לדלג לתוכן

בוריס סוברין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בוריס סוברין
Boris Souvarine
לידה 20 באוקטובר 1895
קייב, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 בנובמבר 1984 (בגיל 89)
הרובע החמישה-עשר של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Борис Константинович Лифшиц עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית, הרפובליקה הצרפתית הרביעית, הרפובליקה הצרפתית השלישית, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות העתיק בניי-סיר-סן עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה הפלג הצרפתי של אינטרנציונל העובדים, המפלגה הקומוניסטית של צרפת, החוג הקומוניסטי הדמוקרטי עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Colette Peignot (19301934) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בוריס סובריןצרפתית: Boris Souvarine, ברוסית: Бори́с Суварин; 5 בנובמבר 1895 - 1 בנובמבר 1984) הידוע גם בשם בַֿרין, היה פוליטיקאי ופעיל מרכסיסט ממוצא יהודי צרפתי, היסטוריון של התנועה הקומוניסטית, סופר, מוציא לאור ועיתונאי.

סוברין היה ממייסדי המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, ובתפקידו כציר צרפת באינטרנציונל הקומוניסטי היה הלא רוסי היחיד שהיה חבר בקומינטרן במשך שלוש שנים ברציפות.[1] הוא חיבר את הביוגרפיה הראשונה של יוסיף סטלין, שפורסמה ב-1935 בשם Staline, Aperçu Historique du Bolchévisme (סטלין, סקירה היסטורית של הבולשביזם) וניהל התכתבויות הדוקות עם לנין ולאון טרוצקי עד מותם.[2]

חריגתו מהקו המקובל והביקורת המוקדמת שלו על סטלין גרמו לו להתנתק מהמפלגה ב-1924. בעשורים שלאחר מכן, סוברין המשיך לפרסם כסובייטילוג מוביל ואנטי-סטליניסט.

חיים מוקדמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוברין הושפע מאוד ממלחמת העולם הראשונה.

סוברין נולד בשם בוריס קונסטנטינוביץ' ליפשיץ בקייב למשפחה יהודית . משפחתו של סוורין עברה לפריז ב-1897, שם הפך לפעיל סוציאליסט מגיל צעיר. הוא למד כמעצב תכשיטים.

בוריס סוברין נולד ב-1895 בקייב, באימפריה הרוסית, למשפחה יהודית, בשם בוריס קונסטנטינוביץ' ליפשיץ. כשהיה בן שנתיים, עברה משפחתו לפריז וב-1906 זכתה המשפחה לאזרחות צרפתית. סוברין הוכשר כמעצב תכשיטים, והיה פעיל סוציאליסט מגיל צעיר.

בגיל 14 נוצר קשר בינו לבין התנועה הסוציאליסטית הצרפתית. הוא החל להשתתף באסיפות שערך ז'אן ז'ורס.

סוברין חווה את הטראומה הראשונה שלו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא גויס לצבא צרפת ב-1914, ובמהרה נחשף לזוועות מלחמת החפירות. במרץ 1915 הוא שכל את אחיו הגדול שנהרג בלחימה בחזית.

המלחמה דחפה את סוברין לפוליטיקה ולתנועה האנטי-מיליטריסטית (אנ'). הוא הצטרף למפלגת הפלג הצרפתי של אינטרנציונל הפועלים (אנ'). ב-1916 החל לכתוב בביטאונים של המיעוט הסוציאליסטי האנטי-מלחמתי כמו Le Populaire (אנ'), עליהם חתם בשם העט Souvarine (סוברין) בו החזיק עד סוף חייו. את שם העט לקח בוריס ליפשיץ משמה של אחת הדמויות בספר ז'רמינל, מאת אמיל זולא.[3]

מהפכת אוקטובר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוניטין העיתונאי של סוברין גדל במהירות במהלך שנות המלחמה כסופר מוכשר ומעודן וכווכחן מיומן. הוא קיבל בהתלהבות את המהפכה הרוסית ב-1917 וידיעתו ברוסית עזרה לו לדווח על האירועים לחוגי השמאל בצרפת ולהתקבל לעיתון Новая Жизнь (חיים חדשים) של מקסים גורקי ככתב חוץ. בעקבות מהפכת אוקטובר כתב סוברין:

יש לחשוש מכך שלדעת לנין וחבריו, 'דיקטטורת הפרולטריון' חייבת להיות דיקטטורה של הבולשביקים ומנהיגיהם. הדבר עלול להיהפך לטרור עבור מעמד הפועלים הרוסי, ולבסוף, לפרולטריון העולמי. [...] מה שאנומייחלים לראות הוא הסכמה בקרב הסוציאליסטים לארגון כוח יציב, שיהפוך באמת לכוח של האנשים ולא לכוח של אדם יחיד. [4]

הקמת המפלגה הקומוניסטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1919, הצטרף סוברין לוועדת הקומינטרן והפך לאחד מחבריו הפעילים ביותר, ועזר להפיץ כמות גדולה של ספרות פוליטית ותועמלנית ברחבי אירופה. באחד מעלוני התעמולה האלה כתב:

המפלגות הסוציאליסטיות-קומוניסטיות חייבת לנסות ליצור דמוקרטיה פרולטריונית שתמחק את המעמדות באמצעות ביטול פריבילגיות כלכליות, ושחבריה הם סובייטים, כלומר, מועצות איכרים ופועלים - סוג חדש של ארגון המושל בעצמו. [5]

בשנת 1920, הוא נבחר כציר לקונגרס של הפלג הצרפתי של אינטרנציונל הפועלים, שם הוא תמך בחברות חוצת מפלגות באינטרנציונל הקומוניסטי. במרץ 1920, הוא ייסד את ה-Bulletin Communiste (הידיעון הקומוניסטי) רב השפעה, שפורסם פעמיים בחודש כשופר של האינטרנציונל השלישי.

קונגרס טור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 במאי 1920 נעצר במסגרת דיכוי ממשלתי, והואשם יחד עם מספר מנהיגים קומוניסטים ופעילים מהפכניים בקשירת קשר אנרכיסטי נגד המשטר. הוא זוכה מחוסר ראיות במרץ 1921 יחד עם פרנאן לוריוט ופייר מונאט.

בכלא, סוברין עסק בקדחתנות בכתיבה העיתונאית והפוליטית שלו ובמאמריו, וכתב כמעט ללא הפסקה עבור Bulletin communiste, l'Humanité, La Vague ו-La Vie Ouvrière . בתקופה זאת כתב הצע לקונגרס טור שהביאה בסופו של דבר לפיצול הפלג הצרפתי של אינטרנציונל הפועלים והקמת המפלגה הקומוניסטית הצרפתית.

בדצמבר 1920, פרנאן לוריוט וסוברין נבחרים לנשיאי הכבוד של קונגרס טור. למעלה מ-75% מצירי הקונגרס מאמצים את הצעת סוברין שיצרה את הפלג הצרפתי של האינטרנציונל הקומוניסטי. שנים מאוחר יותר, לאחר שתעבור המפלגה סטליניזציה, היא נודעה כמפלגה הקומוניסטית הצרפתית.

שבר עם המפלגה הקומוניסטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שהגן על לאון טרוצקי נגד סטלין בקומינטרן במהלך שנות ה-20, סוברין המשיך להתכתב עמו עד מותו.

כחבר בקומינטרן, סוברין שמר על קשר קבוע עם ליאון טרוצקי. כשהגיע לכינוס של הקומינטרן בברית המועצות הוא ביקר אסירים אנרכיסטים בכלאם ושוחח עם קומוניסטים אופוזיציונרים. כאשר טרוצקי הפך למטרה להשמצה במפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, סוברין עודד תמיכה בטרוצקי לקונגרס ה-13 של הבולשביקים ב-1924 בקרב חברי המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. בכך הוא נקשר בתודעה לאופוזיציה הקומוניסטית נגד סטלין. סוברין הודח מתפקידיו הרשמיים במפלגה הקומוניסטית הצרפתית בתחילת 1924, והורחק מהקומינטרן ביולי באותה שנה.[6]

הוא התקרב לדמויות קומוניסטיות אנטי-סטליניסטיות בפריז כמו מרסל בודי, כריסטיאן רקובסקי והסופר פאנאיט איסטרטי, וכתב בעילום שם שליש מהטרילוגיה אל להבה אחרת שפרסם איסטרטי.[7] באוקטובר 1925, סוברין השיק מחדש את ה-Bulletin communiste ובפברואר 1926, הוא ארגן את תומכיו בחוג מרקס-לנין הקומוניסטי. בסוף שנות ה-20, הוא נשאר פעיל באופוזיציה הקומוניסטית, היה מקורב לפייר מונה ואלפרד רוזמר וכתב ב-La Révolution Prolétarienne. הוא חלק כמה מעמדותיו עם האופוזיציה השמאלית וגם עם האופוזיציה הימנית (אנ'), אך הוא סירב לקחת חלק בוועידה הבינלאומית שלה, שכונסה על-ידי היינריך ברנדלר ואוגוסט טהלהיימר בברלין ב-1930.[8] שמו של חוג מרקס-לנין הקומוניסטי שונה ל"המעגל הקומוניסטי הדמוקרטי" (אנ').

ה-Bulletin communiste המשיך להתפרסם, וסוברין ייסד גם את La critique sociale. הניתוק ההולך וגובר שלו עם טרוצקי בא לידי ביטוי בניתוחו של ברית המועצות כמיישמת קפיטליזם מדיני, בניגוד להגדרתו של טרוצקי כ'מדינת פועלים מנוונת' (אנ').[8]

ב-1934 הפגיש סוברין בין ג'רוג' בלומברג, מהגר יהודי-רומני לצרפת, ועדיה גורביץ', ממייסדי תנועת הכנענים, וסביב היכרות זאת נרקם החוג הרעיוני "שֵם" שהיה מהביטויים המוקדמים ביותר לתנועה הכנענית.[9]

בשנת 1936, עודד סוברין את הסופר הגולה ויקטור סרז' להמשיך בפעילותו הפוליטית. בשלב זה, טרוצקי מתח ביקורת קשה על מאפייניו האישיים של סוברין וטען שסוברין הוא עיתונאי ולא מהפכן. ההגנה של סרז' על סוברין ועל אנטי-סטליניסטים אחרים שחרגו מעמדותיו של טרוצקי הייתה בין הגורמים שהובילו לחשדנות וחוסר אמון בין סרז' לטרוצקי.

בשנת 1935 ייסד סוברין את המכון להיסטוריה חברתית,[10] שלוחה צרפתית של המכון הבינלאומי להיסטוריה חברתית באמסטרדם (אנ'), אשר נוצר במקור כדי לשמר את ארכיון המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה.

בנובמבר 1936 גנבו פורצים את הארכיון של טרוצקי שהופקד במכון. ב-1940 נבזז המכון על ידי הנאצים, שהביאו חלק מאוספיו לגרמניה. לאחר מלחמת העולם השנייה ובמהלך המלחמה הקרה, סוברין אימץ יותר ויותר עמדות אנטי-סובייטיות. לאחר שובו לצרפת ב-1948 ובעזרתו של ז'אק שבאלייה, הוא ייסד מחדש את המכון להיסטוריה חברתית. המכון הוציא לאור את כתב העת Le Contrat Social.

חייו המאוחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוברין היה מעורב במגוון ארגונים וכתבי עת של השמאל האנטי-סטליניסטי בצרפת. סוברין מתח ביקורת גם על לנין. ביקורתו על הסטליניזם ההיוותה מקור חשוב עבור מספר טרוצקיסטים פחות אורתודוקסיים, כמו סיריל ג'יימס (אנ'), שתרגם לאנגלית את הביוגרפיה שכתב סוברין לסטלין.

צילום של סוברין ואנטולי לונאצ'רסקי

ב-1976, הידרדרות במצבו הבריאותי אילצה אותו לעזב את תפקידו במכון להיסטוריה חברתית. הוא מת בפריז ב-1 בנובמבר 1984.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בוריס סוברין בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ [1] 'Historical Note', Preface to Boris Souvarine Papers, Houghton Library, Harvard College Library, Harvard University
  2. ^ Boris Souvarine, Prologue to La Critique Sociale, Reprinted 1984, March 1984, p. 15
  3. ^ [2] Les vies de Boris Souvarine, critique-sociale.info, 14 October 2008.
  4. ^ Boris Souvarine, 'La Commune Maximaliste', Ce Qu'il Faut Dire, No. 78, 17 November 1917
  5. ^ Boris Souvarine, La Troisième Internationale, Editions Clarté, 1919, pp. 29-30
  6. ^ Richardson, p.iii
  7. ^ Tănase; Richardson p.iii
  8. ^ 1 2 Richardson, p.iv
  9. ^ יהושע פורת, שלח ועט בידו, 1989, עמ' 132
  10. ^ La Souvarine - Institut d'Histoire sociale