אקילה לאורו
 | |
| אקילה לאורו, 1986/7 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| מספר IMO |
5390008  |
| על שם |
אכילה לאורו |
| צי |
MSC קרוז, Royal Rotterdam Lloyd |
| חברת ספנות |
Royal Rotterdam Lloyd (1947–1964) Flotta Lauro Lines (1965–1986) StarLauro (1987–1994) |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
Damen Schelde Naval Shipbuilding |
| הוזמנה | 1938 |
| תחילת הבנייה | 1939 |
| הושקה | 1946 |
| תקופת הפעילות | 2 בדצמבר 1947 – 2 בדצמבר 1994 (47 שנים) |
| אחריתה | טבעה ב-2 בדצמבר 1994 ליד חופי סומליה כתוצאה משרפה |
| מיקום |
2°N 47°E / 2°N 47°E |
| מידות | |
| מעמס | 23,629 לאחר השיפוץ |
| אורך | 192 מטר |
| רוחב | 25 מטר |
| שוקע | 8.9 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות |
22 קשר |
| גודל הצוות | 400 |
| מספר נוסעים | 900 |
  | |
אָקילֶה לָאוּרוֹ (באיטלקית: MS Achille Lauro) הייתה אוניית נוסעים איטלקית שנחטפה על ידי ארבעה טרוריסטים פלסטינים מארגון החזית לשחרור פלסטין באוקטובר 1985, בעת שהפליגה מאלכסנדריה לפורט סעיד שבמצרים. החוטפים רצחו נוסע אחד – יהודי־אמריקאי מרותק לכיסא גלגלים בשם ליאון קלינגהופר.[1]
הספינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הספינה הוזמנה בשנת 1938 על ידי חברת ספנות הולנדית, ובנייתה החלה בשנת 1939, במספנה בנמל פליסינגן שבהולנד. בנייתה התעכבה בגלל מלחמת העולם השנייה, והושלמה בשנת 1947. נתוניה המקוריים: אורך 192 מטר, רוחב 25 מטר, שוקע 9 מטר ומעמס מרבי של 21 אלף טון, עם 900 נוסעים ו-400 אנשי צוות. שמה המקורי היה "וילם רייס". הפלגת הבכורה שלה נערכה ב-5 בדצמבר 1947, והיא יצאה מהולנד אל איי הודו המזרחית ההולנדיים. ב-6 בינואר 1953 אירעה התנגשות בין ה"וילם רייס" לספינה נוספת של אותה חברה בזמן ששתיהן הפליגו בים האדום וחלפו זו על פני זו כדי שהנוסעים בשתי הספינות יוכלו לנופף אלה לאלה. נגרם נזק קל בלבד לספינה ואיש לא נפגע.
בשנת 1964 נמכרה הספינה לחברת הספנות האיטלקית "לאורו ליין", ועברה שיפורים משמעותיים, שהתעכבו בין היתר בשל פיצוץ שאירע ב-1965 במהלך העבודות.[2] שמה שונה והיא נקראה על שמו של אקילה לאורו (Achille Lauro), איש העסקים שעמד בראש החברה, ובעברו חבר המפלגה הפשיסטית של מוסוליני. ב-1966 החלה הספינה לשוט במסלול קבוע מאיטליה לסידני שבאוסטרליה. ב-1972 היא עברה שיפוצים נוספים במהלכם פרצה שריפה על הספינה. ב-1985 התנגשה שוב בספינה אחרת.
נוסעים מפורסמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- לי קואן יו, לימים ראש ממשלתה הראשון של סינגפור העצמאית, הפליג על הספינה לאחר שסיים את לימודיו בבריטניה ב-1950.
- הסופרת ויטה סקוויל וסט ובעלה הסופר ואיש שירות החוץ הרולד ניקולסון הפליגו על הספינה במסגרת מסע של חודשיים לאסיה ב-1957. ניקולסון תיעד את ההפלגה בספרו "מסע לג'אווה".[3]
- בעת שכיהן כשר האנרגיה, נפגש משה שחל עם עמיתו המצרי עבד אלהאדי קנדיל(אנ') על סיפון האונייה ב-1989 כדי לדון בפשרה בין ישראל למצרים על סימון הגבול בטאבה.
החטיפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חטיפת אקילה לאורו
ב־7 באוקטובר 1985, בעת שהספינה הפליגה מאלכסנדריה לפורט סעיד שבמצרים, השתלטו עליה ארבעה טרוריסטים חמושים מארגון "החזית לשחרור פלסטין" שבראשו עמד מוחמד זידאן (אבו עבאס). החוטפים איימו לפגוע בבני הערובה אם לא ישוחררו חמישים אסירים פלסטינים שהיו כלואים בישראל, והרגו נוסע אחד. לאחר שסוריה לא אישרה לחוטפים לעגון בשטחה הספינה הפליגה בחזרה למצרים, ואחרי יומיים של משא ומתן הסכימו החוטפים לעזוב את הספינה. החוטפים היו אמורים לטוס לתוניסיה במטוס נוסעים מצרי, אך מטוסי קרב של חיל הים האמריקני אילצו את המטוס לנחות בסיציליה ושם נעצרו החוטפים על ידי המשטרה האיטלקית.
ארבעת החוטפים הגיעו לאיטליה כחודשיים לפני החטיפה, בדרכונים מזויפים של נורווגיה, ארגנטינה ופורטוגל,[4] ונרשמו לאוניברסיטאות שונות כדי לא לעורר את חשד השלטונות לגבי מטרת שהייתם.[5] ארבעת החוטפים ומוחמד עבאס עמדו למשפט כבר בחודש נובמבר 1985, אך רק באשמת החזקת נשק וחומרי נפץ בלתי חוקיים. ארבעת החוטפים הועמדו לדין באיטליה ונגזרו עליהם עונשי מאסר ממושכים. אלמלקי נידון ל-30 שנות מאסר, פטאייר ל-25 שנות מאסר ואסאדי ל-15 שנים. אלאשקר, שהיה קטין בעת החטיפה, נשפט בנפרד מהחוטפים האחרים באשמת החזקת נשק וסיוע לרצח ובדצמבר 1986 נגזרו עליו 16 שנות מאסר. שנה לאחר מכן החמיר בית המשפט בעונשו והוסיף לו תשעה חודשי מאסר נוספים באשמת השתייכות לארגון חמוש והסתרת גופתו של קלינגהופר.[6]
שלושה מבין הארבעה לא סיימו את העונשים שהוטלו עליהם – ב־16 בפברואר 1996, במהלך חופשה של 12 יום מכלאו שברומא, נמלט אלמלקי לספרד. הוא נתפס והוסגר לאיטליה.[7] בסוף אפריל 2009 שוחרר מהכלא בתום 23 שנה בכלא, ושהה מאז במתקן מהגרים. ב־27 ביוני 2009 גורש לסוריה. אלאסאדי שוחרר על תנאי בשנת 1991, נמלט ועקבותיו נעלמו. גם אלאשקר נמלט מהמאסר, בעת שהועבר לטיפול רפואי בידי הצלב האדום בגנואה. פטאייר ריצה את מאסרו בכלא ווגרה בצפון איטליה והשתחרר ב-2008. לאחר שבקשתו למקלט מדיני על רקע היותו פליט שאינו מחזיק באזרחות כלשהי נדחתה, והוא הועבר למתקן למהגרים לא חוקיים וגורש מאיטליה לאלג'יר.[8] שנה לאחר שחרורו קיבל מצבא אלג'יר דרגת סגן וקצבה של כ-400 דולר בחודש כפיצוי על מאסרו.[9]
תביעות נזיקין
[עריכת קוד מקור | עריכה]משפחתו של ליאון קלינגהופר תבעה את "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) על חלקו ברצח, אך התביעה בוטלה בעקבות תשלום פיצויים בסכום לא ידוע שהעביר הארגון לבנותיו של קלינגהופר. הכסף שימש למימון קרן לזכרם של ליאון ומרילין קלינגהופר מטעם הליגה למניעת השמצה. בישראל עדיין מתבררת תביעת נזיקין שהגישו בשנת 2000 העזבונות של שתי יהודיות מנוסעי האונייה נגד "הארגון לשחרור פלסטין" ואחרים, בגין נזקים נפשיים שנגרמו להן עקב חטיפת האונייה.[10] בשנת 2021 נקבע סכום של 400,000 שקל פיצויים לכל אחת מהתובעות.[11]
המשך פעילות הספינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חודשים ספורים לאחר החטיפה חזרה הספינה לשירות פעיל. כבר באוגוסט 1986 החלו לשווק בישראל שיט על סיפון הספינה מאשדוד לדרום אפריקה בנובמבר אותה שנה, במסלול שעבר בפורט סעיד, תעלת סואץ ואיי סיישל.[12] באוקטובר 1985 עגנה הספינה בנמל אשדוד לראשונה מאז החטיפה, עדיין תחת פיקודו של רב החובל דה רוסה, בדרכה לקפריסין, רודוס ופיראוס.[13] חבילות נופש הכוללות שיט על הספינה המשיכו להתפרסם בעיתונות בישראל גם בשנות ה-90.[14] ב־30 בנובמבר 1994 היא עלתה באש מול חופי סומליה. בעקבות כך ננטשה, ולבסוף טבעה ב־2 בדצמבר 1994.
בתרבות הפופולרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חטיפת אקילה לאורו (אנ') – סרט טלוויזיה אמריקאי משנת 1989 בבימויו של רוברט קולינס ובכיכובם של קארל מולדן ולי גרנט בתפקיד בני הזוג קלינגהופר. הסרט הוקרן גם בשידורי הטלוויזיה בישראל זמן קצר לאחר ששודר בארצות הברית.[15]
- מסע הטרור: פרשת אקילה לאורו (אנ') – סרט טלוויזיה איטלקי משנת 1990 עם ברט לנקסטר ואווה מארי סיינט בתפקיד בני הזוג קלינגהופר והשחקן הישראלי יוסי אשדות כאחד החוטפים.
- מות קלינגהופר – אופרה משנת 1991 מאת המלחין האמריקאי ג'ון אדמס, המבוססת על חטיפת הספינה ורציחתו של קלינגהופר, ביוזמתו של הבמאי פיטר סלרס. הליברית נכתבה על ידי אליס גודמן (Alice Goodman). באופרה התייחסויות רבות למקורות הסכסוך הישראלי-ערבי. בנותיו של קלינגהופר, שצפו בהצגת הבכורה בניו יורק, ראו בהצגה ניצול ציני של רצח אביהן. לקראת העלאת האופרה במטרופוליטן אופרה בשנת 2014 היו מחאות רבות שראו באופרה האדרה והצדקה של מעשה טרור.[16]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- A Hijack on the High Seas, באתר h2g2
- ד"ר שאול שי, חטיפת אקילה לאורו, באתר ישראל דיפנס, 2014
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ ליאון קלינגהופר, סוף סוף למנוחות, חדשות, 21 באוקטובר 1985
- ↑ Robert Fisk, How Achille Lauro hijackers were seduced by high life, DAWN.COM, 2013-05-06 (באנגלית)
- ↑ Journey to Java, Goodreads (באנגלית)
- ↑ ازمة اختطاف السفينة الايطالية أكيلي لاورو | عندما تجسست امريكا علي الرئيس مبارك واختطفت طائرة مصرية
- ↑ מחכים לפתולוגים, באתר חדשות, 16 אוקטובר 1985
- ↑ הוחמר עונשו של אחד מחוטפי "אקילה לאורו", באתר חדשות, 6 מאי 1987
- ↑ Achille Lauro hijacker arrested in Spain - UPI Archives, UPI (באנגלית)
- ↑ Italy frees hijacker of Achille Lauro cruise ship, NBC News, 2008-07-07 (באנגלית)
- ↑ فلسطيني في الجزائر بطل عملية اكيلي لاورو يفاجأ باعتماده برتبة ملازم بعد 23 عاما في السجن, دنيا الوطن, 2009-11-06 (בערבית)
- ↑ ת"א (י-ם) 2287/00 עזבון המנוחה סופי צ'סר ואחרים נגד עבאס מחמוד זיידאן ואחרים, ניתן ב-4 בנובמבר 2018
- ↑ אש"פ ישלם ליורשי שתי נוסעות האוניה "אקילה לאורו" פיצוים בסכום כולל של 800,000 ₪, באתר סקירה משפטית
- ↑ אקילה לאורו תפליג מישראל, באתר חדשות, 27 אוגוסט 1986
- ↑ "אקילה לאורו" בנמל אשדוד. איך. איך ארבעה אנשים הצליחו להשתלט על מפלצת כזו. (צילום: עמית גפני) | חדשות | 23 אוקטובר 1985 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ↑ 16 ימים של הפלגה חלומית באניית הפאר אקילה לאורו, באתר חדשות, 10 בספטמבר 1993
- ↑ אקילה לאורו. בימים רגישים אלה | חדשות | 8 יוני 1989 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ↑ Protesters disrupt The Death of Klinghoffer opera at New York’s Lincoln Center
| בקרת זהויות |
|
|---|