המאבק להתגבר על העבר

אנדרטת השואה בברלין

המאבק להתגבר על העבר (בגרמנית: Vergangenheitsbewältigung, "עבודה של התמודדות עם העבר") הוא שם עצם גרמני מורכב המתאר תהליכים בולטים במחצית השנייה של המאה ה-20 בחקר הספרות, התרבות והחברה הגרמנית שלאחר 1945.

מילון דודן הגרמני מגדיר את המושג כ"דיון ציבורי בתוך המדינה על תקופה בעייתית בהיסטוריה הקרובה שלה - וספציפית, על הנאציזם בגרמניה" - בהתייחס לאירועים טראומטיים המעוררים שאלות רגישות של אשמה קולקטיבית. בגרמניה, המילה התייחסה במקור לכעס וחרטה על פשעי המלחמה של הוורמאכט, השואה ואירועים קשורים של תחילת ואמצע המאה ה-20, כולל מלחמת העולם השנייה. במובן של חיפוש אחר זהות גרמנית חדשה, המילה יכולה להתייחס לתהליך הפסיכולוגי של הדה-נאציפיקציה.

לאחר האיחוד מחדש שחל ב-1990 - הצטרפות גרמניה המזרחית לשעבר לרפובליקה הפדרלית הנוכחית של גרמניה - ונפילת ברית המועצות ב-1991, התייחס המושג גם להשלמה עם הקומוניזם המזרח-גרמני.

התפתחות היסטורית

המושג "המאבק להתגבר על העבר" מתאר את הניסיון לנתח, לעכל וללמוד לחיות עם העבר, בפרט עם השואה. ההתמקדות בלמידה היא ברוח אמירתו של הפילוסוף ג'ורג' סנטיאנה המצוטטת לעיתים קרובות, "אלה ששוכחים את העבר נידונים לחזור עליו". זהו מונח טכני המשמש גם באנגלית, שנטבע לאחר 1945 במערב גרמניה, והוא מתייחס ספציפית לזוועות שבוצעו בגרמניה הנאצית ולחששות היסטוריים ועכשוויים לגבי המידה הנרחבת שבה הנאציזם זכה לשיתוף פעולה מצד מוסדות תרבות גרמניים רבים, וכן מוסדות דתיים ופוליטיים. המונח עוסק אפוא בעת ובעונה אחת באחריות הקונקרטית של המדינה הגרמנית - גרמניה המערבית קיבלה על עצמה את החובות המשפטיות של הרייך השלישי - ושל גרמנים בודדים למה שהתרחש תחת שלטון היטלר, ובשאלות לגבי שורשי הלגיטימציה של הנאציזם בחברה הגרמנית, לאור העובדה שהתפתחות הנאורות קרסה מול האידאולוגיה הנאצית.

לאחר הדה-נאציפיקציה

מבחינה היסטורית, המושג "המאבק להתגבר על העבר" נתפס לעיתים קרובות כצעד הבא ההגיוני לאחר הדה-נאציפיקציה תחת כיבוש בעלות הברית ועל ידי ממשלת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית של קונראד אדנאואר, וכן החל מסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, בתקופה שבה עבודת ה-Wiederaufbau, השיקום, הייתה פחות דחופה. לאחר שהחליפו את המוסדות ומבני הכוח של הנאציזם, מטרתם של הגרמנים הליברלים הייתה להתמודד עם אשמת ההיסטוריה הקרובה. המושג מסומנת על ידי למידה מהעבר בדרכים כמו הודאה, בכנות, כי עבר כזה אכן התקיים, על ידי ניסיון לתקן ככל האפשר את העוולות שבוצעו, ועל ידי ניסיון להתקדם מהעבר הזה.

דת וחינוך

הכנסיות הגרמניות, שרק מיעוט מהן מילא תפקיד משמעותי בהתנגדות הגרמנית לנאציזם, הובילו את הדרך בתהליך זה. הם פיתחו תאולוגיה גרמנית ייחודית של חרטה בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. בעצרות ההמוניות של הכנסייה הלותרנית והקתולית, פיתחו נושא זה בתור לייטמוטיב, קו מנחה, של נוער נוצרי.

המושג "המאבק להתגבר על העבר" בא לידי ביטוי בבתי הספר. ברוב מדינות גרמניה, תוכנית הלימודים הכתובה סיפקה לכל ילד שיעורים על היבטים שונים של הנאציזם בשיעורי ההיסטוריה, הפוליטיקה והדת מכיתה ה' ואילך, וכן בטיולי בית ספר, בהם שובצו מחנות ריכוז. ניצולי שואה הוזמנו לבתי ספר כדוברים אורחים, אם כי חלוף הזמן מגביל את ההזדמנויות הללו ככל שדור זה מזדקן.

פילוסופיה

בפילוסופיה, כתביו של תאודור אדורנו כוללים את ההרצאה "Was bedeutet: Aufarbeitung der Vergangenheit?" ("מה הכוונה ב'עבודה על העבר'?"), נושא הקשור להגותו המאוחרת על משמעות התקופה שאחרי אושוויץ. הוא נשא הרצאה בנושא ב-9 בנובמבר 1959 בוועידה בנושא חינוך שהתקיימה בוויסבאדן. בכתיבה בהקשר של גל חדש של התקפות אנטישמיות נגד בתי כנסת ומוסדות קהילה יהודית שהתרחשו במערב גרמניה באותה תקופה, דחה אדורנו את הביטוי בן זמנו "עבודה על העבר" כמטעה. הוא טען שמונח זה מסווה הכחשה, ולא מסמל את סוג ההשתקפות העצמית הביקורתית שהתיאוריה הפרוידיאנית קראה לה כדי להשלים עם העבר.

הרצאתו של אדורנו נתפסת לעיתים קרובות כחלק מביקורת מרומזת ומפורשת על יצירתו של מרטין היידגר, שקשריו הפורמליים עם המפלגה הנאצית ידועים היטב. היידגר ניסה לספק תפיסה היסטורית של גרמניה כתפיסה פילוסופית של מוצא וגורל גרמני. מאוחר יותר דיבר על שותפות גורל של גרמניה עם "המערב". אלכסנדר גרסיה דוטמן, בספרו זיכרון המחשבה: מסה על היידגר ואדורנו (Das Gedächtnis des Denkens. Versuch über Heidegger und Adorno) התייחס לערך הפילוסופי של המונחים המנוגדים לכאורה הללו - "עבודה על העבר" ו"המאבק להתגבר על העבר".

תרבות

המונח מזוהה עם תנועה בספרות הגרמנית שבין מחבריה הבולטים נמנים גינטר גראס וזיגפריד לנץ. הרומן השיעור בגרמנית של לנץ וטרילוגיית דנציג של גראס עוסקים בילדות תחת הנאציזם.

הקמת אנדרטאות ציבוריות לקורבנות השואה הייתה הנצחה מוחשית בגרמניה, והמחשה של מושג "המאבק להתגבר על העבר". מחנות ריכוז כגון דכאו, בוכנוואלד, ברגן-בלזן ופלוסנבירג, פתוחים למבקרים כאנדרטאות ומוזיאונים. ברוב הערים יש לוחות על הקירות המסמנים את המקומות שבהם התרחשו זוועות.

כאשר מושב הממשלה הועבר מבון לברלין ב-1999, תוכננה אנדרטת שואה נרחבת, שתכנן האדריכל פיטר אייזנמן כחלק מהפיתוח הנרחב של מבנים רשמיים חדשים ברובע ברלין-מיטה. המונומנט נפתח ב-10 במאי 2005. השם הבלתי פורמלי של האנדרטה הזו, אנדרטת השואה, לא מתורגם בקלות: שם העצם Mahnmal מובחן מהמונח Denkmal, המשמש בדרך כלל לתרגום "זיכרון". שם העצם Mahnmal נושא מובן של אזהרה, ערעור או אזהרה, במקום "זיכרון". היצירה ידועה רשמית בשם Das Denkmal für die ermordeten Juden Europas ("האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו"). מחלוקת נקשרה אליו בגלל השם הפורמלי והדגש הבלעדי שלו על קורבנות יהודים. אייזנמן אמר בטקס הפתיחה: "ברור שלא נפתור את כל הבעיות – אדריכלות אינה תרופת פלא לרוע – וגם לא נספק את כל הנוכחים היום, אבל זו לא הייתה כוונתנו".

תגובת מדינות אחרות באירופה

באוסטריה, ויכוחים לגבי טיבו ומשמעותו של האנשלוס וסכסוכים לגבי ביטויים משפטיים של חובה ואחריות, הובילו לחששות ולתגובה פחות ממוסדת מצד הממשלה. מאז סוף המאה ה-20, משקיפים ואנליטיקאים הביעו דאגות לגבי עליית ההיידריזם.

פולין החזיקה מוזיאון, ארכיון ומכון מחקר באושוויינצ'ים שליד אושוויץ מאז חוק שחוקק ב-2 ביולי 1947 הפרלמנט הפולני. באותה שנה הקימה צ'כוסלובקיה את "אנדרטת הסבל הלאומי", לימים אנדרטת טרזין, צ'כיה, באתר גטו טרזינשטט. בתקופת השליטה הסובייטית במזרח אירופה לאורך רוב המחצית השנייה של המאה ה-20, המחקר ההיסטורי על השואה עבר פוליטיזציה. ההיסטוריה פורשה לאור דוקטרינות מרקסיסטיות של מלחמת מעמדות ואלה נטו לשלול מעשים של שיתוף פעולה ואנטישמיות במדינות מזרח אירופה.

התקדמות האיינזצגרופן, מבצע ריינהרד ואירועים אחרים בשואה התרחשו באירופה הכבושה על ידי הגרמנים, מחוץ לגבולות הרפובליקה הפדרלית הגרמנית של ימינו. ההיסטוריה של האנדרטאות והארכיונים שהוקמו באתרים אלה במזרח אירופה קשורה למשטרים הקומוניסטיים ששלטו באזורים אלה במשך יותר מארבעה עשורים לאחר מלחמת העולם השנייה. הנאצים קידמו רעיון של אומה גרמנית נרחבת המשתרעת לתוך שטחים שבהם התיישבו גרמנים אתניים בעבר. הם פלשו ושלטו בחלק גדול ממרכז ומזרח אירופה, ונקטו אלימות נגד קבוצות סלאביות ונגד יהודים, קומוניסטים, שבויי מלחמה ועוד. לאחר המלחמה, מדינות מזרח אירופה גירשו מתיישבים גרמנים כמו גם גרמנים אתניים שהתיישבו זה מכבר, פולקסדויטשה, כתגובה לניסיונה של גרמניה הנאצית לתבוע את אדמות המזרח בשם גרמנים אתניים.

תהליכים אנלוגיים במקומות אחרים

בחלק מהיבטיו ניתן להשוות את המושג "המאבק להתגבר על העבר" לניסיונות של דמוקרטיות להעלות לתודעה ולבצע הליך פיוס לגבי מקרים ותקופות קודמות של התעללות ממשלתית והתקוממות, כמו ועדת האמת והפיוס הדרום אפריקאית, שחקרה הפרות זכויות אדם על ידי ממשלת המפלגה הלאומית בדרום אפריקה תחת האפרטהייד ועל ידי בכירים בקונגרס הלאומי האפריקאי כולל ויני מנדלה והזרוע החצי-צבאית של ה-ANC.

המושג "המאבק להתגבר על העבר" יושם על התהליך הסובייטי של גלאסנוסט ופרסטרויקה, אם כי באופן פחות ממוקד מאשר ביקורת גלויה שהייתה נחוצה לשם רפורמה מתקדמת.

ההנחה הרווחת בתקופה זו הייתה שהמפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות תשמור על השלטון. העיתונאי האמריקני דייוויד רמניק טען כי מרגע שממוריאל נוסדה על ידי מתנגדים סובייטים לשעבר ב-1987 והחלה לחקור ולפרסם באופן עצמאי מידע היסטורי על פשעי מלחמה סובייטים ומיקומם של קברי אחים המכילים את קורבנות הטרור האדום, הסטליניזם והגולאג, החלה הספירה לאחור לגבי המשך הישרדותה של המערכת הקומוניסטית.

מאז התפרקות ברית המועצות, המאמצים המתמשכים במדינות מזרח אירופה ובמדינות העצמאיות של ברית המועצות לשעבר לחקור ולפרסם את העבר הקומוניסטי והסטאליניסטי, כמו גם את אינספור הפרות זכויות האדם שלו, מכונה לעיתים מקבילה פוסט-קומוניסטית למושג "המאבק להתגבר על העבר".

ההיסטוריה של פשעי המלחמה היפניים, הן לפני מלחמת העולם השנייה והן במהלכה מתועדת היטב. בפברואר 2015, קיסר יפן נארוהיטו הביע את חששותיו לגבי מידת הצלחתו של "המאבק להתגבר על העבר", בנוגע לאופן המדויק שייזכרו אירועים אלה ביפן של המאה ה-21.

ראו גם

• פונקציונליזם מול אינטנציונליזם
• גישה מלמטה למעלה של השואה
• ויכוח על הפצצת אושוויץ
• פולמוס ההיסטוריונים
• הדרך הגרמנית המיוחדת
• תום הדיון באשמה
• צדק מעברי
• אבן נגף, אבני זיכרון שהוצבו מחוץ לבתים לשעבר של קורבנות מחנות הריכוז
• בית הדין הבין-לאומי הצבאי למזרח הרחוק
• נשות ניחומים
• טבח ננקינג
• צדק של מנצחים

לקריאה נוספת

• Frei, Norbert; Vergangenheitspolitik. Die Anfänge der Bundesrepublik und die NS-Vergangenheit. Munich: C.H. Beck, 1996. [In English as Adenauer's Germany and the Nazi Past: The Politics of Amnesty and Integration. New York: Columbia University Press]
• Geller, Jay Howard; Jews in Post-Holocaust Germany. Cambridge: Cambridge University Press, 2005.
• Herf, Jeffrey; Divided Memory: The Nazi Past in the Two Germanys. Cambridge: Harvard University Press, 1997.
• Maier, Charles S.; The Unmasterable Past: History, Holocaust, and German National Identity. Cambridge: Harvard University Press, 1988.
• Maislinger, Andreas; Coming to Terms with the Past: An International Comparison. In Nationalism, Ethnicity, and Identity. Cross National and Comparative Perspectives, ed. Russel F. Farnen. New Brunswick and London: Transaction Publishers, 2004.
• Moeller, Robert G.; War Stories: The Search for a Usable Past in the Federal Republic of Germany. Berkeley: University of California Press, 2001.
• Moeller, Robert G. (ed.); West Germany Under Construction: Politics, Society and Culture in the Adenauer Era. Ann Arbor: University of Michigan Press, 1997.
• Pross, Christian; Paying for the Past: The Struggle over Reparations for Surviving Victims of the Nazi Terror. Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1998.
• Transitional Justice and Dealing with the Past", in: Berghof Glossary on Conflict Transformation. 20 notions for theory and practice. Berlin: Berghof Foundation, 2012.

• קרל יאספרס, שאלת האשמה, בתרגומם של יעקב גוטשלק ודפנה עמית, הוצאת מאגנס, 2006.