אשמה קבוצתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אשמה קבוצתית או קולקטיבית פירושה שהאשמה במעשה אינה מוטלת רק על המבצע (או המבצעים) הבודדים אלא על קולקטיב, כל חברי הקבוצה, למשל משפחה, עם או ארגון, כולל אנשים שלא היו מעורבים בפשע. המשפט הפלילי בדמוקרטיות המודרניות מבוסס על אחריות הפרט, כך שאשמה קולקטיבית אינה רלוונטית מבחינה משפטית. סעיף 33 באמנת ז'נבה הרביעית קובע שאף אדם לא יורשע בפשע שלא ביצע בעצמו. ענישה קולקטיבית מניחה אשמה קולקטיבית. על פי תת-סעיף 87, סעיף 3 באמנת ז'נבה השלישית וסעיף 33 באמנת ז'נבה הרביעית, ענישה קולקטיבית היא פשע מלחמה.

המושג של אשמה קולקטיבית מתייחס, למשל, להאשמה קולקטיבית (ממשית או לכאורה) של כל הגברים בגין אפליה מגדרית, של כל הגרמנים בגין פשעי הנאציזם, של כל האוסטרלים הלבנים בגין הפרת זכויות האדם של האבוריג'ינים, או של כל הלבנים האנגלו-סקסים הפרוטסטנטים בארצות הברית על גזענות בארצות הברית. [1]

בהקשר הגרמני, המונחים "אשמה קולקטיבית" ו"תזת אשמה קולקטיבית" משמשים בדרך כלל בהקשר של העבר הנאצי. הדבר נעשה, למשל, על ידי כוחות פרוגרסיביים כדי לקבל תמונה הוליסטית של ההיסטוריה המודחקת. עם זאת, מונחים אלה משמשים גם כביטויים פוליטיים על ידי קבוצות ימין וימין קיצוני.

אחריות קולקטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לאשמה קולקטיבית, קיים המושג המשפטי של אחריות קולקטיבית, המטיל אחריות על חבר הקבוצה לנזק שנגרם מפעולותיהם של חלקי הקבוצה או חברים אחרים בה. במושג "אחריות קולקטיבית" במשפט הבינלאומי, למשל, נטען כי מדינה אחראית לנזק שנגרם עקב פעולות של גופים בה, פעולות המנוגדות לחוק הבינלאומי. אחריות זו מחייבת בין השאר תשלום פיצויי מלחמה על ידי יריב שהובס במלחמה, שהחליפה את הטענה הישנה יותר למס מנוצחים (Tribute) לפי החוק הבינלאומי. שיוך אחריות קולקטיבית למדינות על נזקים כלפי מדינות אחרות נתפסת כבעייתית, משום שהיא פוגעת גם באזרחים שלא יכלו לבחור את השתייכותם למדינה או לעם, וזו יוחסה להם רק עקב מוצא ולידה, ולכן לעיתים מוגדרת כ"צדק של מנצחים". בהקשר של מלחמה וסכסוך מזוין, תפיסת האחריות הקולקטיבית ויישומה הובילו שוב ושוב להפרות זכויות אדם ונחשבת להפרה של אמנת ז'נבה.

אתיקה ומשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההנחה של אשמה קולקטיבית מבקשת הצדקה בכך שיש אחריות מוסרית בהשתייכות לקבוצה, ולא בייחוס אישי של אשמה. בחברות מערביות מושג האשמה הקולקטיבית לא תואם את המוסר והחוק. לדוגמה, המשפט הפלילי המודרני במדינות אירופה מבוסס על עקרון אחריות הפרט. מאידך, בחלקים רבים של העולם ובעבר גם באירופה נפוצה חשיבה קולקטיביסטית, לפיה הפרט הוא חלק מקולקטיב (משפחה, חמולה, עם) ואחראי למעשיו של אותו קולקטיב.

אשמה קולקטיבית במלחמת העולם השנייה ובשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האשמת בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הבושה הזו: אשמתך!" כרזה בקמפיין אשמה קולקטיבית.[2]
הוצאת מתים והובלת גופות על ידי האוכלוסייה סביב נוינבורג
ילד גרמני מול קורבנות מחנה הריכוז בוכנוואלד בנאמרינג

רעיון האשמה הקולקטיבית של הגרמנים בלוחמה הפלילית של גרמניה, ובעקבות כך הרעיון שהגרמנים ראויים לענישה קולקטיבית, מקורו בפוליטיקה של בעלות הברית ולא בשדרות העם האמריקאי והבריטי.[3] ב-1944 יזמו מובילי דעה בארצות הברית מסע תעמולה שנמשך עד 1948 למען תנאי שלום קשים לגרמניה, במטרה לגרום לאמריקאים לא לראות בנאצים ובעם הגרמני ישויות נפרדות. [4] המחלקה ללוחמה פסיכולוגית נקטה מסע תעמולה לקביעת אחריות קולקטיבית גרמנית.[5] בהשפעת הדיפלומט הבריטי ונטיסרט (Robert Vansittart, 1st Baron Vansittart). [6] דעות אלה הדאיגו אישים בהתנגדות לנאציזם בגרמניה, כמו חוג קרייזאו וקושרי קשר העשרים ביולי, וחיזקו הלכי רוח אנטי-מערביים, אנטי-קפיטליסטיים ואנטי-מטריאליסטיים. לפי אקסל פון דם בוסשה, כך חשש גם קלאוס שנק פון שטאופנברג. [7] מסמך פוליטי המכיל מרכיבים של אשמה קולקטיבית וענישה קולקטיבית הוא JCS 1067 מראשית 1945, שהיה חלק מתוכנית מורגנטאו.[3]

לאחר המלחמה, האגף ללוחמה פסיכולוגית של המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית ניהל קמפיין אשמה קולקטיבית עם כרזות וסרטים כמו The Death Mills. מדיניות האשמה הקולקטיבית שנקטו בעלות הברית בוטלה מאוחר יותר כי פגעה במטרה החדשה של דמוקרטיזציה של גרמניה.[2]

הנחיה מס' 1 מאת רוברט מקלור (McClure), ראש חטיבת בקרת המידע בממשל הצבאי האמריקאי בגרמניה הכבושה (Office of Military Government) ומומחה בלוחמה פסיכולוגית, לעיתונות צבאית אמריקאית הסבירה את ההליך:

הצעדים הראשונים של החינוך מחדש יהיו מוגבלים להצגת עובדות בלתי ניתנות להפרכה בפני הגרמנים, כדי ליצור מודעות לאשמת המלחמה של גרמניה ולאשמה קולקטיבית בפשעים שבוצעו במחנות הריכוז. [8]

ב-20 ביולי 1945 - יום השנה הראשון לניסיון הכושל להרוג את היטלר - ההתנקשות לא הוזכרה כלל. האמריקאים האמינו שאם יזכירו לעם הגרמני שהייתה התנגדות גרמנית פעילה להיטלר יתערערו מאמצי בעלות הברית להחדיר תחושת אשמה קולקטיבית בעם הגרמני. [9]

לדברי נורברט פריי, התזה של אשמה קולקטיבית נתמכה על ידי בעלות הברית המערביות אך בתקופה שלאחר המלחמה לא נאכפה מלבד צעדים בודדים כמו בדיקות כפויות באתרי פשעים נאציים כמו מחנה הריכוז בוכנוולד. להפך, בהליכי הדה-נאציפיקציה נבחנה בכל פעם אשמה פרטנית.[10]

תגובות גרמניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1946, 78 אחוזים מהאוכלוסייה באזור שלימים יהיה גרמניה המערבית עדיין ראו את משפטי נירנברג הראשונים לאחר מלחמת העולם השנייה כצודקים, אך שיעור זה ירד ל-38 אחוזים ארבע שנים מאוחר יותר, על פי סקרים של סוקרים אמריקאים. פרקטיקת הכליאה ההמונית של בעלות הברית, העימות הכפוי עם מורשת מחנות הריכוז, סילוק נציגים לשעבר של המשטר הנאצי ממערכות השלטון וההליכים הפליליים בפני בתי משפט אזרחיים וצבאיים נתפסו ככפייה של הצד המנצח. משפטי נירנברג, שבהם הורשעו נציגים בכירים של המשטר הנאצי, נחשבו "משפטי ראווה" שבהם הייתה אמורה להיות מוכחת "אשמה קולקטיבית" של הגרמנים. על רקע תחושת שותפות הגורל, נדרש שחרור כל הגרמנים מ"האשמה קולקטיבית". נטען באופן אפולוגטי שרק אדולף היטלר, ההנהגה הנאצית והאליטה החברתית אחראים למלחמה ולרצח העם, לא העם הגרמני כולו או האדם שהיה מבצע יחיד. כפי שמראה נורברט פריי, ההנחה שהגרמנים יואשמו תמיד באשמה קולקטיבית שימשה בעיקר כדי לדחות את ההאשמה הזו בזעם צדקני. שיח זה היה "ביטוי לצורך המתמשך בסולידריות של קהילת העם" והיה קשור לדרישות בשנות ה-50 לתת חנינה לנאצים מורשעים ולפושעי מלחמה ולסיום העיסוק בעבר הנאצי.[10]

סמואל זלצבורן טען ש"ההקשר ההיסטורי" טושטש על ידי הסתרת "הקשרים הסיבתיים בין המדיניות האתנית וההשמדה הגרמנית לבין גירוש גרמנים בתום מלחמת העולם השנייה והפצצת ערים גרמניות כתוצאה ממדיניות זו". בהתבסס על ניתוח התבטאויות של הפוליטיקאים של AfD, ביורן הקה (Björn Höcke) ואלכסנדר גאולנד, כתב: "האשמה הזויה תמיד באשמה קולקטיבית גרמנית, שלמעשה לא הייתה קיימת, כעיקרון פוליטי לפעולה מצד בעלות הברית [...], פונה היישר ליצירת מיתוס של תמימות קולקטיבית גרמנית": כביכול, אם ההאשמה הקולקטיבית מופרזת וחסרת שחר, הרי שאיש לא אשם. [11]

גם היום, הקביעה שהגרמנים מואשמים או הואשמו באשמה קולקטיבית היא חלק מהרטוריקה הימנית. לדוגמה, בנאום 2003 ביום האחדות הגרמנית, השמרן מרטין הוהמן, אז ב-CDU וכיום ב-AfD, הגן על עצמו מפני טענות שהגרמנים הם "עם של פושעים" בכך שטען אותה טענה נגד היהודים וגיבה את דבריו בחוברת אנטישמית. לאחר מכן גורש מה-CDU.

גם ברטוריקה של רדיקלים ימניים בגרמניה משחקת תפקיד מפתח ההתגוננות מפני האשמה קולקטיבית. כך נעשית דה לגיטימציה לתוכניות החינוך מחדש של בעלות הברית לאחר 1945, פירוז גרמניה והפיצויים על נזקי המלחמה שגרמה גרמניה. בנוסף, זו הזדמנות להתייחס לפשעי מלחמה של בעלות הברית כתירוץ לפשעי הנאצים, לטעון לשותפות יהודית לכאורה במשטר הנאצי או להעמיד את השואה בפרספקטיבה, מתוך רוויזיוניזם היסטורי ועד הכחשת השואה. [12]

אשמה קולקטיבית גרמנית נדחתה על ידי שתי הכנסיות הלאומיות ועל ידי פוליטיקאים. הנשיא הפדרלי תיאודור הויס הציע את המונח "בושה קולקטיבית" במקום זאת; גם ריכרד פון וייצזקר הדגיש בנאומו ביום השנה ה-40 לסיום המלחמה באירופה והדיקטטורה הנאצית ב-8 במאי 1985 בפני הבונדסטאג הגרמני: "אין דבר כזה אשמה או חפות של עם שלם", אך במקביל קרא לקבלה קולקטיבית של אחריות על העוול הנאצי. פון וייצזקר תיאר גישה זו כ"אחריות קולקטיבית".

דעות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לא יעלה על הדעת שצריך לגנות את רוב כל הגרמנים[ביאור 1] בטענה שהם ביצעו פשעים נגד השלום. זה יהיה בגדר אישור הרעיון של אשמה קולקטיבית, ומתוך כך יגרום ענישה המונית, אשר אין לה תקדים במשפט הבינלאומי ואין הצדקה ביחסי אנוש" (מתוך פסק הדין של בעלות הברית במשפטי פשעי המלחמה בנירנברג של אי גה פארבן, 29 ביולי 1948).

הפסיכולוג ויקטור פרנקל טען נגד הרעיון של אשמה קולקטיבית: "יש רק שני גזעים של אנשים, הגון ובלתי הגון". [13]

במאמרו משנת 1945, "מה משמעותו האמיתית של בוכנוואלד" (What Buchenwald Really Means), המו"ל הבריטי-יהודי ויקטור גולנץ התנגד למושג האשמה הקולקטיבית הגרמנית. הוא נימק זאת בכך שמאות אלפי גרמנים לא-יהודים היו גם קורבנות של רדיפות הנאצים והושתקו על ידי הטרור הנאצי. אם מיישמים את מושג האשמה הקולקטיבית, הרי שגם אזרחים בריטים שלא עשו דבר כדי להציל את היהודים - למרות שבניגוד לגרמנים חיו בדמוקרטיה - לא יהיו חפים מפשע. [14]

בנימין סגלוביץ כתב בדו"ח משנת 1950 לקונגרס היהודי העולמי:

התשובה לשאלה המכרעת האם יש סיכוי כלשהו לשינוי ממשי בהתנהגותו ובגישתו של העם הגרמני קשורה קשר הדוק לבעיית האשמה הקולקטיבית, כלומר יחסה של גרמניה לעברה הנאצי. הגדרה ברורה של המונח "אשמה קולקטיבית" חיונית אם רוצים להעריך את היתרונות והחסרונות של שאלה זו. כאשר יהודים מדברים על האשמה הקולקטיבית של גרמניה, הם מתכוונים לאחריות האומה הגרמנית ככזו לפשעים שבוצעו בשמה על ידי המשטר הנאצי. מדובר אפוא באשמתה ההיסטורית של גרמניה כישות פוליטית קולקטיבית. […] זה משהו אחר לגמרי לקבוע אם יש "חוב סולידי", כלומר, האם כל גרמני צריך להיות מואשם בפשעי הנאצים רק בגלל השתייכותו לאומה הגרמנית. זו לא דעתם של היהודים וגם לא של בעלות הברית. משפטי פשעי המלחמה השונים הם ראיה מספקת לכך שרק מי שהורשעו באשמה אישית […] נענשים. [15] סגלוביץ טען כי העולם כולו מצביע על אחריותן של ארצות הברית, בריטניה, ברית המועצות או ישראל לבעיית הפליטים הפלסטינים או חלוקת גרמניה, וכך גם לגרמניה יש אחריות. ליאו בק הבחין בין אשמה פוליטית לאשמה פלילית, ודיבר על האחריות הכוללת של גרמניה.

רלף ג'ורדנו לא דן ב"אשמה קולקטיבית" ב-1947. מיעוט של גרמנים הלכו בעקבות מצפונם ולא בעקבות הפיהרר. עם זאת, לרוב אין זכות להרגיש הקלה וליהנות מהגינותם, כי הם התרחקו ומתרחקים עד היום מהמיעוט הזה. [16] ג'ורדנו ראה את "האשמה העיקרית של המיליונים בשתיקתם לנוכח העוול שהם נתקלו בהם בכל מקום, כל יום, כל שעה". כבר ב-1945 כתב רב פרנקפורט לאופולד נויהאוס ב"פרנקפורטר רונדשאו", [17] ביום השנה לליל הבדולח, כי מי שצפה ואפשר להרס לקרות היו שותפים. תועלת, שהובנה כשותפות, מילאה גם היא תפקיד בדיון על אשמה קולקטיבית. לאחר המלחמה היו הבנה ונכונות לעזור ליהודים, אבל בתחילה לא היה רצון לתקן, ובאלפי מקרים גרמנים ניסו לשמור על רכוש שנגנב מיהודים.

דוגמאות מהדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מהברית הישנה ידוע הרעיון שאסון פוגע בקבוצה משום שיחידים ביצעו עבירה או פשע.
  • ההאשמה בהתאבדות קולקטיבית נגד היהודים הייתה מרכיב מרכזי באנטי-יהדות הנוצרית מאז 190 בערך. השאלה האם הברית החדשה מייחסת אשמה קולקטיבית ליהודים על צליבתו של ישו היא חלק מהוויכוח על האנטי-יהדות בברית החדשה.
  • במחשבה הנוצרית נפוץ הרעיון של חוב תורשתי עקב החטא הקדמון, כביכול, של האנושות, המוצמד לכל בן אנוש בלידתו ויועבר באמצעות מעשה ההולדה. כך הורה אוגוסטינוס במאה ה-4. בברית החדשה מוצדקת אשמה קולקטיבית של האדם באיגרת פאולוס לרומאים: "באדם וחוה חטאו כולם". על פי עשרת הדיברות, אשמתו האישית של אדם נעוצה עד הדור השלישי והרביעי של צאצאיו.

דוגמאות מהספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרון האשמה הקולקטיבי נהוג בפדרציית הכדורגל הגרמנית: "תומכים, אוהדים ומועדון מייצגים יחידה. הרשעה ... מבוססת על הפסיקה לפיה התנהגות בלתי הולמת של אוהדים מיוחסת למועדון, גם אם אינו אשם בעצמו..." [18]

על בסיס עיקרון זה, התנהגות פסולה באצטדיונים, לרבות אוהדים, נענשת שוב ושוב באופן קולקטיבי, למשל על ידי חסימת צופים בודדים או אצטדיונים שלמים מצפייה. עונשים קולקטיביים כאלה זוכים לביקורת חריפה הן מצד אוהדים והן מצד מומחים מכיוון שהאפקט המניעתי שנוי במחלוקת. מחקר בריטי שנערך בקרב אוהדי כדורגל אנגלי מעלה כי ענישה קולקטיבית עשויה להיות בעלת השפעה הפוכה לזו שמנסים להשיג וכי עדיפים אמצעים אחרים המעודדים דיאלוג. לא ברור באיזו מידה רלוונטיות תוצאות המחקר לתרבות האוהדים במדינות דוברות גרמנית.

דוגמה - אנטישמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגורמים המוקדמים לאנטישמיות, המבוססים על דת, מתווספת אנטישמיות הקשורה לישראל. ליהודים החיים בפזורה מיוחסת אשמה קולקטיבית במדיניות ממשלות ישראל, במיוחד כלפי הפלסטינים. גם זכותה של ישראל להתקיים מוטלת בספק. [19]

דוגמאות מההיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המועצה האנטי-פשיסטית לשחרור לאומי של יוגוסלביה (AVNOJ) קבעה בנובמבר 1943 וב-1944, ללא משפט ובאמצעות התזה של אשמה קולקטיבית, שתושבים מקומיים ממוצא גרמני אתני הם אויבי יוגוסלביה, נטולי זכויות ומנושלים. [20]
  • גם על הקבוצה האתנית הגרמנית ברומניה הטילו השלטונות הרומניים שהתקינה ברית המועצות אשמה קולקטיבית בגין "השתתפותה של רומניה במלחמה האנטי-סובייטית ובכיבוש רומניה על ידי גרמניה הנאצית". בעקבות כך נשללו זכויותיהם, הופקע רכושם והם הופלו; דוגמאות לכך כוללות את ההפקעה ברומניה ב-1945, גירושם של גרמנים-רומנים לברית המועצות וגירושם לברגאן.[ביאור 2]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Karl Jaspers: Die Schuldfrage. Für Völkermord gibt es keine Verjährung. Piper, München/Zürich 1979, [[:de:Special:BookSources/3492004911|ISBN 3-492-00491-1]].
  • Norbert Frei: 1945 und wir. Das Dritte Reich im Bewusstsein der Deutschen. Beck, München 2005, [[:de:Special:BookSources/3406529542|ISBN 3-406-52954-2]].
  • Theodor W. Adorno: Schuld und Abwehr. In: Theodor W. Adorno: Soziologische Schriften II. GS (20 Bände), Band 9.2, Suhrkamp, Frankfurt am Main 1997, [[:de:Special:BookSources/3518065114|ISBN 3-518-06511-4]].
  • Tobias Ebbrecht, Timo Reinfrank: Deutsche Schuld und die Störenfriede der Erinnerung. In: gruppe offene rechnungen (Hrsg.): THE FINAL INSULT. Das Diktat gegen die Überlebenden. Deutsche Erinnerungsabwehr und Nichtentschädigung der NS-Sklavenarbeit. Unrast, Münster 2003, [[:de:Special:BookSources/3897714175|ISBN 3-89771-417-5]].
  • Jan Friedmann, Jörg Später: Britische und deutsche Kollektivschuld-Debatte. In: Ulrich Herbert (Hrsg.): Wandlungsprozesse in Westdeutschland. Belastung, Integration, Liberalisierung 1945–1980. Wallstein, Göttingen 2002, [[:de:Special:BookSources/3892446091|ISBN 3-89244-609-1]], S. 53–90.
  • Frauke Klaska: Kollektivschuldthese. In: Torben Fischer, Matthias N. Lorenz (Hrsg.): Lexikon der „Vergangenheitsbewältigung“ in Deutschland. Debatten- und Diskursgeschichte des Nationalsozialismus nach 1945. Bielefeld : Transcript, 2007, [[:de:Special:BookSources/9783899427738|ISBN 978-3-89942-773-8]], S. 43f.
  • Anne-Kathrin Herrmann: Karl Jaspers: Die Schuldfrage. In: Torben Fischer, Matthias N. Lorenz (Hrsg.): Lexikon der „Vergangenheitsbewältigung“ in Deutschland. Debatten- und Diskursgeschichte des Nationalsozialismus nach 1945. Bielefeld : Transcript, 2007, [[:de:Special:BookSources/9783899427738|ISBN 978-3-89942-773-8]], S. 44f.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ N. R. Branscombe, B. Doosje: Collective guilt: International perspectives. Cambridge University Press, New York 2004.
  2. ^ 1 2 Jeffrey K. Olick: In the house of the hangman: the agonies of German defeat, 1943–1949. S. 98 f. (Fn. 12).
  3. ^ 1 2 Francis R. Nicosia, Jonathan Huener: Business and industry in Nazi Germany. S. 130 f.
  4. ^ Steven Casey: The Campaign to sell a harsh peace for Germany to the American public, 1944–1948. LSE Research Online, London 2005. (online) (Original In: History. 90 (297) 2005, S. 62–92. Blackwell Publishing, „Indeed, in 1944 their main motive for launching a propaganda campaign was to try to put an end to the persistent American habit 'of setting the Nazis apart from the German people.“)
  5. ^ Morris Janowitz: German reactions to nazi atrocities. In: American Journal of Sociology. Vol. 52, No. 2, Sep., 1946. (abstract auf: jstor.org)
  6. ^ Wolfgang Wippermann: Umstrittene Vergangenheit. Fakten und Kontroversen zum Nationalsozialismus, Berlin 1998, S. 14–15.
  7. ^ Dieter Ehlers: Technik und Moral einer Verschwörung. 20. Juli 1944. Frankfurt am Main 1964, S. 149–150.
  8. ^ Ein Gründungsdilemma der deutschen Erinnerungskultur: Das Massaker von Gardelegen am 13. April 1945 und seine Folgen (PDF; 2,3 MB)
  9. ^ Michael R. Beschloss: The Conquerors: Roosevelt, Truman and the Destruction of Hitler’s Germany, 1941–1945. ISBN 0-7432-4454-0, S. 258 („At a moment when they were trying to establish a sense of collective guilt for Hitler’s horrors, they did not wish to confuse the issue by reminding the world that some Germans had risked their lives, however belatedly and for whatever reasons, to stop the Fuhrer.“)
  10. ^ 1 2 Norbert Frei: Deutsche Lernprozesse. NS-Vergangenheit und Gerenationenfolge. In: Derselbe: 1945 und wir. Das Dritte Reich im Bewußtsein der Deutschen. dtv, München 2009, S. 47.
  11. ^ Samuel Salzborn: Antisemitismus in der „Alternative für Deutschland“. In: ders. (Hrsg.): Antisemitismus seit 9/11. Ereignisse, Debatten, Kontroversen. Nomos, Baden-Baden 2019, S. 206.
  12. ^ Wolfgang Benz: Kollektivschuld. In: Derselbe (Hrsg.): Legenden, Lügen, Vorurteile. Ein Wörterbuch zur Zeitgeschichte. dtv, München 1992, S. 117.
  13. ^ Frankl war ein jüdischer Psychologe und überlebte, anders als seine Eltern und seine Ehefrau, Auschwitz. Er wurde 1945 im KZ Türkheim befreit und nahm mit dem zitierten Satz auch 'seinen' ehemaligen Lagerkommandanten Karl Hofmann in Schutz. Sein Buch … trotzdem Ja zum Leben sagen (1. Auflage. 1946, 28. Auflage. 2007) wurde zum Bestseller und in Amerika über 9 Millionen Mal verkauft.
  14. ^ Ruth Dudley Edwards: Victor Gollancz: A Biography. Victor Gollancz, London 1987, ISBN 0-575-03175-1, S. 106, 108, 113.
  15. ^ Jael Geis: Übrig sein – „Leben danach“. Philo, Berlin, o. J., ISBN 3-8257-0190-5, S. 290.
  16. ^ Jael Geis: Übrig sein – „Leben danach“. S. 295.
  17. ^ Rabbiner Neuhaus: In memoriam … In: Frankfurter Rundschau. 9. November 1945.
  18. ^ DFB-Sportgerichtsbarkeit Dynamo Dresden bleibt vom DFB-Pokal ausgeschlossen. auf: dfb.de, 7. März 2013.
  19. ^ Antisemitismus in Deutschland – aktuelle Entwicklungen, Unabhängiger Expertenkreises Antisemitismus, Bundesministerium des Innern. April 2017. Abgerufen am 4. November 2019.
  20. ^ Dieter Blumenwitz: Vorwort zum Rechtsgutachten über die Verbrechen an den Deutschen in Jugoslawien 1944-48. Zitiert in: Oliver Bagaric: Die deutsche Minderheit in Jugoslawien und den Nachfolgestaaten von 1945-2005, Vortrag anlässlich des Forums des Vereins für Deutsche Kulturbeziehungen im Ausland: Brennpunkt Südosteuropa – Deutsche Minderheiten 1920-1945-2005. Dresden, 15. Oktober 2005.
  1. ^ פירוש הדבר היה אזרחים במובן של חוק אזרחות הרייך הנציונל-סוציאליסטי.
  2. ^ מתוך 40,320 האנשים, 9,410 היו ממוצא גרמני; הקבוצות האתניות האחרות שנפגעו היו בעיקר רומנים, סרבים, בולגרים והונגרים. (מקור: kulturraum-banat.de, וילהלם ובר: ומעלינו השמים הכחולים, האינסופיים - גירושם של השוואבים בנאטים אל ערבות בראגאן. Und über uns der blaue endlose Himmel - Die Deportation der Banater Schwaben in die Baragan-Steppe.)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אשמה_קבוצתית&oldid=37248931"