שנות ה-20 של המאה ה-20, ארקנסו נשאה צוערים מהאקדמיה הימית של ארצות הברית להפלגות קיץ. היא יצאה לסיבוב הופעות באירופה ב-1923; שם, ב-2 ביולי, היא עצרה בקופנהגן, שם ביקר אותה כריסטיאן העשירי, מלך דנמרק. היא גם עצרה בליסבון ובגיברלטר. שייט נוסף של צוערים לאירופה נערך ב-1924; השייט לשנה הבאה היה לחוף המערבי של ארצות הברית. ב-30 ביוני 1925, היא עצרה בסנטה ברברה, קליפורניה כדי לסייע לאחר רעידת האדמה בסנטה ברברה ב-1925. ארקנסו, המשחתת מק'קולי, וסירת הסיור PE-34 שלחו יחידות לחוף כדי לעזור למשטרה בסנטה ברברה. הם גם הקימו בעיר תחנת רדיו זמנית.
לאחר שחזרה מהשיוט של 1925, האונייה עברה מודרניזציה במספנת הצי של פילדלפיה. היא הורידה את שנים-עשר הדוודים הישנים שלה המונעים בפחם והחליפה אותם בארבעה דווים מונעים על ידי נפט, שנפלטו לארובה אחת גדולה יותר. כמו כן הוסיפו לה שריון סיפון נוסף כדי להגן עליה מפני ירי, ותורן חצובה קצר הותקן במקום תורן הכלוב האחורי. המודרניזציה הושלמה בנובמבר 1926, ולאחר מכן ערכה ארקנסו שייט ניסויים באוקיינוס האטלנטי. היא חזרה לפילדלפיה, שם ניהלה ניסויי קבלה לפני שהצטרפה שוב לצי. ב-5 בספטמבר 1927, ארקנסו נכחה בטקסים של חשיפת לוח זיכרון לכבוד החיילים והמלחים הצרפתים שמתו במהלך מערכת יורקטאון ב-1781.
1928–1941[עריכת קוד מקור | עריכה]
היא חזרה להפלגות אימונים במאי 1928, כאשר היא לקחה צוות של צוערים לאוקיינוס האטלנטי לאורך החוף המזרחי, יחד עם הפלגה לקובה. ביוני היא השתתפה בתרגיל משותף להגנה על החוף של הצבא והצי כחלק מהצי ה"תוקף" העוין. בתחילת 1929 שייטה ארקנסו באיים הקריביים וליד אזור התעלה. היא חזרה לארצות הברית במאי 1929, לשיפוץ במספנת הצי של ניו יורק. לאחר שיצאה מהמבדוק היבש, היא ערכה שייט אימונים נוסף, הפעם למים האירופים; היא בילתה בים התיכון וביקרה בבריטניה. ארקנסו חזרה לארצות הברית באוגוסט ופעלה עם צי הסיור מול החוף המזרחי. שייט האימונים לשנת 1930 יצא שוב לאירופה. היא ביקרה בשרבור, צרפת, קיל, גרמניה, אוסלו, נורווגיה ואדינבורו, סקוטלנד. השייט נמשך עד סוף השנה, ובשנת 1931 ביקרה אוניית המערכה בקופנהגן, דנמרק, גרינוק, סקוטלנד, וקדיס וגיברלטר בספרד. עד ספטמבר, האונייה חצתה את האוקיינוס האטלנטי, והיא עצרה בהליפקס, נובה סקוטיה. בפברואר, ארקנסו השתתפה בבעיית הצי XII. במהלך התמרונים, היא שימשה כאוניית הדגל של אדמירל ארתור ל. וילארד, והיא "הוטבעה" על ידי צוללת. חודש לאחר מכן, ב-21–22 במרץ, ערכה ארקנסו תרגילים עם נושאות המטוסים לקסינגטון וסרטוגה.
ארקנסו השתתפה בחגיגות היום שישי של יורקטאון באוקטובר 1931, לציון יום השנה ה-150 למצור על יורקטאון. היא העלתה את הנשיא הרברט הובר ופמלייתו ב-17 באוקטובר, ולקחה אותם לתערוכה, והחזירה אותם לאנאפוליס ב-19–20 באוקטובר. לאחר מכן היא נכנסה למבדוק יבש לשיפוץ נרחב במספנת הצי של פילדלפיה, שנמשך עד ינואר 1932. במהלך תקופה זו, היא הייתה בפיקודו של ג'ורג' לנדנברגר. ארקנסו הועברה לצי האוקיינוס השקט לאחר השלמת השיפוץ; במהלך הדרך, היא עצרה בניו אורלינס כדי להשתתף בחגיגת המרדי גרא. היא פעלה מול החוף המערבי עד תחילת 1934, ואז היא הועברה בחזרה לצי האטלנטי, שם שימשה כאוניית הדגל של שייטת ההדרכה.
היא ערכה שיוט אימונים נוסף לאירופה בקיץ 1934. היא עצרה בפלימות', אנגליה, ניס, צרפת, נאפולי, איטליה וגיברלטר. היא חזרה לאנאפוליס באוגוסט, ולאחר מכן יצאה לניופורט. בניופורט, הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט סקר את אוניית המערכה מהיאכטה Nourmahal. בעודה שם, ארקנסו נכנסה עם אחד הקאטרים שלה בתחרות עם הסיירת הבריטית אה"מ דרגון לגביע באטנברג, וגביע העיר ניופורט; הקאטר של ארקנסו ניצחה בשני המרוצים. האונייה נשאה את הגדוד ה-1, רגימנט הנחתים ה-5 לקולברה, לתרגיל נחיתת צי מס' 1 בינואר 1935. היא חזרה להתאמן בתפקידי שיוט ביוני, והיא שוב לקחה את הצוערים לאירופה. בין התחנות היו אדינבורו, אוסלו, קופנהגן, גיברלטר ופונשל, באי מדיירה. היא הורידה את צוות האקדמיה הימית באוגוסט והחלה בשיוט אימונים נוסף להליפקס, הפעם עבור חיילי מילואים של הצי, בחודש שלאחר מכן. שיפוץ נערך באוקטובר לאחר השלמת השייט.
ארקנסו השתתפה ב-FLEX 2 בקולברה בינואר 1936, ולאחר מכן ביקרה בניו אורלינס, במהלך המרדי גרא. היא הפליגה לנורפוק לשיפוץ גדול שנמשך עד אביב 1936. לאחר השלמת השיפוץ, האונייה לקחה צוות ביניים נוסף למימי אירופה; היא ביקרה את הנמלים של פורטסמות', אנגליה, גטבורג, שוודיה ושרבור, צרפת, וחזרה לאנאפוליס, באוגוסט. כמו בשנה הקודמת, היא ערכה שיוט אימונים נוסף במילואים, ולאחר מכן נכנסה לבמדוק לשיפוץ בנורפוק. שאר שנות ה-30 עקבו אחר דפוס דומה; בשנת 1937, שיוט האימון של הצוערים היה לאירופה, אך ההפלגות של 1938 ו-1939 נותרו במערב האוקיינוס האטלנטי.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, עגנה ארקנסו בהמפטון רודס, והתכוננה לצאת לשייט אימונים של צי העתודה. היא עזבה להעביר ציוד עגינה למטוס ימי וציוד תעופה מנורפוק למפרץ נאראגנסט, שם תכנן הצי להקים בסיס למטוסים ימיים. בזמן שהייתה בניופורט, ארקנסו אספה תחמושת למשחתות והחזירה אותם להמפטון רודס. לאחר שחזרה לווירג'יניה, ארקנסו שובצה לכוח מילואים עבור סיורי הנייטרליות באוקיינוס האטלנטי, יחד עם אחותה ויומינג, אוניות המערכה ניו יורק טקסס ונושאת המטוסים ריינג'ר. ב-11 בינואר 1940, ארקנסו, ניו יורק וטקסס יצאו לתמרוני צי מול קובה. היא עברה שיפוץ בנורפוק בין 18 במרץ ל-24 במאי. לאחר שיצאה מהשיפוץ שלה, ערכה ארקנסו שייט אימון נוסף לצוערים, יחד עם טקסס וניו יורק, לפנמה ולוונצואלה. בסוף 1940, היא ערכה שלושה הפלגות אימונים תחת צי העתודה באוקיינוס האטלנטי.
ב-19 בדצמבר 1940, עם 500 חיילי מילואים של הצי על הסיפון, התנגשה ארקנסו בשעה 03:00 בערך עם הקולייר Melrose היוצאת, של חברת Mystic Steamship מבוסטון, מחוץ ל-Sea Girt, ניו ג'רזי. למרות שזו הייתה פגיעה קלה, הלוחות מתחת למים של הקולייר היו סדוקים, והיא טבעה ממש בסמוך למבדוק יבש של ברוקלין לאחר מרוץ של 40 מייל לנמל. "ספינת המלחמה המשיכה למעגן שלה בנהר ההדסון, עם קצת צבע שהתקלף ועם סירת הצלה מרוסקת".
במהלך החודשים שלאחר מכן, ארצות הברית התקדמה בהדרגה לקראת מלחמה באוקיינוס האטלנטי. האונייה הוקצתה לכוח הליווי של הנחתים שנפרסו לכיבוש איסלנד, ביולי 1941, יחד עם ניו יורק, שתי סיירות ואחת עשרה משחתות. כוח המשימה נפרס מ-NS Argentia, ניופאונדלנד, ב-1 ביולי, וחזר לנמל עד 19 ביולי. החל מ-7 באוגוסט, ארקנסו יצאה לסיורי נייטרליות בלב האוקיינוס האטלנטי שנמשכו שבוע. לאחר שחזרה לנמל, הפליגה ארקנסו לוועידת האמנה האטלנטית עם הנשיא רוזוולט וראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, שהתקיימה על סיפון אה"מ פרינס אוף ויילס. בעודה שם, תת-מזכיר המדינה של ארצות הברית, סאמנר וולס, נשאר על סיפון ארקנסו. היא ניהלה סיור נייטרליות נוסף בין 2 ל-11 בספטמבר.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
_-_80-G-229753.jpg)
ארקנסו עגנה במפרץ קאסקו, מיין, ב-7 בדצמבר 1941, כאשר יפן תקפה את פרל הארבור והכניסה את ארצות הברית למלחמה. שבוע לאחר מכן, היא הפליגה להוואלפיורדור, איסלנד, וחזרה לבוסטון ב-24 בינואר 1942. היא ערכה תרגילי אימון במפרץ קאסקו, כדי להכין את הצוות שלה לתפקידי ליווי שיירה. ב-6 במרץ היא הגיעה לנורפוק, כדי להתחיל בשיפוץ. הסוללה המשנית הופחתה לשישה תותחי 5 אינץ'/51 קליבר. כמו כן, נוספו 36 תותחי בופורס נגד מטוסים (בצריחים מרובעים) ו-26 תותחי אורליקון נ"מ 20 מ"מ, כשהניסיון בפרל הארבור גרם לצי האמריקני להיות מודע לצורך בהגברת חימוש נ"מ קל. גם חימוש התותחים 3 אינץ'/50 קליבר הוגדל מ-8 תותחים ל-10. העבודה נמשכה עד 2 ביולי, ולאחר מכן ערכה ארקנסו שייט ניסויים במפרץ צ'ספיק; לאחר מכן המשיכה לניו יורק, והגיעה ב-27 ביולי. שם, היא הפכה לאוניית הדגל של כוח המשימה 38 (TF 38), שליווה שיירה של 12 אוניות תובלה לכיוון סקוטלנד. השיירה הגיעה לגרינוק, ב-17 באוגוסט, וארקנסו חזרה לניו יורק ב-4 בספטמבר.
ארקנסו שוב ליוותה שיירה לסקוטלנד, וחזרה לניו יורק עד 20 באוקטובר. לאחר מכן, נשלחו שיירות לצפון אפריקה כדי לתמוך בפלישה לצפון אפריקה. ארקנסו חיפתה על השיירה הראשונה שלה, יחד עם שמונה משחתות, ב-3 בנובמבר. היא חזרה לניו יורק ב-11 בדצמבר, שם נכנסה למעגן לשיפוץ נוסף. ב-2 בינואר 1943, ארקנסו עזבה את ניו יורק כדי לנהל אימוני ירי במפרץ צ'ספיק. בחזרה לניו יורק עד 30 בינואר, צוות האונייה התכונן לחזרה לתפקיד ליווי השיירות. היא ליוותה שתי שיירות לקזבלנקה, בין פברואר לאפריל, לפני שחזרה לניו יורק, לתקופה נוספת במבדוק, שנמשכה עד 26 במאי. ארקנסו חזרה לתפקיד כספינת אימונים לצוערים שבסיסה בנורפוק. היא חידשה את תפקידי ליווי השיירות לאחר ארבעה חודשים, וב-8 באוקטובר היא יצאה לבאנגור, צפון אירלנד. היא נשארה בצפון אירלנד, עד נובמבר, ועזבה ב-1 בדצמבר, לכיוון ניו יורק. לאחר שהגיעה ב-12 בדצמבר, ארקנסו נכנסה למבדוק לצורך תיקונים נוספים, ולאחר מכן חזרה לנורפוק, ב-27 בדצמבר. הספינה ליוותה שיירה נוספת לכיוון אירלנד, ב-19 בינואר 1944, לפני שחזרה לניו יורק, ב-13 בפברואר. סבב נוסף של תרגילי ירי התקיים ב-28 במרץ, ולאחר מכן הפליגה ארקנסו לבוסטון לתקופה נוספת במבדוק.
ב-18 באפריל, ארקנסו עזבה לצפון אירלנד, שם התאמנה לתפקידי הפגזת חוף, שכן היא שובצה לכוח ההפגזות החוף לתמיכה במבצע אוברלורד, הפלישה לצפון צרפת. היא שובצה לקבוצה II, יחד עם טקסס וחמש משחתות. טייסי התצפית הארטילרית שלה במטוסים הימיים הוקצו באופן זמני ל-VOS-7 במטוסי קרב ספיטפייר. ב-3 ביוני היא עזבה את המעגנים שלה, ובבוקר 6 ביוני נכנסה לעמדה כ-4,000 יארד (3,700 מטר) מחוף אומהה. בשעה 05:52 ירתה על אויב לראשונה בקריירה. היא הפגיזה עמדות גרמניות סביב חוף אומהה עד 13 ביוני, אז הועברה לתמוך בכוחות היבשה בגראנדקאמפ לה ביין. ב-25 ביוני הפגיזה ארקנסו את שרבור, כתמיכה במתקפה האמריקאית על הנמל; תותחי חוף גרמניים ירו לעברה מספר פעמים, אך לא קלעו בה פגיעות. שרבור נפלה לידי בעלות הברית למחרת, ולאחר מכן חזרה ארקנסו לנמל, תחילה בויימות', אנגליה, ולאחר מכן לבנגור, צפון אירלנד, ב-30 ביוני.
ב-4 ביולי יצאה ארקנסו מצפון אירלנד אל הים התיכון; היא הגיעה לאוראן, אלג'יריה, ב-10 ביולי, לפני שהמשיכה לטאראנטו, לשם הגיעה ב-21 ביולי. שם היא הצטרפה לכוח התמיכה במבצע דרגון, הפלישה לדרום צרפת. שוב, אוניית המערכה סיפקה תמיכה בירי לפלישה האמפיבית יחד עם שש סיירות של בעלות הברית, החל מ-15 באוגוסט. ההפגזה נמשכה יומיים נוספים, ולאחר מכן היא נסוגה, תחילה לפלרמו, ולאחר מכן לאוראן. לאחר מכן חזרה ארקנסו לארצות הברית, והגיעה לבוסטון ב-14 בספטמבר, שם עברה שיפוץ נוסף שנמשך עד תחילת נובמבר. לאחר מכן היא יצאה לקליפורניה, דרך תעלת פנמה, ובילתה את שארית השנה בביצוע תרגילי אימון. ב-20 בינואר 1945, ארקנסו עזבה את קליפורניה לפרל הארבור, ולאחר מכן המשיכה לאוליטי, כדי להצטרף לצי כהכנה להתקפה האמפיבית על איוו ג'ימה. שם, היא שובצה לכוח משימה 54 (TF 54), שכלל חמש אוניות מערכה נוספות, ארבע סיירות ושש עשרה משחתות.
ב-16 בפברואר, ארקנסו הייתה בעמדה ליד איוו ג'ימה, ובשעה 06:00 היא פתחה באש על עמדות יפניות בחוף המערבי של האי. ההפגזה נמשכה עד 19 בפברואר, אם כי היא נשארה מחוץ לאי לאורך קרב איוו ג'ימה, מוכנה לספק תמיכה באש לנחתים האמריקאים על החוף. היא עזבה ב-7 במרץ, בדרך לאוליטי, והגיעה ב-10 במרץ, שם התחמשה ותדלקה לקראת המבצע הגדול הבא בזירת האוקיינוס השקט, הפלישה לאוקינאווה. היא עזבה את אוליטי, ב-21 במרץ, והגיעה לאוקינאווה, ארבעה ימים לאחר מכן, כשהחלה בהפגזה יחד עם שאר כוח המשימה 54. החיילים והנחתים עלו לחוף ב-1 באפריל, וארקנסו המשיכה לספק תמיכה בירי במהלך 46 ימים לאורך קרב אוקינאווה. קמיקזות תקפו שוב ושוב את האונייה, אם כי אף אחד לא פגע בה. היא עזבה את האי במאי, והגיעה לגואם ב-14 במאי. לאחר מכן היא המשיכה למפרץ לייטה, ב-12 ביוני, והגיעה לשם ארבעה ימים לאחר מכן. שם, היא שובצה לקבוצת משימה 95.7, יחד עם טקסס ושלוש סיירות. היא נשארה בפיליפינים עד 20 באוגוסט, לאחר מכן עזבה לאוקינאווה, והגיעה למפרץ באקנר ב-23 באוגוסט, אז נכנעה יפן, וסיימה את מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה, ארקנסו זכתה בארבעה כוכבי קרב.
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תום המלחמה, ארקנסו השתתפה במבצע מרבד קסמים, החזרת אנשי שירות אמריקאים מהאוקיינוס השקט. היא לקחה כ-800 חיילים חזרה לארצות הברית, עזבה ב-23 בספטמבר והגיעה לסיאטל, וושינגטון ב-15 באוקטובר. היא ערכה עוד שלוש הפלגות במסגרת המבצע בין פרל הארבור לארצות הברית כדי להעביר חיילים נוספים הביתה. במהלך החודשים הראשונים של 1946, ארקנסו עגנה בסן פרנסיסקו. בסוף אפריל, האונייה יצאה לדרך להוואי. היא הגיעה לפרל הארבור ב-8 במאי, ועזבה את פרל הארבור ב-20 במאי, לכיוון אטול ביקיני, לשם שימוש כמטרה לניסוי פצצת אטום במבצע צומת דרכים. ב-1 ביולי, ארקנסו נחשפה להתפרצות אוויר בניסוי ABLE, אך שרדה עם נזקי הלם נרחבים למבנים העליונים שלה, בעוד שהגוף והצריחים המשוריינים שלה ניזוקו קלות.
ב-25 ביולי, אוניית המערכה הוטבעה על ידי הניסוי הגרעיני התת-ימי BAKER באטול ביקיני. ללא גל הלם באוויר, ההלם "הועבר ישירות לגופים תת-מימיים", וארקנסו, רק 250 יארד (230 מטר) ממרכז הרעש, נראתה כאילו "נמחצה במכת פטיש אדירה מלמטה". נראה שגל המים מהפיצוץ התהפך על האונייה, שהוקפצה לאחר מכן אל הקרקעית הרדודה על ידי ירידת נד המים שהושק מהפיצוץ. ארקנסו, שהושבתה ב-29 ביולי, נמחקה מרשימות הצי ב-15 באוגוסט. האונייה שוכנת הפוכה בעומק 180 רגל (55 מטר) בערך של מים בתחתית אטול ביקיני, שם היא משמשת כשונית מלאכותית. ישנן תמונות רבות של שרידי האונייה באתר שירות הפארקים הלאומיים.
מערכת היחסים עם דגל ארקנסו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארקנסו הייתה הזרז ליצירת דגל ארקנסו. בשנת 1912 החליטו בנות המהפכה האמריקנית (DAR) שהן יציגו שלושה דגלים לאוניית המערכה כשהיא מתקרבת לתאריך הקבלה שלה. שלושת הדגלים שה-DAR בחר להציג היו הדגל האמריקני, דגל גדוד הצי ודגל המדינה. כאשר ל-DAR נודע משר החוץ של ארקנסו, ארל וו. הודג'ס, שלארקנסו אין דגל רשמי של המדינה, הם החליטו לקיים תחרות כלל-מדינתית כדי להמציא כזה. העיצוב המנצח היה של וילי קוואנו הוקר מפיין בלאף, ארקנסו, שהיה גם חבר ב-DAR. ב-26 בפברואר 1913, עם כמה שינויים, העיצוב של הוקר הפך לדגל הרשמי של ארקנסו, וזמן קצר לאחר מכן הוצג ל-USS ארקנסו על ידי ה-DAR.
 |
 |
|---|
