במהלך כהונת ממשלת קרקסי, הצליחה הממשלה להיאבק באינפלציה שגאתה במדינה, על ידי עיצוב תוכנית כלכלית אשר גררה בעקבותיה שביתות קשות במדינה. קרקסי הצליח למתן את האינפלציה ובמהלך כהונתו אף הצטרפה איטליה למועדון ה-G7, מועדון המדינות המתועשות בעולם.
ביחסי החוץ של איטליה הוביל קרקסי את מדינתו לחיזוק קשריה עם מדינות ערב, כמו גם לחיזוק הקשר עם מדינות אירופה. קרקסי לא חשש לנהל משבר עם ארצות הברית סביב הסגרת חוטפי האוניה האיטלקית "אקילה לאורו". קרקסי סירב לדרישה האמריקאית להסגיר לידיהם את חוטפי האוניה שאף רצחו נוסע יהודי.
החל משנת 1992 הואשמו ראש הממשלה קרקסי וחברי מפלגתו הבכירים בשחיתות פוליטית. בשנת 1994, במהלך דיונים משפטיים בעניינו, החליט קרקסי לברוח מאיטליה וקבל מקלט מדיני בתוניסיה. עד למותו בשנת 2000, חי קרקסי בתוניס. מערכת המשפט האיטלקית גזרה עליו בהיעדרו 27 שנים בכלא בעוון שחיתות אישית ומפלגתית.
נפילת ממשלת קרקסי הובילה למעשה לסיום תקופה בפוליטיקה האיטלקית ("תקופת הרפובליקה הראשונה"). תקופה שבסופה התפרקו המפלגות הגדולות באיטליה כמו המפלגה הדמוקרטית נוצרית, המפלגה הסוציאליסטית והמפלגה הקומוניסטית, וזאת בעיקר עקב מעורבות אותן מפלגות בפרשיות שחיתות, בנטילת שוחד אישי מצד הפוליטיקאים הבכירים וביצירת קשרים עם גורמי המאפיה האיטלקית.
קרקסי נחשב למנהיג כריזמטי, חסר עכבות ופשרות. אחד מסימני ההיכר שלו כפוליטיקאי היה שלא התנצל מעולם.