אשמי-דגן הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אִשמֶי-דַגַן הראשון (גם אִשמֶדַגַן) היה בנו של המלך האשורי שמשי-אדד הראשון, מלך אמורי שמלך במסופוטמיה העליונה והקים בה אימפריה. שמשי אדד מלך מעיר בירתו שובת-אנליל. את בנו הבכור אישמי-דגן המליך על העיר אכלתום ואת בנו הצעיר יַשמַח-אדד (אנ') המליך על מארי. אשמי דגן מלך על אזור מעלה החידקל כולל העיר אשור, עד להדחתו בידי חמורבי מלך בבל. על פי רשימת המלכים האשורית הוא מלך 40 שנה בין השנים 1776-1736 לפנה"ס לערך. לאחר מותו עלה למלוכה בנו מות-אשחור שייתכן ומלך רק באכלתום.

תכתובת משפחתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארכיון מארי נמצאו מספר מכתבים העוסקים בתכתובת של שמשי אדד עם שני בניו. המכתבים מעידים על מערכת היחסים הפנים משפחתית. במכתבים זכה אשמי-דגן לתשבחות ואילו אחיו הצעיר זכה לנזיפות. על פי המכתבים, אשמי-דגן הוא חייל תקיף שלא מפחד להילחם, תכונות אלה הביאו את שמשי-אדד להסתמך עליו ללא היסוס. אישמי-דגן הצטרף לגינויי אביו לאחיו ותרם להם. באחד המכתבים הוא כותב לו: "למה אתה מקים יללה על הדבר הזה? זו לא התנהגות ראויה".

במכתב אחר אשמי-דגן מצווה על אחיו "להראות קצת שכל ישר", ובמכתב נוסף הוא מורה לו להפסיק לכתוב ישירות לאביו שמשי-אדד, אלא להשתמש בו כמתווך ביניהם. ייתכן ואשמי-דגן רצה לחזק בכך את מעמדו כיורש, או שרצה לעזור לאחיו שיראה יותר מוכשר בעיני האב.

אזור שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשמי-דגן שלט בשטח הדרום-מזרחי של מסופוטמיה העליונה. עיר בירתו הייתה אכלתום, ששכנה לאורך הגדה המערבית של החידקל מדרום לעיר אשור. מקומה של העיר לא ידוע היום. תפקידו העיקרי היה לשמור על הממלכה מפני אויביה. ממזרח למרגלות רכס הרי הזגרוס שכנו שבטים נוודים שוחרי מלחמה, בדרום שכנה ממלכת אשנונה. אשמי-דגן היה מעורב בעימותים עם שני הגורמים האלה.

למרות שאביו התייחס אליו כבעל תבונה פוליטית וחייל מוכשר, לא הצליח אשמי-דגן לשמור לאורך זמן על האימפריה שאביו הקים, לאחר שזה מת. הוא איבד את רוב השטחים ונשאר מלך רק באכלתום והעיר אשור. הוא ניהל מספר מתקפות במטרה להחזיר לעצמו את השליטה באזור החבור העליון. לאחר שאיבד מכוחו הוא ניהל מערכת יחסים קורקטית עם בבל, אשנונה ומארי, למרות שאחיו גורש ממנה על ידי זימרילים. חמורבי ביקש ממנו תגבורת לפחות פעם אחת. תגובתו המסויגת של אשמי-דגן והתמיכה המעטה, לא הייתה לשביעות רצונו של חמורבי. מאוחר יותר כבש חמורבי  את אשור ואת שטחה, כנראה בתקופת מלכותו של אשמי-דגן.

מלחמותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיעוד ההיסטורי מופיעים מספר מסעות מלחמה שאשמי-דגן ניהל כנגד שבטים נוודים וממלכת אשנונה שהייתה האויבת העיקרית שלו, הוא היה שותף למלחמותיו של אביו, וניהל איתה מאבקים בתקופה שאביו היה בחיים וגם לאחר מותו.  

תקופת מלכותו של אשמי-דגן באכלתום הייתה רצופה במאבקים. הוא לא הצליח לשמור על כוחה של העיר והיא הייתה נתונה להתקפות רבות של שליטים בסביבה, במיוחד זימרילים שליט מארי, שמלך לאחר ניצחונו על ישמח-אדד. זימרילים שיתף פעולה עם איבלפיאל השני מלך אשנונה,[1] וביחד הם תקפו את אכלתום. בשנת 1770/1771 לפנה"ס, כבש צבא אשנונה את אכלתום (וגם את העיר אשור) בעת שאשמי דגן היה בבבל אצל חמורבי. בשנת 1765 נכבשה אשנונה על ידי עילם. אשנונה שלטה באותה עת באכלתום. הכוח המשיך במעלה החידקל, כבש את אכלתום וכרת ברית עם תושבי העיר.[2] אשמי דגן נחשד בנאמנות לחמורבי ולכן הובא לאשנונה לבירור בפני השליט העילמי. הוא שילם דמי כופר כדי להשתחרר ומצא מקלט אצל חמורבי. באותה שנה חזר אשמי דגן לאכלתום והשתלט עליה תוך שהוא כובש שטחים נוספים. לאחר מכן סייע לחמורבי במאבקו בעילם. כתוצאה מכך, שוב תקפו כוחות עילם את אכלתום אבל לא הצליחו לכבוש אותה, בעקבות קואליציה של מלכים שבאה לעזרתו של אשמי דגן. בשנת 1762/1763 ביקש אשמי דגן את עזרתו של חמורבי באחד ממאבקיו ולא קיבל סיוע. מאוכזב מהעדר עזרה מצידו של חמורבי, כרת אשמי דגן ברית עם אשנונה. בהמשך הידקה אשנונה את קשריה עם בבל ונטשה את אשמי דגן. תושבי העיר, שלא היו מרוצים מהברית אותה כרת עם אשנונה, גרשו אותו והוא שוב קיבל מקלט בבבל. לאחר מכן ניצח חמורבי את אשנונה וצירף לממלכתו גם את אכלתום. העיר הפכה להיות עיר וסאלית של בבל, שהפכה להיות שליטה על חלק גדול של מסופוטמיה.

אשמי-דגן ניהל יחד עם אביו מסעות מלחמה כנגד שבט נוודי ממוצא אמורי ששמו היה "יאילנום". הם הביסו את השבט וכבשו את בירתו. בנוסף נלחמו וכבשו גם את העיר ארפחום, ולאחר מכן את כבשו את ממלכת קברה ואורבל. בהמשך כבשו גם את נינוה, שהייתה בירת ממלכת נרוגום.[3] אשמי-דגן נתן יחס שונה ומועדף לאנשי הממלכות על פני אנשי השבטים. הוא איפשר לאסירים בעלי מקצוע מיומנים להצטרף לצבאו. רק במכתב אחד שהוא כתב לישמח-אדד יש ציון של אלימות כנגד האסירים. לעומת זאת, במכתבו לישמח-אדד הוא מורה לו להרוג את כל אנשי השבט, בעוד ששמשי אדד אביו, הורה לפני כן לישמח-אדד להגביל את ההרג רק להנהגה ולאנשי הצבא.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה ענבר, נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי , מוסד ביאליק, 2007, עמ' 16
  2. ^ משה ענבר, נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי , מוסד ביאליק, 2007, עמ' 19
  3. ^ משה ענבר, נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי , מוסד ביאליק, 2007, עמ' 10


הקודם:
שמשי-אדד הראשון
המלך ממלכי אשור הבא:
מות-אשחור