פיין בלאף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פיין בלאף
Pine Bluff
Pine Bluff AR city seal.png
סמל פיין בלאף
Jefferson County Courthouse.jpg
בניין בית המשפט של מחוז ג'פרסון בפיין בלאף
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מדינה ארקנסוארקנסו  ארקנסו
מחוז ג'פרסון
שפה רשמית אנגלית
תאריך ייסוד 8 בינואר 1839
שטח 121 קמ"ר
גובה 67 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 49,083[1] (2010)
 ‑ צפיפות 404 נפש לקמ"ר (2010)
קואורדינטות 34°12′42″N 92°01′04″W / 34.211583333333°N 92.017777777778°W / 34.211583333333; -92.017777777778 
אזור זמן UTC -6
www.cityofpinebluff.com

פיין בלאףאנגלית: Pine Bluff) היא בירת מחוז ג'פרסון, שבמדינת ארקנסו שבארצות הברית והעיר הגדולה ביותר בו והתשיעית בגודלה במדינת ארקנסו כולה.

פיין בלאף שוכנת בחלקה הדרום-מזרחי של אזור הדלתה של נהר הארקנסו וממערב לה משתרעים אזורי היערות שבדרום-מערב המדינה. בשטחי העיר ניתן למנות כמה ערוצי נחלים, שטחי ביצות, אגמים ונהר הארקנסו עצמו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השטחים שלאורכו של נהר הארקנסו היו מיושבים במשך אלפי שנים על ידי ילידים מתרבויות שונות ומגוונות. אלה עשו שימוש בנהר לתעבורה כמו המתיישבים האירופאים שהגיעו אחריהם, ולדיג. בעת הגעת האירופאים לאזור, היו בני הקוופאו (Quapaw) העם הבולט באזור, לאחר שהיגרו מעמק נהר האוהיו מאות שנים קודם לכן.

העיר פיין בלאף נוסדה על ידי המתיישבים האירופאים על גדתו הגבוהה של נהר הארקנסו שהיה מיוער בצפיפות בעצי אורן (באנגלית: Pine). האזור הגבוה שעליו הוקמה העיר הקנה למתיישבים הגנה מפני השיטפונות השנתיים. ג'וזף בון, סוחר פרוות ומניח מלכודות מסטיסי (בן תערובת שאבותיו היו קוואפו וצרפתים), התיישב במקום ב-1819.

לאחר שהקוואפו חתמו על חוזה עם ארצות הברית ב-1824, שעל פיו הם וויתרו על כל תביעותיהם על הקרקעות בארקנסו, החלו מתיישבים אמריקאים רבים להצטרף לבון. ב-1829 טען תומאס פיליפס על בעלות על מחצית מהקרקע שעליה שוכנת פיין בלאף. ב-2 בנובמבר 1829 הוקם מחוז ג'פרסון על ידי המועצה המחוקקת של טריטוריית ארקנסו וב-19 באפריל 1830 החל המחוז לתפקד.

בבחירות שהתקיימו במחוז ב-13 באוגוסט 1832 נבחרה פיין בלאף להיות בירתו. ב-16 באוקטובר אותה שנה ניתן לעיר שמה. ב-8 בינואר 1839 התאגדה פיין בלאף באופן רשמי כיישוב. באותה עת מנתה אוכלוסייתו כ-50 תושבים. אמצעי תחבורה משופרים סייעו לצמיחתה של פיין בלאף בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-19.

בזכות קרבתה של העיר לנהר הארקנסו היא שמשה כנמל לתנועת הנוסעים והמטען. אוניות קיטור היו אמצעי התחבורה העיקרי והן הגיעו לנמלים במורד הנהר כמו ניו אורלינס. בין השנים 18321838 יכלו תושבי פיין בלאף לראות את הילידים שאולצו להגר דרך מה שכונה "נתיב הדמעות" מדרום-מערב ארצות הברית אל הטריטוריות האינדיאניות שממערב לנהר המיסיסיפי. בין השנים 1832 – 1858 הייתה פיין בלאף גם תחנה בדרכם של בני הסמינול ובני תערובת של אלה עם שחורים, שאולצו בכוח להגר מפלורידה אל הטריטוריה האינדיאנית.

ממלחמת האזרחים ועד לסוף המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1860, כשפרצה מלחמת האזרחים, הייתה פיין בלאף עיר משגשגת שעושרה נסמך על יבול הכותנה העשיר. הכותנה גודלה במטעי ענק שבהם הועסקו מאות ואלפי עבדים אפרו-אמריקאים. באותה עת היה מחוז ג'פרסון אחד ממרכזי אוכלוסיית העבדים הגדולים ביותר בארקנסו.[2] הדבר התבטא גם בהיות המחוז השני ברשימת תפוקת הכותנה במדינה.[3] כאשר כבשו כוחות האיחוד את ליטל רוק, פנו תושבים מפיין בלאף למייג'ור גנרל פרדריק סטיל מצבא האיחוד שישלח כוחות שיכבשו את העיירה שלהם כדי להגן עליה מפני כנופיות של לוחמי גרילה (bushwhackers) מצבא הקונפדרציה. ב-17 בספטמבר 1863 הגיעו לפיין בלאף כוחות האיחוד בפיקודו של קולונל פאוול קלייטון ונשארו שם עד לתום המלחמה.[4] בקרב פיין באלף, שנערך ב-25 באוקטובר אותה שנה, ניסה הגנרל מצבא הקונפדרציה, ג'ון ס. מרמדיוק, לגרש את צבא האיחוד מהעיר, אך הוא נהדף על ידי מאמץ משולב של חיילי צבא האיחוד ועבדים משוחררים. בשנה האחרונה למלחמה שימש "רגימנט מתנדבי חיל הרגלים הראשון של קנזס (שחורים)" כחיל מצב בפיין בלאף. היה זה הרגימנט האפרו-אמריקאי הראשון במלחמה שהשתתף בקרב ושם הוא סיים את פעילותו.[5]

בשל נוכחותם של כוחות האיחוד בפיין בלאף היא משכה אליה פליטים ועבדים משוחררים רבים לאחר פרסום הצהרת האמנציפציה בראשית 1863. כוחות האיחוד הקימו מחנה לשיכון העבדים הנמלטים והפליטים הרחק מקו החזית.[6] לאחר המלחמה שיתפו פעולה עבדים משוחררים עם האגודה המיסיונרית האמריקאית להקמת בתי ספר עבור השחורים, שעל פי חוקי מדינות הדרום שלפני המלחמה נאסר עליהם ללמוד קריאה וכתיבה. הן המבוגרים והן הילדים החלו ללמוד בלהיטות. בספטמבר 1872 פתח פרופסור ג'וזף קורבין בית ספר שסונף לאוניברסיטה התעשייתית של ארקנסו וכך נוסד הקולג' הציבורי הראשון לשחורים בארקנסו, כיום מוסד זה הוא הקמפוס המקומי של אוניברסיטת ארקנסו.

פיין בלאף והאזור סבלו ממוראות המלחמה. תהליך השיקום היה איטי בתחילה. סלילתן של מסילות ברזל שיפרה את הנגישות לשווקים ועם הגידול המחודש בייצור הכותנה, החלה הכלכלה להשתקם. מסילת הברזל הראשונה חוברה לפיין בלאף בדצמבר 1873. באותה שנה הונחה רשת התשתיות הראשונה בעיר כאשר חברת הגז של פיין באלף רישתה את העיר במערכת תאורה שפעלה על גז שהופק מקוק. כלכלת המדינה המשיכה להיות תלויה בעיקר בגידולים חקלאיים, בעיקר כותנה, שבמהלך המאה ה-19 חלה שקיעה בייצורה.

כאשר ההון הפרטי החל לצמוח החל משנות השבעים של המאה ה-19, נבנו בעיר בתים בסגנון ויקטוריאני ממערב לרחוב הראשי של העיר. בינתיים, הביאה תקופת השיקום להתקדמותם של האפרו-אמריקאים. רוב השחורים הצטרפו לשורות המפלגה הרפובליקנית וכמה מהם נבחרו למשרות במחוז ולבית הנבחרים של המדינה בפעם הראשונה בהיסטוריה. כמה עסקים בבעלות של שחורים נפתחו גם הם, כולל בנקים, בארים, מספרות ועוד. אך בתקפה האלימה שלאחר המלחמה, לאחר קטטה שהתנהלה ב-1866 במחנה פליטים בין שחורים לבין לבנים, נמצאו 24 גברים, נשים וילדים שחורים תלויים על עצים במה שהיה מעשה הלינץ' ההמוני הגרוע ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית.[7]

שיעור מעשי הלינץ' בדרום שבוצעו נגד גברים שחורים היה גבוה בתקופה זו של מתחים חברתיים. ב-1889 בוצע מעשה לינץ' כנגד ארמיסטד ג'ונסון וב-1892 ניתלו ג'ון קלי וגלברט האריס בחזית בניין בית המשפט של מחוז ג'פרסון,[8] באותה שנה בה הנהיגה ארקנסו תשלום מס גולגולת שהפלה אפרו-אמריקאים רבים ולבנים עניים שעקב חוק זה לא יכלו להצביע. חוק הבחירות שהתקבל ב-1891 כבר הקשה על האפשרות להצביע וכן גרם לצמצום השפעתם של המצביעים. כאשר גיבשה המפלגה הדמוקרטית את כוחה במה שהפך להיות מדינה של מפלגה אחת,[9] חשו אפרו-אמריקאים רבים באווירה שלילית כלפיהם לקראת סוף המאה ה-19. הדמוקרטים חוקקו חוקים שאפשרו את קיומה של הפרדה גזעית וכן חוקי ג'ים קרואו נוספים.

תנועת "בחזרה לאפריקה" של הבישוף הנרי מקניל טרנר משכה אליה מספר רב של אפרו-אמריקאים מקומיים שרכשו כרטיסי נסיעה או התעניינו בהגירה. 650 מהגרים מארקנסו הגיעו לליבריה שבמערב אפריקה, יותר מכל מדינה אחרת בארצות הברית. רוב המהגרים הללו הגיעו מהמחוזות בעלי רוב שחור כמו ג'פרסון, סנט פרנסיס, פולסקי, פופ וקונווי.[10][11]

לדבריו של ההיסטוריון ג'יימס לסלי, נכנסה פיין בלאף ל"תור הזהב" שלה בשנות השמונים של המאה ה-19. ייצור הכותנה והסחר דרך הנהר סייעו לעיר למשוך אליה תעשיות, מוסדות ציבור ותושבים ובשנת 1890 הייתה פיין בלאף לעיר השלישית בגודלה בארקנסו. מערכת הטלפונים הראשונה הופעלה בעיר ב-31 במרץ 1883. וילי ג'ונס, עבד משוחרר שצבר הון בזכות עסקיו, פתח באוקטובר 1886 את השירות הראשון של קרונות שהיו רתומות לפרדות. בניית תחנת הכוח החשמלית הראשונה הושלמה ב-1887. ב-1912 הופעלו תשתיות מים ותאורה מהימנות יותר. בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-19 תרמה תעשיית העץ באזור לצמיחת הכלכלה.

מתחילת המאה ה-20 ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקומה של פיין בלאף על גדות נהר הארקנסו הפכה אותה תלויה בו לצורכי התעבורה והסחר שלה. מנהיגי הקהילה היו טרודים מכך שהערוץ המרכזי של הנהר יתרחק מהעיר. בסיועם של אנשי חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית נבנתה סוללה מול העיר כדי לשמור על נתיב הזרימה של הנהר. בשיטפון שאירע מאוחר יותר, הערוץ הראשי של הנהר הוסט הרחק מן העיר והותיר אחריו אגם קטן. תנועת הספינות על הנהר הצטמצמה משמעותית, אף על פי שהנהר היה מחסום שפיצל את המחוז לשני חלקים. לאחר שנים רבות של דיונים נוקבים בסוגיה הכלכלית, נבנה על הנהר גשר, שנפתח ב-1914 ולראשונה איחד את שני חלקי המחוז.

האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בפיין בלאף יצאה מקופחת מתהליך הפקעת הזכויות של ראשית שנות התשעים של המאה ה-19 והדרתם מהעשייה הפוליטית. אך הם המשיכו להיאבק על זכויותיהם. הם הצטרפו לפעילים בליטל רוק ובהוט ספרינגס לחרם ממושך על מערכת החשמליות במחאה על חוק להפרדה גזעית בחשמליות שחוקק ב-1903, אך באותה תקופה לא הצליחו להגיע לשום הישג.[12]

התפתחותו של אזור העסקים של העיר התרחשה במהירות. כאשר הושלמה בנייתו ב-1904, היה בניין הלשכה המקומית של הבונים החופשיים שנבנה עבור האפרו-אמריקאים, הגבוה ביותר בעיר.[13] מלון פיינס, שנבנה ב-1912, היה בעל עיצוב פנים קלאסי משיש ונחשב לאחד מהמלונות הראוותניים ביותר בארקנסו.[14] בניין תיאטרון סנגר, שנבנה ב-1924, היה אחד מהמבנים הגדולים מסוגו במדינה ובו ניצב אחד העוגבים הגדולים במדינה.[15] כאשר הושלמה סלילתו של כביש דולרווי ב-1914, הוא היה אחד מכבישי הבטון הארוכים ביותר בארצות הברית.[16] תחנת הרדיו הראשונה בארקנסו נפתחה בפיין בלאף ב-18 בפברואר 1922.[17]

לשני אסונות טבע הייתה השפעה קשה על כלכלת האזור. הראשון מבניהם היה השיטפון הגדול של נהר המיסיסיפי ב-1927. עקב פרצות שנבעו בסוללות, רוב השטחים בצפון ובדרום-מזרח מחוז ג'פרסון הוצפו. האירוע השני היה בצורת קשה שארעה בשנת 1930 וגרמה לצניחה קשה נוספת בתפוקת היבולים החקלאיים ולהחמרה של המצב הכלכלי במהלך השפל הגדול. תושבי פיין בלאף נאבקו כדי לשרוד. ב-1930 קרסו שניים מהבנקים הגדולים בעיר.

סלילתו של הכביש המהיר המדינתי בסוף שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים של המאה ה-20 שאפשרה את פתיחתו של נתיב סחר בין פיין בלאף לבין יישובים אחרים בדרום-מזרח ארקנסו, הייתה גם היא בעלת חשיבות למחוז. לאחר השבעתו של נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, ב-1933, הוא יזם תוכניות ממשלתיות רבות לרווחת הקהילות. באמצעות "מנהל עבודות הקדמה" (Works Progress Administration) נבנו בפיין בלאף בתי ספר חדשים ומגרש פוטבול ונפתח פארק אוקלנד כאזור פנאי ראשי ראשון בעיר. כדי לעודד גיוון בענפי החקלאות, בנתה הנהגת המחוז ב-1936 מכלאת בקר שתשרת את החקלאים בסחר במשק החי.

בין השנים 19361938 יזם מנהל עבודות הקדמה באמצעות "מיזם הסופרים הפדרלי" את איסופן של עדויות בעל פה מפי עבדים לשעבר. סופרים נשלחו לכל רחבי הדרום כדי לראיין עבדים משוחררים, שרובם היו ילדים לפני פרוץ מלחמת האזרחים. עם השלמת המיזם ניתן היה לסכם שתושבי ארקנסו תרמו יותר ראיונות של עבדים משוחררים (כ-780) בהשוואה לאלו ממדינות אחרות, אף על פי שאוכלוסיית העבדים בארקנסו הייתה קטנה יותר בהשוואה למדינות אחרות ב"בדרום העמוק".[18]

שנות הארבעים והחמישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזרחים לבנים ושחורים בפיין בלאף ממתינים יחדיו ל"רכבת החופש" (Freedom Train), בניגוד לחוקי ההפרדה הגזעית - 1947

מלחמת העולם השנייה הביאה לשינויים מעמיקים בפיין בלאף ובכלכלתה שהייתה מבוססת על חקלאות ותעשיית העצים ונשענה על רשת הרכבות. הצבא בנה בעיר את שדה התעופה שבו שכן גם בית הספר לתעופה שבו הוכשרו הטייסים של הגיס האווירי של צבא ארצות הברית. בנקודת זמן מסוימת היו בבסיס 275 כלי טיס ששימשו להכשרתם של 758 טייסים. עד לסגירתו באוקטובר 1944 הוכשרו בבסיס כ-9,000 טייסים.[19]

ב-2 באוקטובר 1941 פתח הצבא את מחסן הנשק והתחמושת של פיין בלאף על שטח של 61 קמ"ר מצפון לעיר. מאגר הנשק ושדה התעופה שינו את כלכלת העיר והפכו אותה יותר מגוונת ומבוססת על שילוב של חקלאות ותעשייה. כניסתן של חברות קטנות למארג התעשייתי של העיר סייעו לייצוב הכלכלה עד לסוף שנות הארבעים. לאחר שנת 1950 המשיכה ההוצאה על הביטחון בהקשר של מלחמת קוריאה לשמור על כלכלת העיר במצב יציב. ב-1957 נפתחו בפיין בלאף מפעלים לייצור נייר ונבנו שכונות חדשות לשיכון הפועלים.

שנות השישים והלאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור קיר ברחוב הראשי של פיין בלאף

שנות השישים של המאה ה-20 עמדו בסימן פעילות מוגברת של התנועה לזכויות האזרח. באמצעות חרמות והפגנות, דרשו האפרו-אמריקאים לשים קץ להפרדה הגזעית במרחב הציבורי ובקבלה למקומות עבודה.[20] חלקים מהאוכלוסייה הלבנה הגיבו באלימות, תקפו מפגינים וב-1963 הונחה פצצה שהתפוצצה בכנסייה ששירתה את האוכלוסייה השחורה בפיין בלאף.[21] במהומות שפרצו לאחר הירצחו של מרטין לותר קינג נורו על ידי המשטרה כמה מפגינים למען זכויות האדם.[22] ההנהגה המקומית פעלה ללא לאות כדי להרגיע את הרוחות ולמטרה זו גייסה אישים בדרג הארצי כמו דיק גרגורי וסטוקלי קרמייקל.[23][24] שינויים בחוקי הבחירות, שאפשרו שיתוף מוגבר של השחורים בפוליטיקה, מחאות צרכנים, מחאות סטודנטים ושאיפתם של מנהיגי המגזר העסקי המקומי להימנע מתדמית שלילית באמצעי התקשורת הארציים, הובילו לשינויים באווירה הציבורית.

בשנות השישים והשבעים כללו מיזמי הבנייה העיקריים באזור את בנייתו של בית החולים של מחוז ג'פרסון, את בנייתם של הסכרים על נהר הארקנסו, בניין פדרלי, את מרכז הכנסים של פיין בלאף, כולל מלון רויאל ארקנסו, הפארק האזורי של פיין בלאף, שני פארקים תעשייתיים וכמה כנסיות גדולות. כיכר ג'פרסון נבנתה כמרכז הקניות הראשי הראשון בעיר.

בשנות השמונים והתשעים בוצעו בעיר מיזמי בנייה נוספים. הוקם פארק בני סקליון, על שמו של מי שהביא את הגן היפני למרכז האזרחי של פיין בלאף. העיר לא דאגה לתחזוקת הגן ורק חלק קטן ממנו נותר. בסוף שנות השמונים נבנה במזרח העיר מרכז הקניות הסגור הראשון. מרכז קניות זה משך תנועת קונים מכל רחבי דרום-מזרח ארקנסו.

מיזם הבנייה החשוב ביותר של שנות התשעים הייתה השלמתו של הכביש העוקף הדרומי שהיה לחלק מכביש בין-מדינתי 530. בנוסף הושלמה בנייתם של כביש מהיר וגשר שחצו את סכר מספר 4 של נהר הארקנסו וכך נוצר קשר נוסף בין האזורים החקלאיים בצפון-מזרח מחוז ג'פרסון ובין מערכות התחבורה של פיין בלאף. באמצעות תרומה פרטית, הושלמה ב-1994 בנייתו במרכז העיר של המרכז לאומנויות ומדעים של דרום-מזרח ארקנסו. פיתוחו של מרכז העיר כללה גם את תחילתו של מיזם שעדיין ממשיך ליצירתם של ציורי קיר, שמהווה מקור משיכה לתיירים.

בשנת 2000 הושלמה בנייתו של המרכז לשירותי קהילה על שם דונלד ריינולדס על שטח של 4,000 מטרים רבועים. ב-2005 נבחר קרל רדוס לתפקיד ראש העירייה, האפרו-אמריקאי הראשון בהיסטוריה של פיין בלאף שנבחר לתפקיד זה.[25] ב-2003 פתחה האוניברסיטה המקומית חממה טכנולוגית בתקציב של 3 מיליון דולר.[26]

בנובמבר 2012 נבחרה דבי הולינגסוורת' לתפקיד ראש עיריית פיין בלאף כשהיא גורפת 49% מקולות המצביעים. הולינגסוורת' הושבעה לתפקידה בינואר 2013 והציבה לעצמה תוכנית של חמש נקודות: לוחמה בפשיעה העירונית, פיתוח כלכלי ויצירת מקומות תעסוקה, רפורמה במנהל העירוני, שיפור במערכת החינוך ושיפור תדמיתה של העיר.[27]

פשיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי פרסומים שונים דורגה פיין בלאף יחד עם האזורים סביבה כאחת הערים המסוכנות ביותר בארצות הברית. ב-2013 דורגה העיר כשנייה בארצות הברית בשיעור הפשיעה ביחס לגודל אוכלוסייתה.[28] ב-2009 דורגה פיין בלאף על ידי Morgan Quitno Press כאזור המטרופוליטני המסוכן ביותר בארצות הברית והיא נכללה ברשימת עשרת הערים העניות ביותר בארצות הברית של המגזין פורבס.[29] ב-2013 כלל אתר CNNMoney של רשת CNN את פיין בלאף ברשימת "7 הערים המתכווצות במהירות" בציינו שכמעט שליש מאוכלוסיית האזור המטרופוליטני של פיין בלאף חיה מתחת לקו העוני וששיעור הפשיעה בעיר שני רק לדטרויט.[30]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פיין בלאף בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "American FactFinder". United States Census Bureau.
  2. ^ "Slavery In Arkansas". Encyclopedia of Arkansas History & Culture. Retrieved 2010-09-06.
  3. ^ Williard B. Gatewood Jr., Jeannie M. Whayne, The Arkansas Delta: Land of Paradox, University of Arkansas Press, 2015, page 242
  4. ^ "Pine Bluff (Jefferson County)". Retrieved 2010-09-07.
  5. ^ "1st Kansas Colored Volunteer Infantry". Retrieved 2010-09-06.
  6. ^ Mark K. Christ, Action at Pine Bluff, The Encyclopedia of Arkansas History & Culture
  7. ^ "Reconstruction Historiography: A Source of Ideas". Retrieved 2010-09-06.
  8. ^ "Two Murderers Lynched". The New York Times. 1892-02-15. Retrieved 2010-09-06.
  9. ^ Separate Coach Law of 1891". Encyclopedia of Arkansas History & Culture. Retrieved 2010-09-06.
  10. ^ "Back to Africa". Encyclopedia of Arkansas History & Culture. Retrieved 2010-09-06.
  11. ^ Barnes, Kenneth C. Journey of Hope: The Back-to-Africa Movement in Arkansas in the Late 1800s. Chapel Hill, NC: The University of North Carolina Press, 2004. ISBN 0807828793. Google Books. Retrieved June 6, 2014.
  12. ^ John A. Kirk, "Civil Rights Movement (Twentieth Century)", Encyclopedia of Arkansas History and Culture, 2015
  13. ^ "Things To Do: African American History". Archived from the original on February 5, 2010. Retrieved 2010-09-07.
  14. ^ "Hotel Pines". Retrieved 2010-09-06.
  15. ^ "Saenger Theater". Retrieved 2010-09-06.
  16. ^ "Dollarway Road". Retrieved 2010-09-06.
  17. ^ "WOK Radio Station". Retrieved 2010-09-06.
  18. ^ "WPA Slave Narratives". Retrieved 2010-09-08.
  19. ^ "Grider Army Airfield". Retrieved 2010-11-30.
  20. ^ "Land of Unequal Opportunity". Retrieved 2010-09-06.
  21. ^ Michele M. Simmsparris (Spring 1998). "What Does it Mean to See a Black Church Burning". 1 University of Pennsylvania Journal of Constitutional Law: 127–151. Archived from the original on November 17, 2009. Retrieved 2010-09-06.
  22. ^ "Civil Rights Movement: 20th Century History". Encyclopedia of Arkansas History & Culture. Retrieved 2010-09-06.
  23. ^ "Leaders call 72 Hour Truce" (PDF). Retrieved 2010-09-06.
  24. ^ "Driving for Attorney C.B. King". Retrieved 2010-09-06.
  25. ^ "Arkansas Black History Quiz Bowl Association". Archived from the original on October 26, 2011. Retrieved 2010-09-06.
  26. ^ "Hopes for Pine Bluff Pinned on Two Projects". Retrieved 2010-09-21.
  27. ^ "Hollingsworth is apparent winner". Retrieved 9 November 2012.
  28. ^ Tara Brady, Why Is Pine Bluff America’s Most Crime-Ridden Town? The Small Community That’s Second Only to Detroit for Law-Breaking, Daily Mail (London), February 18, 2013
  29. ^ "America's Most Impoverished Cities", Forbes, October 12, 2009.
  30. ^ "7 fastest shrinking cities", CNNMoney.com, April 5, 2013.